יום שבת, 1 בנובמבר 2014

 אליהו קראוזה – שבוי שנרצח

17.5.1944 – קראקוב [רקוביצי]  פולין




הצילום באדיבות אלכס כהן

 KRAKOW RAKOWICKI CEMETERY   חלקה 8; שורה A; קבר 5.
טקסט:

PAL/11786 PRIVATE

E. KARUZE

PIONEER CORPS

17 MAY 1944 AGE 24


ת'נ'צ'ב'ה'

מגן דוד


הערה: 
בתום מלחמת העולם השנייה הבריטים רכזו מכל רחבי פולין את חלליהם בשלשה בתי עלמין בפולין, שהגדול ביניהם, בית העלמין רקוביצי בקרקוב,  [כלומר הקבורה הראשונה לא היתה בקרקוב]. ביניהם קבריהם של שבויי המלחמה הבריטיים מלמסדורף, סטאלאג 8 B, שאחרי 1943 נקרא סטאלג 344, בזמנו היה שם בי''ח רק לשבויים, קדם לו  בי''ח בלאנגנביאלאו אז נקברו הנפטרים בבית עלמין קתולי מקומי.



ביום 29 באפריל 1941 נכנעו לצבא הגרמני  ליד עיר הנמל קלאמאטה [Kalamata] בחוף ימה של חצי האי פלופונסוס  [Pelopónnisos] שבדרום יוון  1,383 חיילים  יהודים  מארץ ישראל  וכ- 400 ערבים, יחד עם כ-7,600 חיילים   בני לאומים שונים  ששירתו בצבא הבריטי והובלו לשבי.  החיילים  מארץ ישראל הגיעו ליוון כחודשיים קודם לכן במסגרת חיל המשלוח הבריטי שנועד לסייע ליוונים בהגנת ארצם מפני פלישת הצבא האיטלקי - עימות בין איטליה ובין יוון - עימות שסימן את תחילת המערכה הבלקנית  שרק לאחר פלישת ה'וורמאכט' [Wehrmacht] הגרמני  דרך יוגוסלביה [שהתנגדה למעבר דרך שטחה], ובולגריה [ששיתפה פעולה עם הגרמנים], הצליחו  האחרונים לכבוש את יוון.
רוב  הנופלים בשבי הנאצים בעת הנסיגה מיוון  היו מתנדבים יהודים מארץ ישראל, רובם מפלוגות החפרים. "הם היו בין האחרונים לפינוי".

השבויים הובלו ברכבות לגרמניה. הנסיעה התנהלה בקרונות בקר, 50 איש בקרון, "סבלו מצפיפות, מחוסר מזון ומים ומהעדר תנאים סניטריים בסיסיים".
ב-3 ביולי 1941 כשהגיעו השבויים לגבול אוסטריה-יוגוסלביה, הופרדו היהודים משבויי המלחמה האחרים;  אך כולם הוסעו כשבויי המלחמה ללמסדורף Lamsdorf שבשלזיה לסטאלאג [שטאלאג]= VIII B  StaLag, קיצור של Stammlager,  [לימים סטאלאג  344].
מחנה השבויים היה ליד כפר שלזי קטן בשם למסדורף לא רחוק מהעיר קראקוב  זו שעם תחילת מלחמת העולם השנייה   [1 בספטמבר 1939] נכבשה בידי הנאצים וב־  26  באוקטובר 1939 הכריזו עליה שלטונות הכיבוש כבירת ה'גנרלגוברנמן' קיצור של: Generalgouvernement für die besetzten Polnischen Gebiete – הממשל הכללי לשטחים הכבושים בפולין; שם שנתנו הנאצים לשטחי פולין שלא סופחו לגרמניה. [שטחי ה'גנרלגוברנמן' היו בין האזורים העיקריים שבהם בוצעה השמדת היהודים בשואה].
הכובשים בראשם המושל הגרמני  - האנס פרנק ישבו בטירת ואוול [Wawel]  משכן מלכי פולין בעבר הנמצאת בקצה העיר העתיקה על גדת נהר ויסטולה [[vistula. מקום קבורתו של  המלך  הפולני קזימיר הגדול  הוא קז'ימייז' השלישי   [אסתרקה מלאך היפה, היא המאהבת היהודייה שלו, משערים כי מקום קבורתה בפארק לובזוו ליד קראקוב]. 
שלזיה [ Schlesien בפי הגרמנים ] שבה כ-25%  מהאוכלוסייה מוצאם  גרמני סופחה על עשרת מיליון תושביה מיד עם תחילת מלחמת העולם השנייה לרייך השלישי.
עיר ורוצלב היא ברסלאו כפי שקראו לה הגרמנים  שימשה בירת מחוז שלזיה תחתית]

