יום ראשון, 1 במרץ 2015

 אריה אברמסון– 
נדודים ומחלות, המאסר והמחסור הביאו למותו
16.10.1941– עפולה



קברות השומרים בשייח' אבריק 

טכסט:
[סמל אגודת השומרים]
אריה אברמסון
נולד בשנת תרנ"ב
נפטר כ"ה תשרי תש"ב


בשנת 1932 - קומץ חברים שהתנגדו לדרך 'השומר' רצו להקים כפרי רועים מבוססים על גידול צאן ובקר, סוסים חמורים וגמלים, כך שהשמירה לא תהיה המשימה היחידה שיש "לכבוש",  נוספו לכך התנכלויות הערבים לרכוש יהודי [צורר היהודים חג' אמין אל-חוסייני פעל,  'הספר הלבן' של פאספילד, הגביל קניית קרקעות על ידי יהודים, כנופיית עז א-דין אל-קאסם רצחה, סכסוכי קרקעות עם אריסים ורועים נוודים לובו] באו פחות ממניין בהם: יגאל  מרדכי, דוד פיש, אריה אברמסון, גם שאול גיטלמן ודב קוזצ'וק, מראשוני הרועים, התאספו בשייח'-אבריק שבעמק יזרעאל, בביתו של  שומר יערות האלון של הקרן-הקיימת, אלכסנדר זייד. שם דיברו על הצורך בארגון ארצי "אחיד ומקיף" - אגודת שומרים מקצועית, אשר לא תהיה מושפעת מהפוליטיקה של המפלגות. בסוף  אותה שנה נתגבשה ההחלטה, ללכד את כל השומרים המפוזרים בארץ במסגרת אגודה ארצית, הקימו את 'אגודת השומרים הארץ ישראלית'. ארגון שמירה ועבודה, [יש אומרים, כי נועד  לשמש  גם כזרוע חוקית של ארגון 'ההגנה'; יש ואמרו, כי האגודה הייתה מקום מושבם  של אלו, שלא המשיכו במסלול הרגיל של ' השומר' ו'ההגנה'].  חברי האגודה היו חברי  'הסתדרות העובדים' והם ראו באגודה, לא רק תנועה מגשימה, אלא גם איגוד מקצועי של שומרים ועובדי אדמה  [זייד לא היה רועה. נפשו נפש איכר הייתה ושורשיו בשמירה עוד מתקופת ייסוד ארגון 'השומר'].
מגילת הייסוד של האגודה נכתבה ונחתמה  בשייח' אבריק ביולי 1933 ושמה 'אגודת השומרים בארץ-ישראל'.
ארגון זה מנה בתחילתו 74 שומרים. שאול גיטלמן וברוך פרידמן  נתמנו למנהלים;  החבורה עסקה ב"שמירה ובהגנה על היישוב העברי בארץ מפני גנבות ופרעות". אריה אברמסון  המדבר ב-4 ניבי ערבית, ש"הערבים רכשו לו כבוד אחרי שהכניע סודני ענק" סיפר זמרי בנו הקטן, היה אחד המייסדים אז, שומר יערות ג'דה [לימים רמת יש''י].

האגדה לבית אברמסון,  מספרת שמוצא המשפחה ברוסיה ולפי השם  [= בן אברהם] היו גרי צדק.  סיפרו כי "בכפר רוסי אחד חיו כמה משפחות יהודיות. יום אחד נכנסה בדהרה לכפר כנופיית טטארים. מנהיגם [אטמן]  בעל שפם ענק וחרב ארוכה, ראה יפיפייה יהודייה בת 14 וביקש לשאתה לאישה. אבי הנערה כמובן לא הסכים, ואז הטטארי חטף את הנערה, לבקשת האב התגייר החוטף והם היו אבות האברמסונים". סיפר הפסל מתניה אברמסון בנם של יוסף ורחל, נכדם של משה וחנה-רות, זה שלמד ב'מקוה ישראל', יליד המושבה כינרת.
צאצאי משה אברמסון, דן חריט ורות בקרו בעיר אקרמן ובספרם 'אברמסון בית שרשים' מביאים כי על פי הרשומות במקום, אין שחר  להגדה, משפחת אברסמון הם יהודים מזה דורות רבים.

משה ואיתמר הם בני שרה [ג'דלה] ורפאל  אברמסון משפחה דתית מערבות רוסיה.
משה הבוגר המכונה 'דובס' נשא לאישה את חנה-רות לבית הוכברג  ולהם תשעה ילדים [הראשון רפאל נולד בשנת 1880  אחת מהן כבר נולדה בארץ  - בראשון לציון  בשנת 1908, דבורה קראו לה]. בחו"ל שם, בעיירתו חכר טחנת קמח המונעת על ידי סוסים  ויקב . יש אומרים לא היה להם יקב, אלא סחרו ביין. 

 עלו מבסרביה דרך אודסה שעל הים השחור בעקבות גל הפוגרומים,  שהיה  בעירם בשנת 1905,  ותחנתם הראשונה הייתה ראשון-לציון, לאחר שלוש שנים עברו [אומרים שדרך ה'חווה האמריקאית' של  שלמה גולדמן בפוריה]  לחוות כנרת בעקבות בנם אריה-ליב ומשם, למושבה כינרת [זה שנשא בכינרת את  אהובה בתו של ר' משה  בלום מראש-פינה והתאכר בבית-גן, בעוד אחיו יוסף נישא לרחל אחותה "באותו היום ובאותו מקום"  אך נשאר במושבה].
איתמר [– יהודה] אברמסון נשא לאישה  ראשונה את נחמה להם נולדו שני בנים: אריה ורפאל  שנולד בשנת 1896


אומרים שהיו גם בנות  במשפחה אלא שגורלן לא נודע כנראה  הן היגרו או נחטפו או נהרגו בפרעות. שאר בני המשפחה, אומרים כי הגרו לאמריקה.
בנם הבכור  של איתמר ונחמה  - אריה אברמסון נולד בשנת 1893 באוקראינה שברוסיה;  באקרמן [או בשמה האוקראיני - בילהורוד-דניסטרובסקי], עיר במחוז אודסה  -   בחבל בוג'אק שבדרום בסרביה, על גדת נהר  הדניסטר סמוך לים  השחור ונשלטת בידי האימפריה הרוסית.
 'המאות השחורות'  - כנופיות שזכו, כך אומרים, לתמיכת הצאר נגד דמוקרטים, סוציאליסטים ויהודים - רצחו בעיר בשנת 1905  שמונה יהודים וכמה עשרות נפצעו, מספרים כי אנשי משטרה וצבא היו בין  הרוצחים ועוזריהם.
.

אריה  שהיה 'בחור-ישיבה'  אך  פעיל בתנועה הציונית  כלומר ב'ארגון ההגנה העצמית' נגד הפורעים הרוסים, מזויינים באקדחים ובמקלות לחם באותם פורעים והיה בין המבוקשים על ידי בלשי הצאר.
סיפרו כי בפוגרום באודסה, עיר נמל  גדולה הסמוכה לאקרמן, אך מזרחית לה, נרצחו 400 יהודים.  וכי יהודי  יליד אודסה בשם אפרתי [אפרוסי[ בעל מניות ועסקי תבואות איים על הצאר הרוסי בסנקציות כלכליות אם לא יחדלו לטבוח יהודים. זה עזר .

מספרים כי איתמר ורעייתו נחמה,  לאחר ששלחו את בנם אריה לארץ בשנת 1909 [ יש ומספרים כי אריה חזר לאודסה להביא את הוריו וחזר איתם בשנת  1913 ] , באו ובנו  במושבה כינרת  בית חימר בן שני חדרים, לידו צריף [לימים מאפיה] וכן סככה [לימים לפרות] נגר היה. אחר מותה של  נחמה בטרם עת,  נישא לאסתר לבית שפיגלמן ילידת הארץ [1899] דתיה ואדוקה, נולד  בנם המשותף אברהם בשנת  1922. יש אומרים עזבו לחיפה  לנווה-שאנן [אשתו  אסתר נקברה בחיפה בבית העלמין חוף הכרמל ], ואילו אחיו משה  ומשפחתו רכשו  את הבית והצריף במושבה .
אריה  עלה  כאמור לארץ-ישראל  והיה לצעיר השומרים. שכיר בארגון 'השומר'.
שבוע לאחר רצח יחזקאל  ניסנוב [1911] התאספו מייסדי 'השומר',  בלחץ האם שושנה ובניה כדי לדון בשאלת נקמת-הדם. ישראל'יק גלעדי [בוטרברויט] ומנדל פורטוגלי [פורטוגייס]  התנגדו בחריפות לרעיון הנקמה , דרשו כי האשם בלבד ייענש .  
"צבי ניסנוב יחד עם עוד שומר אחד, נדמה לי שזה היה אריה אברמסון, חיפשו במשך חודש ימים את הרוצחים ולא הצליחו  למצוא שום דבר". סיפר לי  שמעון ניסנוב מקיבוץ חולתא [בנו של אסף ניסנוב, אחיו הבכור של יחזקאל ] בנובמבר 2000.
בשנת 1913 אריה אברמסון הצעיר,  גרשון פליישר  [שמועמדותו ל'השומר'  הועלתה  כבר באספה החמישית של האגודה 'אך נדחתה 'עד שיעבוד שנה אחת בחקלאות' ], יחד עם צבי בקר  הוותיק  [שנשא בשנת 1910 באום ג'וני את אסתר שטורמן], ממייסדי 'השומר' שזה עתה הועבר מהמושבה  הדרומית רחובות כממונה שם על השמירה בעקבות סכסוך עם  וועד המקום  - השלושה הוצבו כשומרים  ב א-סַחְ'נֶה [ =המקום החם ] - היא  ביתניה התחתית] שם שניתן לה על ידי הסופר והפעיל הציוני יהושע ברזילי {אייזנשדט} חווה חקלאית שהוקמה בשנת 1913  על ידי יק"א ממערב לנהר הירדןמדרום לחוות כינרת וליד דגניה א' שעל אדמות אום-ג'וני [ כתחנת ניסיונות וכמקום ריכוז הכלים החקלאים.  מספרים כי כשנה לאחר הקמתה, התעורר סכסוך בין הפועלים למנהל העבודה במקום האגרונום גרשון בן-צור [מינקוביץ], את המאבק הוביל חיים שורר [לימים עורך עיתון תנועת הפועלים 'דבר']  בדרישה שטופסי החשבונות יוצאו בעברית ולא בצרפתית 
בקיץ 1913 עברה חוות סג'רה ל'חברת נטעים' ומנהלה החדש [זה שבא במקומו של האגרונום אליהו קראוזה, שמונה למנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל], ניסן קנטרוביץ שליחו של  אהרון אייזנברג מרחובות ביקש לצמצם את היקף העבודה העברית שם והביא פועלים ערבים.  פרצה מחלוקת , הפועלים היהודים דרשו להשליט "עבודה עברית על אדמת העברים", הכריזו שביתה, אך השביתה לא הועילה.
'השומר' הפסיק את השמירה במקום. קשרו זאת עם רציחות יהודים בסביבה.
השומרים בחוות ביתניה הזעיקו את חבריהם מהסביבה לטכס עצה כיצד לפעול. הוחלט לסדר את העניין לפי הבנתם הם: בתחילת ינואר 1914 שלחו התראה כתובה לקנטרוביץ, כי יעלו את החווה באש  [יש אומרים 'יפוצצו בדינמיט'] והוא יומת, אם לא יפסיק להעסיק פועלים ערבים או יתפטר תוך 25 יום. קנטרוביץ שכר שומרי-ראש, שני צ'רקסים ששמרו על פתח ביתו.
דוד פיש  שומר-מועמד  צעיר "בעל צורה ובעל זרוע", נכנס  בעורמה לבית "מתחת לאפם של השומרים", התייצב מול המנהל הממונה קנטרוביץ באקדח שלוף ואמר לו: ''אבקשך לא להרים קול, פן תעמיד בסכנה את חיי הצ'רקסים שלך, שלושה מחברי יושבים במטבח הפועלים מול ביתך ושומרים על צעדי הצ'רקסים שלא יפריעו לנו בשיחתנו. אחת מן השתיים: עבודה עברית בחווה או מסירת משרתך לאחר טוב ממך [תנ"ך הם ידעו]. דע לך שאקדחי ישיגך בכל מקום שתימצא וכל הצ'רקסים שומרי ראשך לא יצילוך...".