המחנה היה מרכזם של השבויים הבריטים.  אומרים כי עברו בו  רבע מכל השבויים הבריטים שנפלו בידי הגרמנים -  כאמור קראו לו סטלג 8 ב' [לימים 344], היה זה מחנה ענק שהוקם בפאתי יער עבות של עצי מחט, מול מישור שטוח ונרחב, שכוסה בשלג עמוק בחודשי החורף והפך למקום לוהט ומאובק בקיץ.
מחנה בו התגוררו לפחות עשרת אלפים איש בו-זמנית,  מחנה שהיה למושבה בינלאומית  =   כל העמים שנלחמו בשורות הצבא הבריטי  12,000חיילים אנגלים, הודים, קנדים, ניו-זילנדים, אוסטרלים, דרום-אפריקאים, ו-  1,160 ארץ-ישראלים, לצד 7,000 בני לאומים שונים: פולנים, הולנדים, צ'כים, לוחמי צרפת החופשית ואף אנשי לגיון-הזרים. גם אזרחים של מדינות אחרות שהיו בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים הובאו למחנה, כמו בלגים, צרפתים, יוגוסלבים, יוונים, אמריקאים, קנדים ואיטלקים.  
במחנה זה שהו דמויות מפורסמות כמו דאגלס בדר "הטייס הקיטע" שחזר לאחר קטיעת שתי רגליו והיה טייס של ה-AF . או 'הרוזן מאוושוויץ' הוא הבריטי - סמל ראשון  [Staff Sergeant] צ'ארלס ג'וזף קווארד וידידו ג'ורג' פרסקי עליו אמרו כי הוא געצל פרסקי יהודי מווישניבה  שעלה לארץ עם אשתו שרה לבית מלצר ושני בניהם שמעון [לימים נשיא מדינת ישראל]  וגרשון, אך העדיף להראות כגוי .
את היהודים שלחו למחנות אחרים.
מרבית השבויים הועסקו ב'בריגאדות עבודה' שסיפקו כוח עבודה זול לכלכלת הרייך השלישי - עבודות כפייה לטוראים [על בעלי דרגות אחרות לא כפו ואילו לקצינים היה מחנה שבויים נפרד – בדרום גרמניה].
שבויי סטלג 8 ב' הועבדו במפעלים בשלזיה  שהיו קשורים  לתעשיית החימוש הגרמנית: בתי יציקה ומפעלי מתכת, מכרות פחם, מפעלים כימיים וגם מפעל לחומרי בניין ומפעל לעיבוד מזון ובית חרושת לנייר. [להוציא שבויי מלחמה יהודים יוצאי גרמניה או אוסטריה'  שלא הורשו לצאת את המחנה עם קבוצות העבודה] עבדו במכרות המלח בעיירה וייליצ'קה[Wieliczka]  השייכת למטרופולין של קרקוב שהגרמנים קראו Salzbergwerk  ובמכרות הפחם כמו זה שליד בויטן ב'ביסמארקהוטה' [Bismarckhütte].  אירעו אסונות: התפוצצויות של גז, שריפות והתמוטטויות. מנהלי העבודה היו גרמנים תושבי המקום – פאלקס-דויטשה.                     
תחילה לא ידעו הגרמנים כיצד להתייחס לחיילים יהודים במדים בריטיים שנפלו בשבי. בסופו של דבר זכו השבויים הללו, בתמיכת השבויים הבריטים, באותו יחס שניתן לשבויים הלא יהודים [יש אומרים כי חששו לגמול נגד חיילים גרמנים שנפלו בשבי], אבל מוקמו במחנה נפרד.
מחנה השבויים בויטן  [Beuten] שבשלזיה היה חלק ממחנה השבויים סטאלאג 8 ב', כאמור היה מחנה שבויים מיוחד לקצינים  בריטיים [OffLag] שמוקם בדרום גרמניה בו שלושה קצינים מארץ ישראל  סרן Captain]] נתן גרשוני,  סגן [lieutenant] שמעון כהן ; וסגן-מִשְנֶה [Second lieutenant]  יצחק בן אהרון [נוסנבאום] חבר קיבוץ גבעת חיים [לימים המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים ושר התחבורה בממשלת ישראל].