"קנטרוביץ' נתפחד ובחר לעזוב את המקום. חזרנו למקומנו לפנות בוקר באמונה כי בצענו שליחות נכבדה. אולם למחרת נודע מעללנו בכל הישוב והכל רגזו עלינו" כתב דוד צלביץ' חבר 'השומר'.  [לימים ראש הוועד במושבה ימה היא יבנאל] .
"ביקורו של פיש אצל קנטרוביץ עשה לו כנפיים ותרעש הארץ".
עד מהרה נתברר, שהחברים הוותיקים פנו עורף לעושי הדין וראו בהם מפירי-משמעת.  הרוחות סערו. נקראה 'אסיפה כללית'. ישראל שוחט  המנהיג הנערץ חזר מלימודיו בקושטא ארצה. ממלאי מקומו עד אז ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי דרשו לשים קץ לכל הוויכוח ולתבוע לדין את החברים שהשתתפו בפעולה. ב'משפט החברים' הוצאו צבי בקר ודויד'ל צלביץ' משורות 'השומר', "אולם ניתנה להם רשות לחזור ולהגיש אחרי שלושה חודשים את מועמדותם", למרות טענתם כי 'השומר' הוא שלימדם לנקוט באמצעים כאלה...  לצבי נדב [הוא נתן ברגמן בעברו], פנחס שניאורסון וקלמן גרינפלד ניתנה 'אזהרה אחרונה', והמועמדים, בהם פיש, פליישר ואברמסון  - נדחקו לאחור.
[מנדל פורטוגלי שהתנגד לטרור הציע לפתור את הבעיה בדרכי שלום. אומרים שהצליח].

בפסח תרע"ד [אפריל 1914], יצאו ארבעה מן 'המורדים' גרשון פליישר, אריה אברמסון, דוד צלביץ' וצבי בקר לדרכם החדשה להגשים את רעיון המרעה העברי -  חלמו על הקמת שבט בריא בישראל, שבט יושבי אוהלים, הלומד את שפת השכנים ומנהגיהם, את דרכי הארץ ושביליה, הריה, עמקיה ומישוריה;  על מנת ללמוד את תורת הנוקדות הלכו שלושה מהם לחיות בין  רועים ערבים ובדווים למשך שנה.
התוכניות ערכו קרוב לחודשיים  עד ליום ד' לחול המועד פסח תרע"ד, נפגשו בזיכרון-יעקב ויצאו לכרכור אל השומרים זייד ויגאל והם הוליכום למקומות שהכינו למענם.

"עוד לפני  לכתנו להכשרה אל בין הבדווים נפגשנו באדם מופלא אחד והוא  - ישראל בלקינד"  נזכר אריה אברמסון.
 "ישראל בלקינד בא לשיחה על תפקיד הרועה העברי ועתידו" אמר יוסף חריט [לימים הבעל של צביה אברמסון בת דודו של אריה].
"כבשורה מרנינה  הייתה לנו הפגישה עם הזקן ישראל בלקינד התאספנו בבית-גן לשמוע מה בפיו" כתב דוד צלביץ'.


בעזרת חברי 'השומר'   יגאל מרדכי [אליוביץ'] ואלכסנדר זייד, שהיו בקשרים טובים עם הערבים, והציגו עצמם כבעלי עדרים לעתיד, הוכנו מראש מקומות 'ההשתלמות'  ובתחילת קיץ 1914 שלושה הלכו להיות רועי צאן  - גרשון פליישר ואריה אברמסון יצאו לשבט  הנוודים 'ערב תורכמן' שליד כרכור, ודוד צלביץ' – אצל פלח כפרי עשיר שגר בסביבות הכפרים ג'ת, זייתה ובקעת קאקון, מרחק של עד שלוש שעות הליכה מכרכור - בעל עדרים גדולים הנודד עם עדריו בסביבות ואדי-ערה  "את הרביעי, צבי בקר, שהיה בעל משפחה, השארנו בגליל שיכשיר את הלבבות במושבות לקבל רועים עברים מנוסים" כתב דוד צלביץ'.
הבדווים גידלו כבשים ואילו הפלחים העדיפו עיזים;  אומרים כי בגלל  שנתנו יותר החלב.
לבושים כמותם הלכו לרעות צאן, "יחד עם הנערים", עבדו לפי מחזור השנה – התחילו ב'רביע'  -באביב עת לידת הטלאים המרעה בשפע, הגיע זמן הקציר עברו ל'חסיד' לשלף וסיימו בהרים ב'חסאב',  אריה למד לחלל ב'שיבאבה'  =  חליל ערבי, החליבה נעשתה בשיטת ה 'שבאק'  בחבל בו נקשרות החולבות ראש אל ראש, בקיץ גזזו את צמרם [במספרי-יד על הארץ]  תמיד שמרו עליהן, כלומר, ישנו לידן. לנו ואכלו עם הרועים הערביים ולמדו את חייהם. -  העבודה הייתה קשה ומפרכת ,  לעיתים  נתקלו בשומרים עברים רוכבים ואפילו פתחו עליהם באש למען יספיקו חבריהם הרועים הבדווים  להסתלק להתחמק עם העדר . הם חיו חיי רעב-למחצה פת-לחם יבשה בוקר וערב, חוץ מעונת החליבה, שבה שתו גם חלב , עשבי בר  מסוימים ופירות הפקר גוונו את התפריט. המגורים, המזון הדל, הזוהמה, היו קשים להם; דוד צלביץ' לא עמד בתנאי החיים, חלה  קשה בקיבתו "מעי החלו זבים דם" סיפר.  הבחור נאלץ לעזוב לקבלת טיפול רפואי , תחילה לחדרה ואחר כך לתל-אביב - אמרו שאצל ד"ר  יצחק ביחובסקי  האורטופד.
 "צבי בקר, שפניו הצמיחו זקן שחור רכוב על  סוסתו הלבנה ניגש אלינו בדהרה, ברך אותנו ב'סאלם עליכום' כמנהג הארץ הצטחק  ואמר כי מאחר והשלמנו את כל תקופות המרעה ושמעון גולדמן  מאחוזת 'פוריה'  מסכים לספח אל רועיו הבדווים גם שני רועים יהודים בא לקחת אותנו הגלילה" סיפר גרשון פליישר. 
במשך שנה חיקו את אורחות חיי הנוודים   "בזכות עקשנותם התמידו ולמדו את דרכי רועי הצאן".
  שם כך אומרים נקבע גם חלק מאופיו של אריה "לא לחינם חושב הבדווי הנודד את החקלאי אדם מוגבל וטיפש, לעבד:  ואת עצמו הוא רואה כאדם חופשי בעל מעוף".

יש ויגידו כי הסיפור שונה :
מניות 'השומר' ירדו לשפל המדרגה: צבי בקר  הוותיק - חברו הטוב של יחזקאל ניסנוב,  שנרצח בין מרחביה לבית גן, טען  כבר אז בפני חבריו: "עכשיו, אפשר לאתר את הרוצח, ומדוע אנו מחשים?" אמרו כי נרגן היה;  'השומר' עזב את חדרה וברחובות הותירו שתי מצבות - פרידמן ולויתן - מועמדים ל'השומר',  יעקב פלדמן נרצח בסג'רה בית גידולו של 'השומר', על-ידי ערבים מלוביה, חבריו חזרו מהלווייתו מרוגזים ונסערים   דיברו על הגברת הכוח והעלאת הכבוד בעיני השכנים, לבל יעזו עוד להתגרות  בהם, הציעו דרכים להפלת מורא ופחד  על השכנים כדי למנוע אסונות נוספים. יש ודרשו נקם "חובה לנקום את דמו של פלדמן" והתכוונו לפוצץ את בתי המרצחים על יושביהם:  בתחילה נטו אליהם רבים  מחבריהם אולם בשלב הפעולה פנו עורף. . .  המועמדים ל'השומר'  ביניהם גם יחזקאל קינמן, יהודה זריז  - נאמן העבודה והשמירה,  משה דוקמן שהלך לתל אביב ומיכאל לבובסקי שעבר לניל"י, התרעמו: למה מחזיקים אותנו 'על הסף' שנתיים? [ליאון מירטנבוים שתק].

בעיצומה של סערת-רוחות זו התאספו  השומרים הממורמרים [יש אומרים בחוות הניסיונות של ביתניה] לדון  גם בעניין הקמת ארגון רועי צאן עבריים - הוויכוח היה חריף  יש ודרשו לייסד ארגון נוקדים  בלתי תלוי, שאחד מתפקידיו יהיה להכיר את הארץ וגם לשמש מקור ידיעות לישוב העברי על המתרחש בקרב הערבים, יש ושלפו שם: 'ארגון הנוטר'. יש וטענו כי בתקנון 'השומר' יש סעיף הדן ברועים: כיבוש המרעה במושבות -  רעיון זה לא יעורר התנגדות כדוגמת התוכנית הקודמת...

אריה אברמסון,  גרשון פליישר, דויד צלביץ' וצבי בקר [קבוצה  שהודחה על ידי הנהגת 'השומר' עקב תקרית סג'רה]. העבירו את הוויכוח לפסים מעשיים. בו במקום  הוחלט על יציאה למרעה -  מטעם 'השומר',  צעד שיחייב את ההנהגה לקיים את הסעיף בתקנון. גרשון פליישר, אריה אברמסון ודוד צלביץ', היו מוכנים לצאת לרעייה מיד, ישר מביתניה.  סיפרו כי לדוד צלביץ' אפילו היה סכום כסף להתחיל במימוש המשימה, ואילו צבי בקר, שלא יכול לעזוב את המשפחה [צבי התחתן עם אסתר שטורמן אחותו של חיים שטורמן ולזוג נולדו 3 בנות: דרורה ילידת שנת 1910 'הבת הבכורה של כפר גלעדי';   נחמה  נולדה בביתניה התחתית  בחנוכה 1914לימים נעמי  נולדה בתל-עדשים בשנת 1916. הרביעית  צביה נולדה {אחרי מות אביה משפעת ונקראה על שמו} בבית-גן  אפריל 1918]. באותה שעה, קיבל עליו לעמוד על המשמר בתוך 'השומר' ולעזור להם מבפנים, וכן לחפש ולהכין מקומות עבודה עבורם עם גמר השתלמותם.

מששמע ישראל בלקינד, האידיאליסט-ההוזה, מי שהקים את בית הספר החקלאי ליתומי פרעות קישינוב 'קריית-ספר' [מקום עבודתו של ישראל שוחט - המנהיג, שהגה את 'בר-גיורא' ואת יורשו 'השומר'], שיהודים יוצאים ללמוד את אורח חייהם של הנוודים ולהשתלם ברעיית צאן,  עזב את מקומו  כפקיד בבנק ביפו, חש לחדרה [יש אומרים לבית-גן] לברכם ולאמץ את רוחם: "אתם הולכים לעשות דבר אשר אני חולם עליו זה שנים  - חלום הרועים העבריים, החלום על 'שבטי הנודדים', הבדווים העברים, הם-הם שיקימו את מדינת היהודים בארץ-ישראל. אני מקווה שאחרי התחלה ברוכה זו יקומו שבטים יהודים, שיהיו לא רק למגן לישוב בארץ-ישראל, אלא גם יכבשו את החורן והגלעד – מקומות המרעה הידועים מימי יהושע בן נון. . ."
הגרעין לשבט בדווים-יהודים הוקם.