את השבויים הרוסים והפולנים החזיקו הגרמנים במחנה סמוך [סטלג 8 פ' ; 318].
המחנה סטאלאג 8 ב', היה לא רחוק ממחנות ההשמדה של אוושוויץ ובירקנאו Auschwitz-Birkenau.
בין ההולכים בשבי היו גם הארץ-ישראלים טוראי קראוזה אליהו  וחברו, בן עירו וגילו הטוראי אייזנברג ברל [דב].
אליהו בנם של פרידה בת משה חיים לבית פלדמן [ילידת 1894] וגרונם  [GROJNE] קראוזה [יליד 1889] נולד בלודז' שבפולין בשנת תרפ"א  בדצמבר  1920, אחותו היא  צפורה [נולדה  בשנת 1932].
גרו ברחוב פודזצנה. סיפרו כי לפרידה היה שם בית מסחר .

בצעירותו הצטרף אליהו לשורות בית"ר וכשבגר היה פעיל גם בברית הצה"ר - הציונים הרוויזיוניסטים
 בשנת 1939 עלה לארץ ישראל,  יש אומרים באניית המעפילים 'פאריטה'­ - ספינה שאורגנה במסגרת עליית 'אף על פי' של תנועת בית"ר,  ספינת משא בנפח של כ-1300 טון נושאת דגל פנמה. למפקד הספינה התמנה יצחק ליבוביץ' – אריאל [הוא 'ארווין' בכינויו המחתרתי] ועמו  כמה בוגרי בית הספר הימי של בית"ר [ אומרים בצ'יויטווקייה, איטליה].  רב החובל ולאדימיר ניקולאייביץ' על 15 אנשי צוותו היו גויים.
'פאריטה' יצאה לדרך ב-12 ביולי 1939 מהנמל  הרומני קונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 857 בית"רים צעירים שנחלצו מאירופה:  בעיקר מגרמניה, אוסטריה, רומניה  ופולין  ['הקבוצה הפולנית'  הייתה באחריותו של אברהם סטבסקי [נהרג ביום 'אלטלנה' - 22 ביוני 1948] כאשר לקראת ההפלגה "על החוף" נפרד מהם נציב בית"ר בפולין – מנחם בגין [לימים ראש ממשלת ישראל].
מסעה של 'פאריטה' תוכנן להימשך כשבוע, אך נמשך 42 ימים. לאחר תלאות רבות [ הטרדות ספינת מלחמה של הצי האיטלקי ושל שלטונות תורכיה] כמעט ללא מזון ומים [רודוס. סוף יולי. זכר נוסעי ספינת טיולים מפוארת שעברה לידם והעבירו להם   להוראותיה של  יהודייה אמריקאית  אבטיחים ובירה.] הגיעה הספינה לחופי תל אביב ב-22 באוגוסט 1939. הספינה  הניפה דגל כחול-לבן הונחתה ובמלוא מנועיה עלתה על שרטון חול כחמישים מטר מהחוף - מול קפה 'סאבוי' ומלון 'ריץ' [ לימים מלון 'דן']. מספרים כי  רבבות מתושבי העיר  התוססת  באו לקבל את פני המעפילים במזון, שוקולד וסיגריות.
לאחר קבלת טיפול רפואי מאנשי 'מגן דוד אדום' נעצרו  המעפילים על ידי הבריטים, הועברו באוטובוסים לסרפנד [לימים צריפין]. קיבלו סרטיפיקטים שנוכו ממכסת הסרטיפיקטים [רישיונות עלייה]  שנקבעה במסגרת ה'ספר הלבן השלישי', ושוחררו.  בו ביום פרצה  מלחמת העולם השנייה.
מיד עם  שחרורו מסרפנד נשלח לפלוגת הגיוס של בית"ר בעקרון  'צבא עבודה'  התנדבות לתקופה של שנתיים, שם הצטרף לארגון הצבאי הלאומי [אצ"ל], למדו להפעיל נשק.

"שכרו את הבית של עמנואל הלזלר ראש הכפר אחרי קום המדינה, היו להם מדים, סמלים ודגל, רקדו הורה בשבת, כשאירחו קבוצות מפלוגות אחרות עשו זאת בטקס,  סיפרו שאברהם שטרן היה שייך לפלוגה בעקרון לפני הפילוג  בשנת 1940" אמר לי עודד מנור לבית שקולניק.
"גרו בבית על ידי, היו שרים כל בוקר בעברית, שיר מסוים, איני זוכרת את המילים. הייתי ילדה קטנה" אמרה לי תלמה שחם.
"גרו בבית  ממול בשבת בבוקר בשעה עשר היו עושים מסדר, שרים את המנון בית"ר מול הדגל. לא זוכר שהיו שם בחורות.  איני יודע היכן אכלו, קראנו להם הבית"רים, עם תחילת מלחמת העולם השנייה נעלמו" אמר לי רמי פרס.
"גרו מול הרב בבית של עמנואל הלזלר, הם לא היו הרבה, אחד עבד אפילו בתור בנאי", אמרה לי אביבה לוין.
 "היו עולים חדשים, אמרו שהם בלתי ליגאליים, באו מוינה ומפולניה, עבדו אצל החקלאים וחיו בשיתוף כקבוצה בבית של הסבא של אסתר, שאביה עמנואל היה ראש המועצה, כיום אשתו של בין-נון " אמרה לי שושנה מלר.
-"גרו בפינת הרחוב היו עושים מסדרים כל שבת אחרי הצהרים", אמר לי ישראל ארקין מכרמי יוסף .
"אבא היה מריגה, היה מפקד הפלוגה בראש-פינה ועבר לעקרון, התחתן עם הבת של אליעזר לוין ממייסדי המושבה"  אמרה לי ליאורה ארנס  מבנימינה שאמא שלה - בת ציון  ילידת עקרון ואביה  בן ציון קצנלבוגן  [קשת]  היה בשנת 1937 מפקד פלוגת הגיוס  של בית"ר בעקרון  היא מזכרת-בתיה.


לקריאת השלטונות המנדאט הבריטיים, כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה, היה אליהו בין ראשוני  המתנדבים לצבאם -  יחידות צבאיות פלסטיניות   - שירות משותף של יהודים וערבים,  גיוס שלא על דעת המוסדות הלאומיים [המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, היהודים, הרוב, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן.  ה'מוסדות הלאומיים' לא שיתפו פעולה עם השלטונות הבריטיים מכיוון שסברו כי הגיוס איננו תואם את האינטרסים של הנהגת היישוב‏ שרצתה בהשתתפות רשמית במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות הקמת יחידות בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד, ורצוי לוחמות בפועל]. הם היו בית"רים.
אמרו כי רובם היו עולים חדשים אשר משפחתם נשארה באירופה והם שאפו להילחם בנאצים ויש שאמרו כי מצוקה כלכלית דחפה אותם, יש ומנו סיבות אחרות.
מתנדבים אלה זכו להכשרה צבאית דלה ורק חלקם נשא נשק. אמרו כי הבריטים ראו בהם 'חוטבי עצים ושואבי מים',  רובם הוצבו ל'חיל החפרים'.
לפי נתוני  משרד הביטחון המלכותי הבריטי 3222 איש התנדבו בארץ ל'חיל החפרים'       
  A.M.P.C. = AUXILIARY MILITARY PIONEER CORPS
אלה שעל סימלם טבעו את האימרה הלטינית:
Labor Omnia Vincit
''העבודה כובשת הכל''  - סיסמה שאומצה משירו של וירג'יל גורגיקס [Georgics  Virgil]
שיר שנכתב לתמיכה במדיניות העבודה  של הקיסר הרומי  אוגוסטוסAugustus] ] לפני כאלפיים שנה.