סיפרו כי  צבי בקר כשראה  את דרכם של חבריו ב'השומר',  התנגד להם – היה לאופוזיציונר; הוא הטיף ללכת לעבר הירדן מזרחה ולהיות לרועי צאן ובקר, "ואם לא תמצאנה נשים עבריות אשר תתרצינה ללכת גם הן אל עבר הירדן, יישאו נשים ערביות" ציטט  הוזה מפורסם -  מיכל הלפרין;  וכך יקימו דור חדש בריא, בן טבע, עברי. לצורך יוזמה זו החל יחד עם בחור צעיר, ששמר בבית-גן, יצחק טורנר, מתלמידי גימנסיה 'הרצליה',  [מחניכיו של רועה תימני בשם דוד נדף]  שבא מן החווה  הניסיונית בבן-שמן [שהקימה ה'קרן-הקיימת-לישראל' על אדמות בית-עריף  בניהולו של יצחק וילקנסקי [וולקני] להקים קבוצת-רועים בשם 'הרועה'.
וגרסה אחרת:
ענין המרעה הועלה מחדש בפסח תרע"ד [1914] באסיפה הכללית השנתית של 'השומר' בתל-עדש. האופוזיציונרים - קצתם חברי 'השומר', קצתם מועמדים, שקבלתם לאגודה נדחתה משנה לשנה, וקצתם אופוזיציונרים מועדים.  אך צבי בקר, צבי נדב, דוד צלביץ', דוד פיש, אריה אברמסון  ויצחק טורנר [יש אומרים, כי גם  גרשון פליישר היה נגד דעת הנהגת 'השומר'] הם שנשאו את דגל 'כיבוש המרעה' והם שדרשו להקים קבוצת רועים, שתאחד במעשיה את כיבוש המרעה עם ההגנה על המרחב. רועה עברי מהלך על גבולות. משוטט בהרים, פירושו עין פקוחה – ביטחון. הרועה כדוגמת 'השומר' ישמש כחלוץ.
לחץ האופוזיציה פעל.
ראשי 'השומר' הסכימו להקים 'קבוצת רועים' במטרה שתחייה חיי נדודים של ממש, לשם  סיור בארץ כולה וראייתה כיחידת שמירה אחת. קבוצה שתאחד במעשיה את 'כיבוש המרעה' עם ההגנה על המרחב. עם דגש על ביטחון האומה, ותושיט עזרה לםקוראים, לשם זה נבחרה קבוצה קטנה בת ארבעה חברים, שנטלה עליה את המשימה של לימוד מקצוע המרעה מפי הבדווים ואת לימוד תנאי חייהם של אלה - לחיות כבדווים לכל דבר. "שילכו וילמדו את תורת המרעה ממקור ראשון, מהרועים הערבים  ורק לאחר מכן יציעו את שירותם לאיכרים העבריים כרועים מנוסים", אמרו.
הארבעה היו: צבי בקר, דוד צלביץ',  גרשון פליישר ואריה אברמסון.
כך הוקם גרעין לקבוצת 'הרועה',  אמרו - בת חורגת ונחותה, ולעיתים לא רצויה ל'השומר'.
"כ'בת' הייתה ל'השומר' בתחילתה; שומרים הגוה וטפחוה – אך את שנות גידולה עשתה ברשות עצמה, אם כי לא נפרדה ממנו" כתב משה ז'לודין
"בתקציב של יק"א למושבה יבנאל [ 1908]  נכללו גם 5 לירות לרכישת 5 כבשות לכל משק, אולם הכסף הוצא לדברים אחרים, כגון: גמר הגג לבית המגורים. . . " סיפר האיכר  משה שולמן.
וכשסיימו  המועמדים  ל'השומר' גרשון פליישר ואריה אברמסון את שנת התמחותם אצל  נוודי השבטים [בשנת 1915] היו מחוסרי עבודה ולחם.  לאחר משא-ומתן ממושך קבלו [מקום עבודה לשניים] בקושי רב כאגודת רועים של 'השומר'  ובהשפעתו [יש אומרים, כי תמורת ערבות כספית של יוסף נחמני שהיה בא-כוח 'השומר' בגליל]  את עדר הבקר של איכרי המושבה בית-גן -   עדר גדול של שוורים, חמורים וסוסים אך לא כלל צאן וגמלים כחלומם,  בתנאיי הרועים הערביים - - בשיטת ה'פלאג'  בה חלק מההכנסות [חלק מהוולדות]  שהיו  באותה שנה  כלומר בגמר הגז, ניתנת לרועה , כולל אחריות אישית.  לתשלום נזקים החזיק הוועד חלק משכרם.  והימים ימי מלחמה , הרועים קיבלו את משכורתם מן האיכרים בחיטים או בקמח. הדלות גדולה הרעב שלט במעונם וקופתם המשותפת - דלה, אך החלו לרעות כאשר חוברים אליהם  משה ז'לודין, יוסף חריט , שמעון דרוקר  זה שלימים התגייס ל'גדוד העברי', וגם בחורה אחת נחמה זייצר לבישול ולכביסה.  זו, כך מספרים,  הלכה בוקר בוקר  מחצר לחצר לקבץ מידי האיכרים את העדשים והקמח לאפות את הלחם ולהכין תבשיל חם לחבריה החוזרים עם ערב מהמרעה, לכך גם קוששה זרדים להסקת ה'טבון'.
יצחק טורנר כבר שמר שם וארגן את עבודתם.
חיו בעוני ובמחסור.  סיפרו כי ה'כאפייה' - אותו כיסוי ראש מבד - שימשה להם גם מגן משמש ומרוח, גם מגבת וגם כרית ללינה.
 "הם היו יוצאים לשדות לפנות בוקר, בשעות 'כלחוך השור', בלי מגפיים, ובלי מעילים חמים, וטורנר היה משאיל להם את מגפיו ומעילו, ושומר ליד 'הקיר'  [אותה חומה שהקיפה את המושבה] יחף וללא מעיל; כך שיתף את עצמו במעשה החלוצי של הרועים אף שהוזהר שריאותיו פגיעות, וזה מה שקירב את קיצו" כתב יעקב עצמון-כבשנה   לבני משפחתו.

עברה שנה וחצי מפרוץ המלחמה, שלושה סניפים ל'רועה' : בבית-גן  עדר בהמות-עבודה, בכינרת עדר פרות  ובמצפה עדר עיזים. הצטרפו אליהם עוד  - כמו העולה החדש ליפא לייטמן נער בן 16, משה גרומן [משה'לה טאנץ] וגם הבחורות רבקה דנית היפה, וחנה זְ'טלובסקי מנהלת משק הבית  "חנה שלנו מכניסה שכל למרק" אמרו ולאו דווקא התכוונו לגרעיני החומוס והפול. גם יהודה 'הרועה' [פרידלנדר]  זה שנהרג על משמרתו  ביוני 1920 ביסוד המעלה , משה סגלוביץ שנהרג בשדות מרחביה כשומר-רוכב ביוני 1918,  יעקב שולמין  [סטריז'ינסקי] שנהרג  בין יבנאל למלחמיה  באפריל 1920, שלמה ברמן [ אומרים כי קרוב היה לברמן משה שנהרג בשנת 1914 בדרכו למלחמיה , יש אומרים בנימין ברמן, שנהרג בשנת 1938  בכביש עכו-ראש הנקרה]   ועוד באו, והלכו.

המתח המיני גבר. ההצעה  שהבחורים ייקחו  להם נשים ערביות לא  עבדה  ואז אמר יוסף חריט  שאפשר ''להסתפק''  בספרדיות; יש אומרים שחלק  עשו כך, לא אריה אברמסון נחשק הנשים, גם לא  גרשון פליישר שנשא לימים את רחל בורשטיין ואילו יוסף חריט  נשא לימים לאישה את  צביה אברמסון [בת משה  בת דודו של אריה אברמסון 'גיבור ספורנו].
תקלות  לא חסרו -  סיפרו כי באחד הימים הגשומים, מספר פרות  פרש  מהעדר אל אחד ממחבואי ההר. הרועים הבדווים ניצלו זאת, ודקרו אותן למוות.  את הנזק שילמו  הרועים "כך הוציאה הקבוצה את כל שחסכה משנת פעילותה הראשונה."  חלומם לחסוך לקניית עדר משלהם – נגוז.
מספרים כי יהודה הרועה בצהרי יום גשם וסופה  אחדות מן הפרות ברחו לו.  במסתור מצאו אותן במצב איום, כל עזרה לא הועילה, כולן מתו. הקבוצה ישבה ובכתה  והמושבה כמרקחה.  בערב קיבלו מכתב כי ועד המושבה חושב, שהחוזה הופר.  המקרה עבר לבוררות  -  יצחק טבנקין  מחוות כינרת טען מצד הרועים,  האיכרים בחרו בשמעון מקלר מוותיקי  בית-גן  ושניהם בחרו  בבורר שלישי את  ישראל גלעדי "פסק הדין היה לטובתנו, אבל אנו לא הסכמנו להמשיך ועזבנו "  סיפר הרועה משה שפירא.

בשנת  1916 התפזרה חבורת הרועים מבית-גן; יש  ואמרו כי  מותו של יצחק טורנר [י"ג בניסן תרע"ה] גרם לכך, יש ותלו זאת בכישלון המרעה בכינרת ומצפה, יש הטוענים כי המרעה בבית-גן הופסק בשל ריב בין המבשלת חנה  לבין פליישר,  "אולי בשל  תלאות המלחמה"  כתב  המומחה יואב רגב.
הממשלה התורכית גזלה את החקלאים לקחה מהם תבואות, סוסים ועגלות  והתחילה גם לתבוע את הנתינים העות'מאנים החדשים לעבודת הצבא, פועלים הסתובבו רעבים, היו גם מקרים של איבוד לדעת מחרפת הרעב.
 עוזבי העדרים צעדו ברגל למגדל, משם לראש-פינה,  הלאה ליסוד-המעלה לנו אצל האיכר ר' ישראל אשכנזי, כאשר יוסף ברץ מטעם הועד המרכזי של פועלי הגליל מתלווה אליהם.  מצאו את  חצר טלחה  סגורה והמשיכו למתולה  שם עבדו. חלקם התגייס ל'גדוד העברי'  שקם.
שרידי קבוצת 'הרועה'  החלו בסיועו של ישראל גלעדי בהקמת 'ישוב רועים' - גידלו ירקות על שטח הקרוב למעיין הרוחאנייה שנקרא 'טיון' [ אומרים כי קראוהו על שם צמח הטיון. גם הקבוצה כונתה 'קבוצת הטיון']. לחורף  עברו לגור במבני האבן של טלח'ה [היא חצר תל-חי] . סמוך להם במקום ובזמן -  ישראל גלעדי הקים 'ישוב-שומרים' על אדמות חמארה-תרחאבינה, דרומה למושבה מטולה, קבוצה של חמישה 'שומרים' שזכתה לתמיכת הנהגת 'השומר' שהחליטו "להתיישב על גבולות הארץ  במקומות מסוכנים" והחלה לעבד את 'חלקת אדמה בגליל העליון על יסודות מתאימים לרוחנו'.

קבוצת 'הרועים' חיו "בעזובה רבה"  ובמחסור תמידי בכל "אפילו בגדים לא היו להם, כאשר היו רואים מרחוק מבקר מתקרב, היה אחד מהם לוקח את העבאייה היחידה [גלימה ערבית ארוכה הכוללת גם כסוי ראש] ומתעטף בה, ויוצא לקראתו;  פעם השאירו ליד המעיין כלי אוכל יקרים, שאחד החברים הביא מחו"ל, כדי שיישטפו מעצמם, עברה ערבייה  וכמובן לקחה את  שלפניה; כאשר למישהו כבר הייתה סיגריה לא היה לו גפרור, והיה יושב ליד הדרך שעות בתקווה שמישהו יעבור, ואם היה בר מזל, היה לאותו עובר-אורח גם אמצעי להדלקת אש, והעיקר – היו רעבים" סיפר יהודה מור [מרקובסקי] ממטולה וסיים "באותם הימים כולנו היינו רעבים".   אריה אברמסון עישן.

'השומר'  רצו באיחוד. הגידו כי כשוועד ה'השומר' נוכח לדעת כי עשה מקח-טעות בחלוקת הקרקע: שבטיון מעיין שופע ואדמתה  משובחת, ואילו לחמארה הביאו מים מרחוק בעגלות,   דרשו איחוד.

גרשון פליישר ואריה אברמסון  מראשי הרועים התנגדו בתוקף לרעיון, טענו כי אם יתקיים האיחוד, יתגמד ענין המרעה וייהפך לעוד ענף בחאמרה,  "השומרים רואים במרעה רק אמצעי לחזק את משקם בענף נוסף"; וחזונם להקים שבט נוודים עזי נפש בעלי חופש תנועה ופעולה החייבים לסמוך על כוחות עצמם, מוכנים להגיע לכל מקום אליו יקראו, חופשים לעמוד על כבודם ולהגיב לפי מנהגי המקום [מבלי לסבך יהודים אחרים בענייניו   - פתרון לשאלת ה'גום' =גאולת-הדם] יגוז.
ל'תיקון המצב' התחילו רועים המסורים ל'השומר' לעבור לצד השומרים [יש אומרים שאפילו פיתו כמה מהם], כדי להגיע לרוב הדרוש לאיחוד. כשנוכחו מצדדי האיחוד  שמשקלם עלה, דרשו דיון בטענה שהרועים רוצים משק עצמי ונפרד עם שאיפות יישוביות  ופוליטיות המתנגדות לרוחם.