אליהו התגייס יחד עם דב אייזנברג צעיר ממנו בחודשיים, כטוראים - מספרו האישי היה 11786  ובעוד זה של דב  11797,   עם  קידומת PAL.

אליהו הוצב לפלוגה 605  של 'חיל החפרים'. נשלח לטירונות במחנה סרפנד המוכר לו;  קיבל כלי עבודה ויצא עם פלוגתו, מאירופה למצריים.  שם בסתיו 1940 הוקמה 'מפקדת קבוצה' Group Headquarters לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות שחנו  בארץ היאור והזימה  או נשלחו למדבר המערבי.
פלוגה 605 הוצבה בקווי חזית הקרבות במדבר המערבי.
אנשיה הועסקו בעבודות ביצורים, אך ובעיקר עסקו בעבודת סבלות: טעינה ופריקה של סחורות לצורכי הצבא - מזון, ציוד צבאי, רכבים ותחמושת. פעמים רבות הם פעלו תחת הפגזות האויב,  גם בנמל הגדול של טוברוק באזור מפרץ סולום  לא הרחק מגבול מצרים -  לוב, ובמרסה-מטרוך -  נמל  על גבול מצרים, – מול הארמיה העשירית של צבא איטליה  הפאשיסטית המתקדם מזרחה.  בסוף שנת 1940 עבר הצבא הבריטי למתקפת נגד במבצע 'מצפן', הצליח להביס את הכוחות האיטלקיים, להדוף אותם משטח מצרים ולכבוש את בליטת קירינאיקה, החלק המזרחי של לוב, כולל נמלי טוברוק ובנגאזי.
במארס 1941 נשלח  אליהו ליוון עם החיל, שנועד לעצור את פלישת הפאשיסטים לארץ זו.

פלוגה 605  הוצבה באזור פיראוס. משימתה העיקרית הייתה פריקת כמויות הציוד והתחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל  והעברתן באמצעות רכבות לצפון יוון, שם הייתה צפויה הפלישה.
כעבור חודש, בסוף אפריל, נכנע חיל המשלוח הבריטי לגרמנים ומרבית אנשיו נפלו בשבי, כולל מי שנשארו מפלוגת החפרים 605 ואליהו קראוזה  בתוכם, ברכבות הובלו  הנשארים למחנה המעצר בויטן שבשלזיה, שהוא חלק ממחנה השבויים סטאלאג 8 ב', ואליהו היה לעובד כפייה במכרות הפחם, עבדו במשמרות.

סיפרו כי כבר ביום הראשון למעצרו במחנה השבויים החל לחפש דרך כדי להימלט ולחזור לחזית. התחבר לחיפאי יצחק אלקינד [בן-אלי] סמל מחיל ההנדסה מפלוגת מתפעלי הנמל; יליד קראקוב אמרו, מבוגר ממנו  [נשוי + בת  בארץ בשם רחל]. לימים הסתבר, שנולד בקובנה,  שהיה בית"רי בדאנציג אליה עבר בילדותו [ותיק בארץ ומאנשי פלוגת הגיוס של בית"ר], אך זה חלה בסרטן ונפטר כשבוי בסוף שנת 1941. היו שמועות כי רצחו אותו, הגרמנים קברו אותו בלי כל טקס, על יד גדר בית קברות הצבאי ליד בית החולים בלמסדורף  "השליכו אותו לתוך שוחה שחפרו השבויים".