העניין נמסר לבוררות קפא"י [קופת פועלי ארץ-ישראל מיסודם של 'פועלי-ציון' = 'השומר'] כשהמתדיינים מסכימים מראש לקבל את פסק-הדין.  אלכסנדר שמואל סלושץ  [לימים כרמון] ] הידוע כאיש 'פועלי ציון' מונה לבורר. [הרועים ידעו שבבוררות זו יצטרכו להתדיין עם ישראל גלעדי הנערץ,  ידעו שסלושץ כבר דיבר עם אנשי 'השומר' ויש לו כבר דעה קדומה ] וסלושץ פסק: "אחרי רבים להטות".

מקבוצת הרועים שסבלה מעזיבות-עריקות נותרו שניים בלבד  פליישר ואברמסון שהיו מוכנים לפסק זה,  הם עזבו את טיון לטובת 'השומר', הקבוצה התפזרה  והוקם קיבוץ 'בר גיורא' [לימים נקרא כפר גלעדי].
  
אריה לקח את תרמילו בא למושבה כינרת להוריו לנוח שם ולהתאושש מאכזבתו . בית  שהיה מרכז לבני ובנות המשפחה,  בית שם גר דודו משה עם משפחתו הענפה.

בתקופת הקיץ, בעונת הבציר :  יולי - אוגוסט 1917 -   הצבא הבריטי עמד בשערי הארץ. כרמי המושבה משכו אליהם פליטים ועריקים מהצבא העות'מאני הניגף, רעבים ונושאי נשק. "יש צרות, כי החיילים גונבים בכרמים" כתב לרבקה, אחיה הקצין התורכי המתורגמן, משה שרתוק מחוות היתומים הגרמנית בניהולו של שפון [שהקים שנלר]  שליד רמלה.
'השומר' התבקש לבוא שוב ונענה. בראשית 1917 קיבל את השמירה ברחובות ובבאר-יעקב הסמוכה ומינה את צבי נדב כאחראי  - "הפליטים המחוצפים ביותר היו הערבים, שהתרכזו בכפרים השכנים ובכרמי רמלה. הם היו מזוינים היטב והיו רגילים בטכסיסי מלחמה ועשו להם את השוד לפרנסה ולמשלח-ידם" סיפר צבי נדב. 
רוב השומרים טירונים היו כמה נפצעו כמו יצחק טרבלוב,  אחד מהם זוהר מרדכי נהרג בשמרו בכרם.
בלילה שלאחר הרצח, בגבול רמלה נמשכו היריות כמקודם. הגיעה עזרה - 'הקבוצה היפואית'  - משה וולפסון,  זלמן לנדריס, שמואל גולדזייגר [=סבוראי], אהרון זלנר [=אמיר], צבי שרייבר [=שריב], אברהם אייזנשטיין הוא אברהם אלדמע המורה לציור ולזמרה, יצחק אולשנסקי [=אולשן] לימים נשיא בית המשפט העליון. אליהו גולומב בתל-אביב.
 בעיות השמירה החמירו. ועד 'השומר' שלח שומרים ותיקים כמו משה שר מתל-עדשים. ומהגליל באו, לעונת בציר הענבים גם אריה אברמסון ויעקב סלוצ'נסקי הוא יענקל'ה גזלן.
על השומרים הוותיקים והמנוסים הוטלה השמירה בגבול רמלה. בלילה היו תגרות עם גנבים ועריקים - ובימים אכלו במסעדה של גברת יעקובובסקי.
בפסח תרע"ז [1917] גרשו התורכים את יהודי יפו. משפחת אברונין - המורה לעברית אברהם ואשתו שמחה-פריידל לבית מאירסון, עסקנית ציבור, היו בין ההולכים מנווה-צדק לצפת; שתי בנותיהם  נשארו בדרום  - רחל בת 23 מורה ברחובות [אע"ל  באקדח של בחור מ'השומר' יולי 1917] ונחמה בת 17 "צעירה וסוערת" שהייתה לאהובתו של אחד מצעירי המועמדים ל'השומר' אריה אברמסון גבוה וחסון,  מספר סיפורים מרתק.  לאחר מכן, ניהלה נחמה ביפו פרשת אהבים עם גבר נשוי, הסופר צבי שץ  שאשתו רבקה [לבית יצקר] ובתו התינוקת רינה, נשארו על שפת הכינרת.

למרגלות 'חצר כינרת', על שפת הים, הוצבו מספר צריפים דלים, באחד מהם [1917]  גר  גם אריה אברמסון, ששב מרחובות, יחד עם גרשון פליישר, שחזר מפוריה ו"קיבלו עליהם רעיית עדרי פוריה וכינרת" וכתוספת – להיות מחסנאי נשק  - כלומר, אחריות על הטמנת הנשק המגיע מחזית הדרום.
המלחמה בעיצומה. בשדות הקטל התגוללו כלי נשק [בעיקר ממתקפת האנגלים על עזה שנכשלה - הרבה חללים על ציודם].  הבדווים אוספים וסוחרים.  חברי 'השומר'  - כמו  יעקב פת, בחוות רוחמה, הסמוכה לקו החזית, מתחיל לרכוש נשק; רחל ינאית וצבי נדב מארגנים רשת של עגלונים  מה'סוח'רה' שעבדו בהובלת מטענים לצבא התורכי והבריחו  נשק מרוחמה לרחובות,  מתואם עם 'הקבוצה היפואית'. את הנשק שהגיע חילקו לפי סכומי הכסף ששילמו בעבורו [אומרים שלכפר-גלעדי היה הרבה  -  'אוצר ניל"י' בסכום של 50 אלף פראנק במטבעות זהב, הופקד בידיהם על ידי ה'ועד הפוליטי של היישוב' – בלומנלפלד ודיזנגוף].
מאגר הנשק של הגליל היה בכינרת. בלילה, הייתה מגיעה עגלה לצריפם עם מטען רובים ו "גם  פח נפט עם כדורים".
כל הכבודה הוכנסה אל מתחת לאחת המיטות, בשעה מאוחרת הוצפן הנשק במחסן תת-קרקעי על-ידי גרשון פליישר ואריה אברמסון, והשכם בבוקר יצאו השניים לרעות את העדרים.
בין השאר שלח אליהם  ישראל גלעדי  את  יוסף לישנסקי שישמרו עליו, בינתיים.
והנה קבוצת חיילים תורכים הקיפה את המושבה כינרת [חיפשו אנשי ניל"י]  -  הנשק המוברח שכה חששו לו, הועבר על ידי הממונים עליו  ל'סליק' שהוכן בחלקת הירקות של חנה מייזל על יד שדרת הברושים [ליד הדרך שהובילה מחוות ביתניה לירדן].

ביום כ"ז אלול תרע"ז [14.9.1917] התקיימה האסיפה התשיעית של 'השומר' בישובם תל-עדש. שליח מהאסיפה הודיע לשני הרועים בכינרת  לגרשון פליישר ולאריה אברמסון, כי נתקבלו כחברים ב'השומר' ו"הם חייבים לעבור את הפרוצדורה המקובלת". עליהם להופיע מיד. פקודה.
משה שפירא, שהיה רועה במצפה, קיבל את העדרים ובצהרים שניהם כבר היו בדרכם לתל-עדשים.
עם תום הטכס הוטל עליהם לרכז את כל עניני ההגנה של הגליל והסביבה בתור רועי עדרים.

הרדיפות מצד השלטון העות'מאני על הישוב העברי גברו. חברי ניל"י רובם נתפסו [ספטמבר 1917] ונאסרו, איתן בלקינד  ואהרון [רנא] מזי"א, גם רבים מחברי 'השומר' כמו מאיר קוזלובסקי, גרשון פליישר ושמואליק הפטר, הוגלו לכלא 'חאן איל באשה' בדמשק, יש אומרים כי מישהו מסר לשלטונות התורכיים את שמותיהם של חברי 'השומר' על סימניהם וכינוייהם, גם אריה אברמסון,  כך מספרים, נידון למוות בכלא 'ג'מע' שבעיר. את הבחורים מניל"י נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי תלו התורכים בדמשק בראש חודש  טבת תרע"ח [דצמבר 1917]. אריה  הצליח להימלט לחאלב אל ידידים.
בתחילת הסתיו של שנת 1918 הגיעו ידיעות על כיבוש צמח וטבריה בידי כוחות 'הדוד פייטעל' [הבריטים].
מספרים על התקוממות ב'הר הדרוזים' באנטי-לבנון.
 רוחשות שמועות שהעצירים והאסירים  בדמשק לא ישוחררו אלא יוגלו לתורכיה, לאנאטוליה, יש אומרים כי התורכים התכוונו לשלוח אותם דרך קושטא לאזור חזית קווקז.   כשנסוגו התורכים מדמשק, חלק מן  כלואים ברחו.
הבריחה מהרכבת התאפשרה לאחר שתחנת רייאק שבבקעת הלבנון הופצצה על ידי מטוסים בריטיים;  ברחו גם בנימין מונטר הפציפיסט מחולדה, וגם איתן בלקינד וניסן רוטמן מחדרה, גרשון פליישר איש 'השומר' ואברהם ברד.

אריה אברמסון  יחידי ובודד נע והסתתר כל הדרך לגליל לתל-חי -  ידע כי קלמן כהן וחברתו לחיים החלוצה יהודית צנטר [לימים כהן] - שם.  לא נכנס לחצביה, משם כבר ברחו יהודים לצפת כמו  משפחת סאלים לוי  ומשפחת חזן - נתן ותמר על ששת ילדיהם – אותם הכיר "הוא הגיע לארץ ערום ועריה".
באוקטובר 1918 דמשק בידי הבריטים,  חטיבת פרשים אוסטרלים כבשוה. חבריו לכלא שוחררו.
ארבעה ישובים בגליל העליון – המושבה מטולה ושלושה ישובי-עובדים: קיבוץ כפר-גלעדי  ובו  כשבע-עשר אנשי 'השומר',  גם בחצר תל-חי כמספר הזה לאחר שתוגברה [בשנת 1918] על-ידי קבוצת פועלים מפתח-תקווה  בהם שניאור שפושניק,  וחמארה – בה שלושה עשר פועלים ופועלת אחת [אומרים כי היתה זו ציפורה זייד], שנוסדה בכוונה להקים  מושב-עובדים.
זה כל הכוח היהודי בצפון ארץ-ישראל, שהפך בשלהי מלחמת-העולם לזירת מריבה והתגוששות מוסווית בין כוחות צרפת ובריטניה, תוך התמרדותם של ערביי הסביבה, הבדווים והמתואלים.

רקע 
דרוזים - דתם התפצלה מהאיסלם השיעי - סודית וידועה רק לחכמי העדה =] עוקאל[. יש אומרים כי הם בני הפלשתים הקדמונים. מאמינים בנביא 'שועיב' [ הוא המדייני יתרו], חיים  בדרום לבנון  ובגליל העליון [באזור הררי] כדי להישמר מאוכלוסייה עוינת   [עיקרם בהרי השוף שבהר הלבנון, אשר קיבל את הכינוי 'הר הדרוזים הלבנוני' להבדיל מהר הדרוזים שבסוריה] אומרים שעשו זאת בעקבות מלחמה שפרצה  בינם  לנוצרים המארונים.
מתואלים - פלג מוסלמים שיעים הקרובים מבחינה דתית לפרסים,  מספרים כי הם עובדי אלילים בסתר והשמועה אומרת  כי  הם מתפללים ומשתחווים לאשה עירומה, אלה נדחקו  לאזורים הנחשבים שולי  החוק  - לדרום לבנון, אלימים היו.
מארונים  - בני הלאום הארמי, פלג בנצרות המשתייך לכנסייה  האנטיוכית ארמית מארונית- נוצרית, כפופים לנצרות המזרחית הקתולית.  טבח המארונים הגדול על ידי שכניהם המוסלמים אירע בשנת 1860 אז המיסיונר השוואבי-גרמני יוהאן לודוויג שנלר [Schneller] הקים בארץ  את בית-היתומים  Syrisches Waisenhaus לילדי הנוצרים  פליטי  המרד בלבנון; לאחר מכן  התרכזו המארונים בהר הלבנון, אך לא רק.
בדווים  - שבטים שמיים נודדים בעלי מערכת שלטון עצמאית לכל שבט, ערבים מוסלמים המקיימים את דת האיסלאם לפי דפוסיהם - מאמינים באלוהים ובנביא מוחמד אך גם באמונות כמו בגורל או בשדים רעים ומפלצות מפחידות. חדירתם מחצי האי ערב צפונה [דרומה של ארץ-ישראל, סוריה המרכזית ולחלקו הדרומי של הלבנון]  למציאת שטחי מרעה ואזורי מחיה  - להתבסס בטריטוריה חדשה  - בוצעה בזמן חולשת השלטונות עקב סכסוכים פנימיים ומלחמות בינלאומיות, והביאו לפעמים לכך שיישובים קיימים נדחקו על ידי שבט בדווי זה או אחר ונהרסו.