למחרת הוגשה תלונה ל'צלב אדום'  באמצעות ראש השבויים סרג'נט מייג'ר שריף. נתקבלה פקודה לנהוג לפי חוקי ז'נבה. נציג הצבא הגרמני לאחר ויכוח מר , נענה.
"הוטל עליי לארגן את הטקס לפי מנהגי ישראל. המת הונח בארון עץ. על הארון הזה פרשנו דגל כחול לבן שאולתר במאמצים רבים, ודגל בריטי שהשיג שריף." סיפר יוסף אלמוגי אז יוסף-אהרן קרלנבוים [לימים שר בממשלת ישראל וראש עיריית חיפה].  
בראש צעדו שני חיילים גרמניים ובידם זר מטעם ה'וורמאכט' שבמרכזו 'צלב הקרס', אחריהם צעד משמר כבוד של 9 חיילים גרמניים חמושים ברובים וחבושי קסדות,  בהמשך נעה עגלת תותחים  נושאת הארון ובעקבותיה תזמורת צבאית. נאמרו התפילות היהודיות,  זר הצבא הגרמני הונח, ומשמר כבוד נאצי ירה שלוש אלומות אש.
לזכרו הוצבה מצבת עץ - 'מגן ובתוכו המילה 'ציון'. משני צדיו נחרטו  בעברית האותיות פ   נמתחת  נחרטו הפרטים המקובלים באנגלית.
[במשך הזמן הועברו עצמותיו לבית הקברות הצבא הבריטי בקראקוב-רקוביצ'י ומצבה תקנית בריטית  [c.w.g.c.]  נקבעה כמו ל- מסעוד משעלי וריכרד אלטמן].

בסוף אותה שנה יפן תקפה את הצי האמריקאי בפרל-הארבור. ארצות-הברית נכנסה למלחמה לצד בנות-הברית.
הגרמנים, כוחות השריון של ה'וורמאכט' בפיקודו של הגנרל ארווין רומל תקפו את הבריטים  - במלחמת בזק מהירה = 'בליצקריג', וביולי  1942 חצו הנאצים את גבול מצרים ונעצרו באל-עלמיין 100 ק"מ מערבית לאלכסנדריה [אומרים שאזל להם הדלק].
במקביל זכו הגרמנים ועוזריהם לניצחונות בחזית הרוסית והיפנים במזרח הרחוק.
ההמונים במדינות ערב ציפו באהדה גלויה לבואם של הגרמנים... 
הגלגל התחיל להתהפך רק בסוף אוקטובר 1942: בחזית צפון-אפריקה – הגנרל ברנרד מונטגומרי -  בראש הארמיה הבריטית השמינית יצא למתקפה נגד רומל באזור אל-עלמיין שבמצרים והצליח.
כוחות אמריקאים נחתו במרוקו, האמריקאים והבריטים תקפו גם באלג'יר כדי לחבור לכוחות הבריטיים המתקדמים מלוב שבגבול מצריים.
הצלחה הייתה לאמריקאים בקרבות גואדאלקאנאל במזרח הרחוק.
וב-31 לינואר  1943 הושלם הניצחון הסובייטי במערכה על סטאלינגראד, ה'צבא האדום' דהר לעבר ברלין.
טייסים פולנים וצ'כים יחד עם עמיתיהם בבעלות הברית הכו ללא רחם בערי גרמניה.