לאחר שנחתם ההסכם הצרפתי-בריטי על קו הגבול הזמני [15.9.1919] נסוג הצבא הבריטי מצפון הגליל העליון דרומה לקו ראש-הנקרה -  יסוד המעלה; ממפקדתם בחשו קצינים פוליטיים בריטיים "שיחקו במשחק שטני" וציפו לשעת-החזרה. הכוחות הצרפתיים לא הצליחו להשתלט על האזור. תוהו-ובוהו שרר בו גם לאחר שהגיעו גדודי הצבא הצרפתי [סנגלים ברובם] ובראשם גנרל גורו וכן כוחות צרפתיים נוספים, לא עזרו להם ההפצצות על חלסה, מהאוויר ומהיבשה  ואפילו מעצר מנהיגים.
לאחד שחרור הגליל מידי התורכים אריה מיוצאי קבוצת 'הרועה' השיג הלוואה פרטית לרכישת צאן ולמזרע פלחה ב'חוות רמה' ליד חירבת סרוניה  הנמצאת  במזרח הגליל התחתון, סמוך  לבקעת יבנאל, על הדרך מכפר תבור לכנרת, חווה חקלאית  שהוקמה בשנת 1913 על ידי חברת 'אחוזה שיקגו',  במלחמת העולם הראשונה נפסקה הזרמת הכספים מארצות הברית והיישוב ננטש.
המרכז החקלאי העביר לרשות קבוצת 'הרועה' שנתלקטה שוב  את משקה של 'קבוצת שרונה' שהתפרקה בשנת 1920.
אריה אברמסון וחבורתו התיישבו בשרונה ויצאו לרעות את העדר הקטן, שקנו עם  עדרו של יוסף נחמני,  שהיה לו  עדר צאן מהחווה.  זה לא צלח.
 אריה אברמסון עם  מעט הצאן,  רובהו   וחבריו  עברו ל ארד אל- סודה שעל יד חאמרה על שפת החצבאני לא הרחק מהגשר העתיק, אדמת ריב  עם ערביי הסביבה שלא רצו לרדת ממנה למרות העובדה  שנקנתה בכסף מלא.
 אריה עזב
החלום על קבוצת רועים עצמאית בחמארה לא התגשם.


סוף 1919  אריה אברמסון בגליל.  יש מהומות בין הדרוזים והנוצרים. תושבי ארבעת הישובים היהודיים בגליל העליון – מטולה, כפר-גלעדי, תל-חי וחמארה, הואשמו בשיתוף פעולה עם הצרפתים.
ישראל שוחט שלח מאיילת-השחר [קיבוץ של כעשרים אנשים] -  מקום ריכוזם של הנחלצים להגנת תל-חי  - חמישה מחברי 'השומר' אריה אברמסון, צבי ניסנוב, נחום הורוויץ, יוסף נחמני [ אוגרנובסקי]  ויוסף פולסקי, כשעברו את חלסה [כיום קריית-שמונה]  בדרכם צפונה, נפתחה עליהם אש והם ענו באש; נחום הורביץ נפצע וסוסתו של אריה אברמסון נהרגה "אך המשיכו את דרכם לתל-חי" כתב פנחס שניאורסון מי היה ממפקדי תל-חי.
באותם ימים  נהרג  בתל-חי המתנדב אהרון שר מכינרת. נקבר בשדה ליד הפועל-שומר שניאור שפושניק שנהרג  שם קודם לכן.
בגליל העליון אי שקט, ישראל שוחט שלח את יוסף טרומפלדור לטפל במצב. זה לקח את  דוד בוברינסקי, ועוד שניים ועלו לגליל העליון, לחמארה - שם לא מצאו איש, [סיפרו כי כולם ברחו למטולה]; אבל הארבעה  פגשו בכשלושים בדווים, ששדדו מהם את כל מה שהיה אתם כולל- בגדים. הם באו ערומים לתל-חי.  משם דיווח  אוסיפ [הוא יוסף טרומפלדור]  ל'ועד הזמני' כי "המקומות בגליל העליון נמצאים בסכנה וכנראה שעוד זמן רב המצב לא ישתנה לטוב. צריך  כי יעלו לשם עוד אנשים".
רוב תושבי מטולה ברחו לצידון;  אלעזר אלפרין הוא 'ברודה', הסתת מירושלים, בעל ניסיון קרבי מחיל הקוזאקים הוצב על ידי ידידו יוסף טרומפלדור  לשמור על המושבה – מפקד המקום.
 חמארה  ננטשה מחייליה הצרפתים ועלתה באש.
מכפר-גלעדי  הנשים והילדים פונו, נזעק הרופא  ד"ר גרי  מצפת עם בית חולים מאולתר אריה בין היוצאים לעזור.
 לחצר תל-חי המוקפת חומה  עלו מרחובות, באר-טוביה, גדרה ומחוות חולדה אנשי 'אחדות-העבודה' וחברי 'הפועל-הצעיר'. יוצאי הגדודים העבריים כמו יעקב [ג'ייק] טוקר מהגדוד האמריקאי  וזאב [וויליאם] שרף מהגדוד הלונדוני, ונערות כמו דבורה דרכלר מ'השומר' בתל-עדש ושרה צ'יז'יק ממלחמיה.
ביום שני י"א באדר תר"פ  [1 במרס 1920] נפלו בתל-חי יוסף טרומפלדור וחמשת חבריו-פיקודיו, יתר הלוחמים  עם ערב, עברו לכפר-גלעדי הסמוך  ותל-חי הועלתה באש.

אפיזודת האהבים עם  צבי [גריגורי] שץ חלפה- נחמה אברונין הסוערת הצעירה  עלתה לגליל,  אריה אברמסון רועה המאמין בנדודים  -  "הארץ גדולה  והמרחב בה אינסופי". נחמק'ה אברונין ואריה אברמסון אמרו ש"הוא הסתנוור ממנה"  התקשרו ורקמו חלום משפחהנישאו בעין-חרוד.
קיבלו אוהל והיו לבעל ואשה , כרועה הלך  אריה אחרי העדר  לתקופות, כאשר הוא מזניח את אשתו  'הלוהטת'  באוהל ליד מעין חרוד.
מספר מצומצם של רועים, שתי משפחות וארבעה רווקים  -  גרשון פליישר ואשתו רחל,  פישמן ,ריכרד  ריכטר , קוזצ'וק, אפרתי , אפרים אליאש ואשתו שרה, עברו  גם הם לכפר גלעדי לבנותה מחדש מהריסותיה.
 אריה לא אהד את כפר-גלעדי ותושביו במיוחד.

לאחר הכיבוש הבריטי התנדב אריה אברמסון למשטרה הנודדת בגליל העליון.
עם כיבוש טבריה, [ספטמבר 1918] שלושה קצינים בריטיים נשארו לשמור על הסדר הציבורי והסניטרי,  והחלו בהקמת משטרה מקומית  - פנו אל העדות המוסלמיות והנוצריות ולוועד הקהילה היהודית, פנייה שהגיעה גם ל'השומר' הנושא בעול הביטחון.  ואלה שלחו לטבריה  את הרוכבים  צבי וולף מלוחמי תל-חי, אברהם קריביצקי מעגלוני ה'סוח'רה', מאיר ספקטור מגולי יפו [נשוי לפסיה לבית אברמסון בת משה], ובן דודה, אריה אברמסון השומר-הרועה.  לימים קבעו מכסות גיוס לישובים  והתגייסו נוספים – כמתוס טוביה [יש אומרים אחיו דב]  מדגניה א', יוסף פרומקין [אבידור] מדגניה ב', דב גפן מבית-גן וראובן קורקין איש 'השומר' מיבנאל [יש אומרים אחיו  יוסף] מצאצאי הכומר גאפון הוא אברהם בהתגיירו, ועוד.

בני 'הישוב הישן' בטבריה גוייסו כשוטרים רגליים ישראל חיים גרוס שהיה גם טברייני וגם איש 'השומר'  שימש בשוטר חרש.
מייג'ור קר המפקד הצבאי של העיר, מינה את בכור שיטרית יוצא מרוקו, בן טבריה [לימים שר המשטרה במדינת-ישראל] ל'קומיסר המשטרה' והעניק לו דרגת סרג'נט. קפטן גרו [גרונימוס  = גרא] קריצ'בסקי יליד הארץ [אשתו היא יהודית אלטשולר מרחובות], נתמנה למפקד המשטרה הכפרית  של כל מרחב הגליל; לרשותו הועמדו רוכבי 'השומר', שהיו מוכרים לאיכרי המושבות ולערבים, שזכרו אותם ואת תקיפותם  - הערכה  שגברה בהיותם במדים -  'כובעים אוסטרלים' רחבי שוליים ועל שרוולם סרט שעליו הוטבע באנגלית "ממשל צבאי".
ל'יחידת הרוכבים' צורפו גם ערבים כמו הבדווי מוסא עליי מערביי דלייקה, נסרלה סרוג'י – ערבי נוצרי,  גשש [=גסם] מטבריה. כשגברה המתיחות 'משטרת הרוכבים' של טבריה הגבירה את סיוריה - מספרים כי  באחד הימים יצאו אריה אברמסון ושוטר ערבי בשם סולימן לפטרל בסביבת הבדווים של עבר-הירדן, סולימן נפצע בהתקלות עם בדווי מזוין. אריה,  ירה בערבי, נכנס לאחד האוהלים, דרש גמל ואנשים והעביר את הפצוע לבית-החולים בטבריה.
בתחילת אפריל 1920 השתתף אריה אברמסון בקרב על הגנת מנחמיה כשוטר-רוכב.
הקצין בכור שיטרית, ריכז את כל הידיעות מהארץ וגם מחוץ לגבולותיה "היה אז מפקד משטרת-טבריה אירגן שרות-ידיעות מצוין" כתב מאיר ספקטור.
נתקבלה ידיעה המדברת על התנפלות מעבר-הירדן.   ביום שישי  יצאו  בפקודה רכובים יצחק טרבלוב, ירחמיאל לוקאצ'ר, יעקב שולמין [סטריז'בסקי] ואריה אברמסון  כמפקדם,  לסביבת מלחמיה, שם חברו לאפרים צ'יז'יק [אחיה של שרה, שנפלה זה עתה בתל-חי]  עם אנשיו, איכרים ממלחמיה.
שמעו שיירת גמלים מתקרבת.  לשאלות  אפרים  ואריה  ענו הבאים, כי פניהם אל 'ג'יסר-אל-מג'מע' הנמצא על אדמות דלהמייה [במפגש הירדן והירמוך]  אולם כשהתקרבו  פתחו בקריאות: "שחטו את היהודים!" [איטבח אל-יהוד] והסתערו במטר יריות "אף אנחנו השיבונו אש. תוך רגעים מעטים המטרנו בשיירה מאות כדורים והקרב נמשך כל הלילה" סיפר יצחק טרבלוב  'עוברי האורח מעמידי הפנים' עזבו בקללות נמרצות.

עם עלות השחר, נראתה השיירה, שמנתה כ- 300 איש, נסוגה אל ההרים. רוכבי גמלים וסוסים המובילים את הרוגיהם ופצועיהם.
הגיע צבא הוד מלכותו, חיילים הודים.
יצחק טרבלוב ויעקב שולמין נשארו, ירחמיאל לוקאצ'ר ואריה אברמסון  עלו על סוסותיהם וחזרו איש לביתו.

ביום שבת, ו' באייר תר"פ [24 באפריל 1920] נראו על ההרים המוני  בדווים באים מעבר-הירדן.
פלוגת החיילים ההודים ולה שתי מכונות ירייה, ששמרה במלחמיה, החיילים עלו על סוסיהם ורכבו לכיוונם, השמועה במושבה אמרה שהחיילים בורחים  ועל כן יישארו במקום רק צעירים נושאי נשק.
יעקב שולמין ויצחק טרבלוב ניסו לשכנעם להישאר, אך האיכרים אספו את הקשישים, הנשים והילדים בעגלות ונסעו  דרך שמסין ליבנאל, הבטוחה יותר. [ את האיכר אריה צבי כץ רצחו כעגלון  בדרכו לשם].
יעקב שולמין ממפקדי המקום ['קומוניסט', מועמד ל'השומר', חבר 'קבוצת הרועים' לשעבר]  דאג לביטחון העוזבים, ליווה אותם במשך כחצי שעה  ורצה לשוב למלחמיה בה נותרו כעשרים וחמישה מגינים,  אלא שאז הוא נרצח.
"התנפלו עליו ערביים שודדים בדרך ובשני כדורים הרגוהו. אחרי כן התעללו בגופו, מלאו אותו פצעים עד שאי אפשר היה להכיר אותו" כתב יעקב פולסקין-יערי.
בגדיו, רובהו וסוסתו האצילה נשדדו  על-ידי רוצחיו מערביי הכפר השכן 'עולם'.

" באו שלושה מטוסים ומיהרו לעזרת הנתקפים, התחילה מנוסה מבוהלת, ואחרי חצי שעה היו כל סביבות צמח ועמק-הירדן ריקות מאדם. ההתקפה נכשלה".  סיפר יוסף נחמני אחד ממפקדי הקרב שישב בפוריה.

"האווירונים עשו שמות במחנה האויב והם מתפזרים ונסים לאחור. היריות התחזקו, והרוחות הושקטו" כתב עיתון 'דאר-היום'.
למחרת מצאו חבריו של שלומין את גופתו מוטלת עירומה במדרון הר שמסין, "אצל המעיין הרחק מהשביל" והביאוהו למושבה יבנאל, שם נקבר.
"החשודים נאסרו לאחר מכן. את הסוסה החזירו, נגד פיצויים למשפחת  כץ הסכמנו להשלים אתם שקיבלו חנינה מאת הנציב העליון הרברט סמואל", כתב  שלמה יצחק  רוזנפלד ממייסדי מלחמיה.
חברי 'השומר' החליטו לא לעבור בשתיקה על רצח חברם, גילו את הרוצחים ולא עבר זמן רב עד שהביאום על עונשם – "נקמו את  מותו". 

אריה אברמסון  פרש מן המשטרה ויחד עם חברו גרשון פליישר שחזר כועס משליחות של רכישת נשק בחו"ל והברחתו לארץ  קנו עדר ורעו אותו בגלבוע.

ימים אחדים לפני סיום השלטון הצבאי הבריטי ובואו של הנציב העליון היהודי - הרברט סמואל, הוקם ארגון 'ההגנה' - ארגון צבאי מחתרתי של היישוב היהודי בארץ-ישראל.  הארגון הוקם ביוני  1920 בוועידת 'אחדות-העבודה' בכינרת, בעקבות מאורעות תל-חי וירושלים.
מספרים כי לאחר התנגשות דעות בין יצחק טבנקין-שומר מרחובות ואליהו גולומב  מן 'הקבוצה היפואית' מול ישראל שוחט-ממייסדי 'השומר'  הוחלט על פירוק 'השומר' והקמת מסגרת מגן כוללת,  בחרו ועד בן חמישה איש ובראשו ישראל שוחט ואליהו גולומב.

'גדוד העבודה'  או בשמו המלא "גדוד העבודה וההגנה על-שם יוסף טרומפלדור" - נוסד ב-25 באוגוסט 1920  [י"א באלול תר"פ], על ידי חלוצי העלייה השלישית  וחברי 'השומר' בכביש טבריה –צמח "כדי לעבוד את האדמה כיחידה מלוכדת על יסודות שיתופיים".
לרעיונות הקופה המשותפת, השיתוף בצריכה והמשמעת הריכוזית המקיפה את כל פלוגותיו התרכזו בעיקר בעין חרוד.

משפחת אברמסון הצעירה - נחמה ואריה,  חברי 'גדוד העבודה', גרו במחנה האוהלים על-יד  המעיין של עין-חרוד. שם גם האלמנה רבקה שץ עם אחותה שרה סבוראי [האחות השלישית רחל יצקר  נפטרה כפועלת צעירה מטיפוס ונטמנה בל-אביב], וילדותיהן בפעוטון.
אריה נדד עם עדר הצאן  ועסק בנשק ש'הוצא' ממחסני סרפנד שם חנה ה'גדוד-העברי'.
התכוננו לבאות.
"באחד הימים קרא לי אריה אברמסון, מוותיקי 'השומר', והודיע לי על הקמת מחסן נשק באוהלי, ושעוד באותו לילה עלי להתחיל בעבודת החפירה. הוא הזהירני על סודיות מוחלטת. על שאלתי מה יהיה על שכני באוהל, ענה לי שעלי לדאוג בעצמי לכך, שאיש לא יימצא הלילה באוהלי. בשעה 11.30, הוסיף עלינו להיפגש ליד מחסן הכלים ולהתחיל בעבודה" סיפר יוסף מלמוד מ'גדוד העבודה' בעין-חרוד.
 מאורעות דמים באוויר .

עם פירוקו  הרשמי של ארגון 'השומר' הוקם בשנת 1921, ארגון 'הקיבוץ' - ארגון חשאי  ובו קומץ אנשי 'השומר' לשעבר ואנשי 'גדוד העבודה' [60-70 איש] גרעין קשה ואופוזיציוני, שלא סמך על איש ולקח על עצמו את ביטחון פלוגות  'גדוד-העבודה' . חבריו   השתמשו ביישובי ה'גדוד' כמו עין-חרוד כבסיס לפעולותיהם אך רובם התגוררו בכפר-גלעדי.
ישראל שוחט עצמו ניהל את 'הקיבוץ' מהפלוגה התל-אביבית. יש אומרים כי דרכו זו הוליכה לסכסוכים קשים בינו לבין אליהו גולומב.
יש אומרים,  כי לא הייתה כל סתירה פנימית - למשל מפקד אנשי 'ההגנה'  ב'בתי וורשא'  ביפו  זכריה אוריאלי ['זכר'], היה איש 'הקיבוץ'.

הערה: חברי 'הקיבוץ' העדיפו לדלג על מעורבותם  או של אחרים בו. אריה אברמסון, ישראל שוחט, אלכסנדר זייד, צבי נדב, פנחס שניאורסון, גרשון פליישר ואחרים מזכירים במקוטע את קיום הארגון. 

ישראל שוחט החליט לשלוח למחנה 'גדוד-העבודה' בראש-העין [ליד פתח-תקוה] - רימונים ושלושה חברים לעזרה: ל"ארגן את ההתגוננות". היו אלה צבי נדב, אריה אברמסון וליאו קאופמן, הצעיר מה'בלו-וייס'  שהיה פעיל בין השומרים. "עלי היה להביא את הרימונים והסוויתי אותם בביצים וירקות" סיפרה מניה שוחט.

לקראת אביב 1920  פוזרו שני הגדודים  העברים הראשונים: גדוד 38 של קלעי המלך  [38th Battalion of the Royal Fusiliers]  - 'הגדוד הלונדוני', וגדוד 39 של קלעי המלך  - 'הגדוד האמריקאי' ,  שארית מחייליהם עברו אל 'הגדוד הארצישראלי' גדוד 40 של קלעי המלך תחת פיקודו של הקולונל אליעזר מרגולין, והגדוד שינה את שמו ל'הראשון ליהודה'.
באביב 1921, לאחר ביקורו של שר-המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל בארץ  ופגישתו עם ה'וועד הפועל הערבי' פרצו מהומות ונערכו התקפות ערביות על יהודים על רקע 'הצהרת בלפור'  "אין ביכולתי וברצוני לבטלה" אמר השר הבריטי לערבים הזועמים.

42 יהודים  ו-37 ערבים  מיפו ותל-אביב אושפזו בבתי-חולים, כ - 40 איש נהרגו מהם   10 ערבים  ו- 30 יהודים.
"גברים ערבים פרעו ורצחו  'אורגיה של חמס', אחריהם באו נשים ובזזו. נושאי מקלות, סכינים חרבות ובכמה מקרים אקדחים – הם תקפו עוברי אורח יהודים ופרצו לתוך בתי מגורים וחנויות של יהודים. הם פצעו ורצחו אותם בתוך בתיהם, גם ילדים; בכמה מקרים פילחו את גולגולתיהם" סיפר הקצין המשטרה כהן.
ארגון 'ההגנה' הארצי היה בחיתוליו.

במחנה סרפנד הסמוך היו 30 חיילים מ'הגדוד העברי''הראשון ליהודה' . ישראל שוחט, כאחראי על ההגנה באזור, טילפן לסמל [סרג'נט]  ב'גדוד' ,יצחק אולשנסקי [אולשן[ מאנשי 'ההגנה היפואית' וביקש ממנו להגיע בדחיפות לתל-אביב. כשהגיעו אולשן וחברו למקום והסתברה להם חומרת המצב, הזעיקו את חבריהם מסרפנד   - נענו לפניית העזרה של 'ועד ההגנה' של תל אביב להציל את הנצורים ולהקיף את תל אביב בחגורת ביטחון.‏
 הם הגיעו חמושיםנערכו על גבול תל-אביב ויפו, מנעו כניסת ערבים לשטח תל-אביב ולקחו חלק בהדיפת הפורעים.
מפקדם, הקולונל אליעזר מרגולין לא שותף בעניין, כי לא רצו להפליל אותו בפעולה, שמשמעותה הפרת פקודות הצבא ומשפט צבאי.
כאשר נודע לו הדבר בא לתל-אביב לפקד על חייליו. הם ערכו מפגן כוח ברחובות יפו חמושים ברובים מכודנים. יש אומרים כי כשהגיע לתל-אביב החל לגייס את משוחררי ה'גדוד העברי' ששהו  בעיר, ארגנם בעמדות שבגבולות, ולמחרת עם התחדשות המהומות הם פתחו באש אל התוקפים. ביוזמתו כמובן.  סיפרו כי הבריטי, וינדהאם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט בארץ ישראל. הסכים.  
 ושפת הים מלאה באוהלי פליטים יהודים.

הבריטים פירקו את ה'גדוד העברי הראשון ליהודה' [פיטרו את החיילים אך לא העמידו אותם למשפט צבאי] את הקולונל מרגולין גירשו מהארץ בשל היחלצות אנשיו, ללא אישור, לעזרת תל-אביב. "נאלץ לעזוב כדי שלא יועמד למשפט צבאי".
"ביום שני יצאו יהודים חמושים לרחובות יפו, לפעולות נקם – הם פרצו לבתי ערבים, הכו ורצחו גם אשה וילד. באחד הפרדסים רצחו ערבי גיבן עם ילדיו, גם התעללו בגופות, היה ביניהם גם סמל משטרה יהודי" כתבו בעיתון.


"בלילה השני שמרנו במנשייה. בא אלי אריה אברמסון והודיע לי כי בדעתם לערוך מעשי תגמול. סילקתי את השוטרים הערבים. הם פרצו לבית ושחטו משפחה ערבית"  העיד צלאל  מי שעמד בראש פלוגת שוטרים ששמרה בגבול תל-אביב יפו אחרי פרעות  ה- 1 במאי 1921.