באותו חורף הועברו כמה מאות שבויי מלחמה יהודים מארץ-ישראל ממחנה למסדורף [סטאלאג 8 ב'] ל'יחידות עבודה' בגלייוויץ [Gleiwitz], ובלכהמר [Blechhammer], חלק מתשלובת אושוויץ, הידועה לשימצה, הייתה זו תקופה של בריחות רבות ממחנות השבויים בשלזיה, השומרים הגרמנים נעשו עצבנים וחשדנים,  החמירו את הוראות הביטחון.
עברו שלוש שנים במחנה שבויים בבויטן, אליהו קראוזה בא בדברים עם חברו מנוער ולשבי דב אייזנברג  וביום כ"ד באייר תש"ד [17.5.1944] ניסו להימלט - הם יצאו בבוקר  לעבודה במכרה הפחם שליד המחנה ב'ביסמארקהוטה', (Bismarckhütte) הסתלקו ונחבאו בשדה ליד פלג מים, עם ערב חשבו להמשיך, פולנית הם ידעו. השומר הגרמני של הקבוצה נוכח בשעת ספירה שחסרים לו שני שבויים. חזר בלווית הקבוצה למחנה וציווה על חייל מהמשמרת השנייה לחפש אחריהם. השומר השני מצא אותם מיד, איים עליהם ברובהו ואסרם [יש אומרים -שחוליות של חיילים גרמנים חיפשו אחריהם  כיון שהשניים לא הספיקו עדיין  ממש לברוח, העמידם בתוך קבוצה אחרת שעמדה לשוב למחנה.
בדרך אל המחנה פגשה הקבוצה בפלדפבל [סמל] נאצי ובחברו הגפריטר [רב"ט]. הפלדפבל  שבכיר היה  ציווה להוציא את הבורחים מן השורה, פקד עליהם להילוות אליו באמתלה של חיפוש שבוי שלישי שנעלם - ללכת ולהראות לו את מקום מחבואם. משהגיעו השבויים לשדה פתוח שלפו הגרמנים אקדחים וירו שלושה כדורים בכל אחד, מאחור [יש אומרים כי רק הפלדבל ירה, את כל המחסנית].
אליהו קראוזה, שנורה על ידי הפלדפבל נהרג בו במקום ונקבר במקום. הלוויה  הגרמנים ערכוה לפי כל דקדוקי הטקס הצבאי, אף ירו יריות כבוד. בהמשך הוא הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי  הבריטי בקראקוב שבפולין בלוויה צבאית בחלקת היהודים. 
דב פצוע קשה "שותת דם" הספיק לספר לחבריו את פרטי המקרה וביקש מן הגרמנים, שיעבירו אותו לבית החולים בלומסדורף [שם נפטרו החפר  הנשוי שכטר ליאון מפלוגה 608 וצבי אריה הרציג מפלוגתם], הם לא נענו לבקשתו והביאוהו למחנה  השבויים הצבאי בבויטן.
"הם רוצים להיפטר ממני, הם אינם מחליפים את התחבושות שלי, הם אינם מטפלים בי כלל" אמר דב אייזנברג לחבריו שהיו האחרונים שראוהו בחיים בבית חולים פולני בפיקוד גרמני, ליד בויטן בשלזיה בשנת 1941" -  כתבה אינגה דויטשקרון ב'מעריב' 8.3.1985.
כשלושה שבועות לאחר  שנורה נפטר מפצעיו טוראי אייזנברג [דב]  ברל  EISENBERG BERL [מ"א PAL/11797 ]  אומרים כי עקב טיפול רשלני מכוון בבית-החולים הצבאי בלומסדורף לשם הועבר בסופו של דבר.



KRAKOW RAKOWICKI CEMETERY
צילם אלכס כהן
חלקה 4; שורה A; קבר 9.
טכסט:
PRIVATE  PAL/11797
B. EISENBERG
PIONEER CORPS
28TH JUNE 1944

מגן דוד בתוכו ת'נ'צ'ב'ה'


אייזנברג דב ברל נולד ביום  ט"ז באדר א' תרפ"א [24.2.1921] בלודז' שבפולין, לא ידועים שמות הוריו [ויש אומרים שהיו אלו חיים וחוה אייזנברג  AJZENBERG= EISENBERG שנספו בשואה]  ואם היו לו אחים או אחיות וגורלם, ממה התפרנסו והיכן למד.

פעיל היה בתנועת בית"ר גם הוא בא ארצה באניית המעפילים 'פאריטה' עם חברו אליהו קראוזה באוגוסט 1939 ערב הכיבוש הנאצי, ומאז לא עזב האחד את חברו. 
ישראל קלמן מחיפה העיד עליו, שחבר קבוץ היה טרם התגייס. ביולי 1942 כנראה, בתוך המלחמה אייזנברג  מחפש  בארץ את יוסף בליימן מכרו מלודז'.  ביום ו' בתמוז  תש"ד [28.6.1944] חודש וחצי מניסיון הבריחה.  מת מפצעיו דב  כחייל בריטי יהודי שבוי. לימים הוא הובא לקבורת עולמים בבית הקברות הצבאי  הבריטי בקראקוב שבפולין ליד חבריו.