בין הנרצחים היהודים בשכונת אבו-כביר ביפו היו גם בני משפחת יצקר, אב ובנו -  אנשי הרפת יהודה ואברהם, ודייריהם - יוסף חיים ברנר, צבי שץ [חתנו של יצקר, סיפרו כי היה לו רובה], צבי גוגיק [ברגגרין ] ויוסף לואידור [את הכוורנים האחים לרר מנס-ציונה חילצו].
דבר האסון הגיע לעין-חרוד  [יש ויגידו כי אלמנתו של צבי שץ -  רבקה  שהתארחה בבית יצקר, משפחתה שלה, עם בתה  רינה, חזרה לעין-חרוד וסיפרה]  - כששמעה זאת נחמה תקפוה צירי-לידה ובו ביום  ילדה את בתם גליליה. והשם כרצון  האם  "מתוך אהבתם לגליל" . דליה רצה  אריה. קראו לה גילי, תכולת עיניים ובהירת שער. שנת 1921.
אריה המשיך בנדודיו, רועה ושומר לסירוגין ואינו מתכוון כלל לשנות את אורח-חייו.
בתקופות הארוכות, שבהן אריה נמצא בנדודים בעקבות הצאן, נחמה וילדתם רוב הזמן לבד.
נחמה התאהבה בעובד בניין בצעיר אהרונצ'יק רוזין, טרובדור של 'גדוד העבודה' -  מהקרימצ'קים של 'הגדוד' במגדל, מספני 'מלכת-הכינרת'  שם אהב לשיר את שירי הוולגה עם  ציפורקה קלצ'קו  הבלונדית השיקסה  הנחשקת, וכאן היה למאהבה של  'רחל היפה' מתל-יוסף.
ידידתה, רבקה שץ, הייתה היחידה שהבינה לבדידותה של נחמה.
וכשהגיע אריה  לאוהל "אחרי הרבה רוגז ודמעות" נרדם ולא במיטתה.
נחמה בהריון. כשנודע לאריה מצבה של נחמה עזב את עדר הצאן ונעלם, עזיבה שהביאה לפירוק 'קבוצת הרועים' שהקים עם גרשון פליישר [סיפרו שגרשון הלך לשייח' אבריק].

לשאלתה  של נחמה הנואשת את יצחק טבנקין, מנהיגם: היכן אריה?  קיבלה תשובה שהוא  שומר בגורן. . .
שלחה לבעלה מכתב ובקשה שיחזור מנדודיו שישוב ויקימו מחדש את המשפחה.
אריה לא ענה.
נחמה כתבה  [בסתר] יומן מיוסר מאד [ולכתוב היא ידעה!] .

"בוא. – קרא-לי./ אני לא יכולה לחיות בלעדיך./ אריה, אני אלך להתרחץ/ בים. איש לא ידע ולא יחשוד כלום." כתבה נחמה ביומנה.

ובסוף חודש שבט כתבה בו:
"פשוט נגמר/ודי/ אין כח לשאת/ את העול"
היומן הסתיים:
"גילי תסלח לי/ ואריה./ סלחו שניכם/ לעלובה".

גליליה [גילי] בת שנה ורבע.

בצהרי היום נשמעו שתי יריות מן האוהל שליד המעיין.

"ביום ראשון ט"ז באדר [שנת תרפ"ג = 4.3.1923] בצהרים איבדו עצמם לדעת בעין חרוד על-ידי יריות מאקדח צעירה אחת והצעיר רוזין, שניהם חברים בגדוד העבודה". נוסח שקבע  חיים שטורמן איש הביטחון של הקבוצה, ופורסם בעיתונות.

"נחמה ביקשה מרבקה לשמור על הילדה וביריות אקדח תמו חייהם של נחמה ואהרון רוזין" כתב מוקי צור ההיסטוריון וחבר קיבוץ עין-גב.

אמרו שירתה בו ואחר כך בעצמה.
מספרים שאהרונצ'יק נכנס לאוהל מחזיק את מגש האוכל בשתי ידיו, נחמה ירתה בו באקדחה והתאבדה.
את האקדח מצאו בידה. 
הם היו לנקברים הראשונים בבית העלמין של עין-חרוד  [את המצבות עשו אחר כך, כולל הטעויות] .
נפוצה שמועה שאריה הרג את נחמה ומאהבה.
כובסת, שהייתה בנחל, סיפרה כי ראתה את אברמסון רץ מכיוון האוהל לשיחים אל סוסו, עולה עליו ונעלם.
יש מספרים, ששתי רועות מעין-חרוד שמעו את שתי היריות, וראו אותו עולה על סוסו ובורח.
יש ויגידו, כי כדתיים לא יכלה משפחת אברונין לקבל את זה שגם בתם נחמה התאבדה [אחרי אחותה רחל] והם שסיפרו, שאריה רצח אותה.
חברים סיפרו שראו את אברמסון נכנס לאוהל אחרי רוזין, נשמעו שתי יריות והוא יצא החוצה, עלה על סוסתו והסתלק.
 "הוא בא בלילה על סוס ירה בהם והסתלק בדהרה מהמקום, מרחק לא היה בשבילו בעיה, הוא היה מ'השומר' והכיר את כל הדרכים", גרסה גילי  הבת עד סוף ימיה.

"לא, היא לא ירתה בו. הם החליטו להתאבד יחד. כי אז לא היה מוצא אחר,  הסיפור שנחמה ירתה בו בגלל שעזב אותה, ואחר-כך ירתה בעצמה, לא נכון" אמר לי חבר עין-חרוד ליד המצבות.

מספרים כי ב-1942, כאשר גסס מסרטן בירושלים התוודה אריה אברמסון לפני אביו שבא לבקרו  "אבא, אני הרגתי את השניים"  כך כתב  יגאל צור [יש ויגידו כי היה זה בבית  אביו בתל אביב, שם הודה שהוא שירה בשניים "כדי שיעזבו אותו לנפשו"]. 
אריה אברמסון נעלם אחרי הרצח , אמרו כי נסע למקסיקו לקנות סוסים  וחי שם כבוקר ומוסיף בנו זמרי יש וסיפרו כי את משכורתו קיבל בזהב וחי שם שבע שנים עד שחזר לארץ. הזהב אבד במסעו לארץ.

כשחזר אריה ייסד קבוצה חדשה של רועים בשייח' אבריק בגבעות זבולון; הוא לא השלים או לא הבין כי התנאים בארץ השתנו. האנשים נעשו יותר אנוכיים והרעיון נעשה גוף בלי נשמה. גידול הצאן  ללא הקסם הראשוני  היה לענף רגיל במשק העברי" אמרו. "עוד פעם נפח הרוח בניצוץ הדועך ועמד להתלקח בשיך-אבריק. מנקודה זו חשבנו להמשיך עוד בהחייאת הרעיון אבל כאמור היה זה רק ניצוץ דועך" כתב משה ז'לודין. הייתה זו מערכה בין ההיגיון לחלום.

 
באותה שנה, 1925, בהלוואה בנקאית [בערבות מושב נהלל ] רכשו עדר צאן בן 300 ראש;  נענו להצעת יהושע חנקין מ'הכשרת הישוב'  שהיה מעוניין  [אחרי 'תקרית עפולה']  ליישב את קוסקוס טבעון ושייח' אבריק ומספר משפחות,  גברים, נשים וילדים, התיישבה בכפר הנטוש שייח'-אבריק. המקום לא התאים לחיי משפחה.  חושות הכפר שרצו כינים ופשפשים והזוהמה רבה.  אך קיבלו לרעות גם את עדר הצאן של כפר חסידים.
לא חלף זמן ורוב המשפחות חזרו לנהלל [לשם עזבו-עברו חברי 'גדוד העבודה' מעין-חרוד]  ובמקום נשארו מספר רועים וביניהם אריה אברמסון
 השמועה על הרועים בשייח' אבריק הגיעה לאזניו של אלכסנדר זייד ובשנת 1926 הצטרף אליהם עם אשתו צפורה וארבעת ילדיהם  שעזבו את כפר-גלעדי -  אומרים שהתנגדו לתפיסה שילדי הקיבוץ הם 'רכוש' הקיבוץ והיה לשומר בשייח' אבריק.

הרועים המעטים במקום  עזבו ואריה עבר להיות  שומר במושב החדש באר-טוביה  שם חבריו מ'השומר'.

בתל-אביב, התארגנה קבוצת אמנים, שחקנים, משוררי התקופה, סופריה ואידיאליסטים שכינו עצמם 'חבר'ה טראסק' [יש הטוענים כי המונח 'טראסק' נולד מראשי התיבות של המשפט האידי "טרינק א-סאמע קוניאק" = שתה כוסית קוניאק], פועלי בניין, מובטלים, ואחרים שביקשו להרים את המורל לעצמם ולחבריהם, רובם עניים, נוודים, ישנו לילה פה ולילה שם באווירה בוהמית צוענית הוללת;   סיפרו כי היו אנשי הפקר, יחפנים שאהבו נשים, יין וקוניאק [= נייק בערבית] שרו "יום אתמול כבר עבר עוד לא בא יום מחר, ומהיום רק קצת נשאר הלאה דאגה וצער".
רובם בראשית שנות העשרים לחייהם: בהם המורה לציור ולזמרה  אברהם אייזנשטיין [אלדמע] , מנדל רזניק  שעבד כשמש בגימנסיה 'הרצליה' - מראשי החבורה; אלכסנדר [סשקה] חיסין המהנדס הנשוי  לניוטה מראשון-לציון, [יש אומרים שהביא לשם את אשתו השנייה איטה גלבייטר],   ברוך קארפ איש ה'גדודים' אחד מהחבר'ה שהגיע לאביחיל, ואריה רובינשטיין שכתב בתקופת ה'גדודים העבריים' את השיר "אריה, אריה, קום התגייס לגדוד העברי״, צלם החבורה אברהם סוסקין, הבמאי דויד דוידוב, הצייר שמחה אייזן, אותו צבע ששלח ידו גם בכתיבת שירים; הצלם שמעון קורכמן; הצייר-המשורר ואיש 'הגדודים העבריים' יצחק פרנקל [פרנל]; ואיתם משה זמירי הפועל ואיש החזון, יעקב מחט איש 'השומר' ו'המגן' [הוא הסופר אבו עדרי].  באו לשם , לערב אחד,  גם מכובדים כמו  מר גנל ומר קרצ'מר עם רעיותיהם החוקיות [ואחרים].
 ואחר כך גם השחקן אהרון מסקין,   וקבוצת 'בוהמיינים'  המשוררים נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן [הוא אברהם פפליקר-שטרן, בנה של סוניה זפרמן,  יש אומרים, פן -ראשי תיבות שם משפחת אביו תחילית וסופית], עימנואל הרוסי ועוד רבים אחרים ועוד רבים אחרים וגם צעיר החבורה יונה רסין  [לימים מוח'תאר המקום ] שחלום שייח' אבריק – לצאת אל הטבע וליצור שירה עברית חדשה  שבה את ליבם.   
רובם היו ממשוחררי 'הגדוד העברי'  שבאו למקום  שוחרי רומנטיקה אך להדרכה מקצועית הוזעק דוד זמיר מקיבוץ מרחביה; הם  באו למקום בשנת 1927  וכאשר עזבו בשנת 1929 השאירו אחריהם מספר שירי רועים, ואת משפחת זייד לבד על הגבעה.

חברת 'משק' בעלת הקרקעות שם חששה להסתכסך עם הבדווים  במיוחד  של שבט זבידיאת ושיחדה אותם לא פעם למען פינוי המקום וללא הועיל.
זייד התריע על  הסכנה  שנחלה זו תישמט מידנו.

אריה  חזר  -  הוא וחבריו השומרים רכשו עדר [1933] על דעת עצמם השיגו הלוואה לקניית עדר עזים ומקומו  בג'דה  ואריה הופקד כמרכז השמירה מטעם חברת 'משק'  [בת ל'קהיליית ציון'] בעלת הקרקעות.

זייד נשכר על ידי הקרן הקיימת לשמור על האדמות ויערות האלון בגבעות שיח'-אבריק וחרטיה. ידידו אריה אברמסון נשכר לשמור אותו זמן את אדמות ג'דה, 'קוסקוס טבעון' ובכפר-חסידים הבעייתית.

אריה היה דמות מרתקת להרבה נשים. 

מיונה שנפטרה זמן קצר אחרי הולדת הבן נולד עוזי שאומץ על ידי משפחה מקיבוץ  רמת דוד.
מחנה לבית קאופמן  שיש האומרים שרק רצתה צאצא מאריה  נולדה דליה.
  
אריה אברמסון פגש את ליזה [אלישבע]  שרתוק  ילידת פולין שנת  1897 ["ליזה נולדה בשנת 1895 רימו בתעודה לצרכי השעה" סיפר בנה זמרי]  נודעה  כ"ציירת מחוננת", למדה ציור ואמנות ברוסיה ובפריס. עלתה לארץ ב-1933 עם בעלה המהנדס  יחיאל גולדשטיין לתל אביב.  אשת האומנות הוקסמה מדמותו של אריה  השומר מכפר חסידים אותו פגשה  לראשונה  כשביקר  עם בתו אצל ידידו מיטיה [מרדכי]  ברוורמן  בבאר טוביה והשניים התאהבו. פגישה שבעקבותיה התגרשה ליזה  [בשלהי שנת  1934] ועזבה את בעלה העשיר והמסודר, את המכונית [הראשונה בת"א]  את ביתם  בלב העיר [כיום ברחוב דב הוז]  ובחרה לחיות עם אריה בעוני ובתנאים קשים  -  אריה שומר יערות ג'דה,  רועה עיזים בגבעות שבגבול עמק-יזרעאל ועמק-זבולון,  האיש שהקים  את  'אגודת השומרים. בג'דה  ערבי משרתם, בצריף שבפינת השומרים בשייח' אבריק  "בין נחשים ועקרבים".

בתחילת מרס 1932 היו התנגשויות בין ערבים ליהודים על אדמת קוסקוס-טבעון. חיים [ויקטור] ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים [ "צעיר וכישרוני"] נפגש עם קצין המחוז מר ליס, עם מר מודי סגן המזכיר הראשי ועם התובע הכללי מר טרסטד וללא הועיל; היו פצועים, ינקו שמעון מכפר-ברוך נהרג, עד שבא  מחיפה מושל המחוז מר הרינגטון וציווה על שני הצדדים לנטוש את השדות.
לאחר שהוברר כי מבין ששים הערבים שלקחו חלק  בתגרה רק כשלושה מהם תושבי-המקום הקודמים.  השאר בדווים ואחרים שגויסו לתכלית זו; ביניהם אחד שהועסק כגשש המשטרה, וקבוצת כורדים שבאו מעבר-הירדן.
ארלוזורוב נפגש בנהלל עם  אריה גייגר מג'דה שהיה אחראי לקרקעות קוסקוס-טבעון,  שסיפר על עדר בדווים בשדות יגור ועל הרצח בכפר-חסידים,  וזייד  אשר סיפר על ניסיונות להסגת גבול קרקעות-היהודים בסביבה, על אנשים שאין להם כל שייכות לקרקע ומנסים את מזלם בתביעה לרכוש זולתם  "בחירבת-חרטיה נטעו הערבים עצים והתחילו לבנות בנינים על אדמת הקרן-הקיימת-לישראל". התריע -  האדמה נשמטת מידיים יהודיות, שחברת 'קהיליית ציון' ממשיכה להחכיר אדמות לערבים!
" תגובה נמרצת מצד הממשלה תוכל עתה למנוע התפתחות עניינים מסוכנת. אם לא ייעשה הדבר עתה, הרי בעוד ששה חדשים יהא הכרח להשתמש בכוח ניכר לשם השגת אותה מטרה עצמה". כתב ביומנו שר החוץ של המדינה שבדרך, ארלוזרוב,  זה אשר נרצח על שפת ימה של תל-אביב ביום 17 ליוני 1933 והוא בן 34.

המופתי- כהן הדת המוסלמי מירושלים חאג' אמין אל-חוסייני הוציא פסק הלכה כי אין להעביר קרקעות לרשות היהודים.

 האדמה שנקנתה בידי יהודים באמצעות 'קהיליית ציון'  בקוסקוס טבעון – הפכה לאדמת מריבה.
אלכסנדר זייד דרש ממוסדות הוועד-הלאומי לארץ-ישראל  להפקיד את אדמות  'קהיליית ציון' [אשר לשם הרחבת הרכישות הקימה חברה בשם 'משק'], בידי שומרים יהודים.
 יונה רסין המשורר אשר בניגוד לחבריו בחברה 'טראסק'  קשר את גורלו לשמירה ולנושאי הביטחון, [ נהרג בסוף שנת 1947 בדרך לירושלים] והיה למפקד יחידת הרוכבים בכפר-יהושע, שלח את שמוליק מרגושילנסקי  [הידוע בכינויו 'הגמל' זה שאשתו היא ברוניה-ברכה לבית גוטביר "איש גבוה. הוא קבור אצלנו בבית הקברות של אגודת השומרים" ענתה טלי זייד] לסייע לאלכסנדר זייד שנפל למשכב, לעבד את משקו ולשמור עליו.  גם את  הצעיר יצחק חנקין .
מופאלח אל-מוסה חוכר אדמות ערבי ניהל בחשאי משא ומתן עם חברת 'קהיליית ציון' והבטיח לסלק את האריסים מן האדמות בתמורה לחלקת קרקע נאה עבורו.  אך המשיך לבחוש ולהסית "מופאלח ארגן את הרועים והבדווים שנשארו על אדמת המריבה, כדי שיציקו לשומרים וירבו הטרדות" - סיפר יצחק חנקין.

האריסים ערערו על בעלות הקרקע ותבעו זכויות,  ועם הבדווים פרצו סכסוכים על זכויות מרעה.
אריה גייגר, הממונה מטעם 'קהיליית ציון' גורש מהשטח והוזהר  "שלא יעז להתקרב".
אנשי החברה 'קהיליית ציון' = 'משק'  פנו ל'אגודת השומרים', כדי ש'תכבוש מחדש' את הקרקע שנקנתה  כדין.  אלה קיבלו את המשימה והחליטו להטריד את המשתלטים כדי לסלקם ממנו.
ואכן תוך תגרות, קטטות -  כמו חתוך חבלי האוהל על יושביו, סתימת בארות [בהם הצטיין יואש זולר  השומר שנרצח בשנת 1936  עם ידידו יצחק 1936]   או ניצול סכסוכים  פנימיים [כבמקרה עטאף, בנו של עלי חאלף מראשי הבדווים במקום,  שרצה בבת אחיו של אותו מופאלח. ייחוסו הבדווי לא נראה למשפחה  והם סירבו. הלך עטאף וגנב את השוורים של אבי בחירת ליבו וגם אותה חטף, בא אל השומרים לבקש עזרה. השומרים העלימו אותם עוד באותו לילה. ואת ביתו הפכו לבסיס ממנו יצאו לפזר את עדרי הרועים ולגרש את אנשי האוהלים; ובמקביל התלוננו במשטרה על הפולשים].  הצליחו. זמנית.

הערבים תבעום לדין  ושוב הפסידו במשפט.

באוגוסט 1935 פרצה תקרית 'קוסקוס-טבעון'  - ארבעה שומרים  עם חברי קיבוץ גניגר באו לחרוש את אדמת המריבה ולהכשירה לזריעה;
עמיהוד כרמיאלי היה בין החורשים הוא עבד על ה-'D 4' טרקטור שרשרות. בחריש היה עוד טרקטור אחד על גלגלים. "העלייה הייתה על השטח האסור, הייתה  טעות, הוראה שגויה". אמר לי עמיהוד בחדרו שבקיבוץ.
אריה אברמסון, שהיה אחראי על השומרים,  קבע לחרוש בלילה, ובבוקר יוודאו במשרד הקרקעות שליד שפרעם, שהאדמה אכן רשומה כחוק.

השומרים הרכובים התפזרו בשטח - יוסף דומאי צעיר שטרם מלאו לו עשרים ומרדכי מזרחי שמרו בשני קצות החלקה- דומאי בקצה  הסמוך לחורשה, ומזרחי בקצה האחר; אריה אברמסון ויצחק חנקין התמקמו במרכז – בין התלמים

 כשירד החושך בדווים בהמוניהם הסתערו מהחורשה סמוכה ב"המולת צעקות". יוסף דומאי דהר למרכז השטח והודיע שמצד התלם שלו התנפלו בדווים.  סיפרו כי יצחק לקח מידיו את רובהו ושלחו למשטרת יגור, להודיע על התקרית.

 אריה אברמסון  פקד 'אש!' להבריח את המתנפלים  אשר עמדו בעוד רגע לחסל אותם,
ערבי בשם מוחמד עליון נהרג מהירי.

סוסתו של מרדכי מזרחי, ברחה כששמעה את היריות  מזרחי פרק מרובה הציד שלו את התרמילים הריקים, טען מחדש והמשיך לירות. גם הסוסה של אריה נבהלה וברחה הביתה.
בינתיים הגיעה המשטרה;  אספה תרמילים, החרימה רובים ועצרה את ארבעת חברי 'אגודת השומרים'.
 הארבעה עמדו בתחילת חודש דצמבר  1935 למשפט בבית הדין המחוזי בחיפה על גרימת מוות.
השופט הבריטי צ'רוויל,  דן יחיד, [ספרו כי הוא ידוע בהשקפותיו האנטי-ציוניות]. עורכי-הדין של ההגנה מן הטובים בארץ [כאשר מי שילם לא מספרים,  אומרים שחברת 'משק'  אולי 'אגודת השומרים']  בהם -  נסיב אבקריוס ביי [בעלה של היהודיה לאה טננבוים],  יוסף קייזרמן, ישראל שוחט ויעקב סלומון; הקטיגור - עומר אלווארי.
הוכח כי הירייה שפגעה במוחמד עליון נורתה ברובה של יוסף דומאי.

הסנגוריה סיכמה  כי מוטב שאחד מהארבעה יודה באשמה על מנת, שהשלושה האחרים יצאו בעונשים קלים יותר.
"אריה אברמסון הוא כבן חמישים וארבע והתענה בשעתו דיו בכלא דמשק" אמרו הסניגורים.
יצחק חנקין לקח את האשמה על עצמו.
"יצחק לא הרג את הערבי. הרובה שלו לא ירה בכלל. אני תיקנתי לו את הרובה שם במקום, זה היה חשבון אחר שיגידו שיצחק ירה"  - אמר לנו עמיהוד בביתו שבגניגר [9.9.2000].
"אריה אברמסון היה  מעל גיל 50, חולה ומטופל במשפחה. רופאיו אמרו שאם ייכלא – הוא עלול למות. אני הייתי רווק בן 25, והחלטתי לקחת על עצמי את האשמה ולהודות בה" סיפר יצחק חנקין בנם של יחזקאל וחיה-שרה חנקין ממייסדי 'השומר'.

יצחק חנקין  נדון לעשר שנות מאסר  מרדכי מזרחי, יוסף דומאי  ואריה אברמסון  נכלאו בכלא עכו לשנתיים. 
ליזה  רעייתו ההרה של אברמסון אצל רבקה יצקר  בעין חרוד.
"המאסר מתחיל מיום ה-  20 באבגוסט  1935. מלבד זה נאסר על חנקין לשאת נשק במשך 15 שנה ועל שאר הנאשמים - למשך 6 שנים" כתב עיתון 'דבר' [12.12.1935].

"הוא [אריה] היה ממנהיגי היושבים בבית הסוהר, עודד את חבריו בעצה והדריכם כיצד לנהוג בסוהרים ובאסירים הערבים" כתבו ב'יזכור' של משרד הביטחון. 'מוח'תאר' היהודים היה בכלא עכו.
"יותר מכל הכאיבה האדישות הציבורית של היישוב העברי" כתב  העיתונאי ירמיהו רבינא.

"אותו יום נשלחו האסירים יוסף דומאי ומרדכי מזרחי לעבודת כבישים בעתלית ואריה אברמסון - לעבודת חוץ אחרת.  יצחק חנקין הוחזר לכלא עכו" כתבה רות בקי.

אריה נתמנה לטפל בכלבי מפקח הכלא וכך זכו אריה וליזה להיפגש גם על שפת הים.
 ליזה בהריון גרה בצריף בנווה-שאנן  רפאל אחיו של אריה מגיע מחיפה ואוסף אותה לביתו בקרית מוצקין. בתקופת הריונה חלתה ליזה בקדחת, אשתו של רפאל גם כן בהריון,  ליזה עוברת לחדר קטן בחיפה שם  נולד זמרי  בנה יחידה והשנה 1936.
זמרי סיפר כי