סוף דבר

בשנה שלאחר נפילתם זכו דב אייזנברג ואליהו קראוזה לקבל ציון לשבח על "שירותים מצויינים ומרשימים" –כלומר על תעוזתם: Mention Order in Recognition and Distinguished Services ממשלת בריטניה.

ביום שבו נורו השניים נשלחו מכתבים ממחנה השבויים לארץ ולמשלחת הסוכנות היהודית בקושטא ו'הצלב האדום' נתבקש לחקור בדבר.
בקיץ 1944 הועברו מאות שבויי מלחמה בריטיים, במסגרת הכנה לחילופין עם בעלות הברית לגרמניה; 540 שבויי מלחמה יהודים נותרו במחנה סטאלאג 8 ב'.
ב-  6 ביוני  1944 פלשו בנות הברית לנורמנדי  שבצרפת ופניהם לעבר גרמניה. גם השבויים היהודים מסטאלאג 8 ב', הולכו ברגל לארץ הארורה - לגרמניה, כבר היה חורף.
לאחר שהגיעו לארץ שבויי ה'סטאלאג'  נתבקשה הסוכנות היהודית בלונדון לפעול להכללתו של המשגיח הגרמני האחראי על קבוצת-העבודה  בבויטן ברשימת פושעי המלחמה.
במפקדים נאצים זוטרים ומשתפי פעולה 'טיפלו' בעיקר ה'נוקמים' או 'חוליית המוציאים אל הפועל' שיצאו מקרב אנשי 'הבריגדה היהודית'  כמו מאיר זורע, מרדכי גיחון, ישראל כרמי, יאנוש [יוחנן] פלץ וחיים לסקוב. כמו כן פעלו בה רוברט גרוסמן, דב גורן, שייקה וינברג, מרסל טוביאס, משה בר-תקווה  הוא מונדק פסטרנק, ישראל טל, אריה עצמוני, חיים מילר וגד אשר אחרים. לקבוצה זו הצטרפו מאוחר יותר כמה מבוגרי המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח - בהם שמעון אבידן וסגנו יהודה בן חורין וגד אשר ששלטו בשפה הגרמנית, אך לא רק, היו עוד.  גם בודדים.
ממשלת המנדט העמידה את רב החובל של 'פאריטה' ואנשי צוותו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו באשמת השתתפות בכניסה בלתי חוקית לארץ ישראל, הנאשמים, מיוצגים על ידי עורך הדין יעקב שמשון שפירא, [לימים שר המשפטים בממשלת ישראל] נגזר עליהם עונש של חודש מאסר, התובע הכללי של ממשלת המנדט הגיש ערעור על פסק הדין. ב-4 בינואר 1940 נערך הדיון בערעור בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של זקן השופטים הבריטי  הארי הרברט טראסטד.  הם החליטו לזכות הנאשמים. שגורשו מן הארץ.
האנייה שנרכשה על ידי יהודים [אליהו גלעזר ואברהם סטבסקי] מבעליה היווניים נשארה על השרטון  מול העיר הגדולה וההומה תל-אביב
לאחר מספר שנים פוצץ שלד האנייה והוטבע "למניעת סכנה למתרחצים".

טקס לזכרם של 13 חיילים יהודים  ארץ-ישראלים, לוחמי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שנטמנו בבית הקברות הצבאי הבריטי בקראקוב נערך ביום 4 בספטמבר 2003 -  נשיא מדינת-ישראל [אז משה קצב, לימים אסיר בכלא 'מעשיהו'] עבר בין קברי החיילים היהודים  שם   וליד כל אחד מהם הניח דגלון  מדינת ישראל.

פרידה, בעלה גרונם  ובתם צפורה קראוזה בת י"ב  נרצחו על ידי הנאצים  בגטו לודז' בשנת 1944.


סיפור זה הוכן על ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל  לא מן המפורסמים שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
 צמרת-רבקה אביבי  ילידת חיפה 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושרשים.
עזר בהכנתו יוסק'ה גרינבוים, שנפטר בשנת התשע"ד כגמלאי השירות ההידרולוגי  ונטמן בלהבים. 
 
 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה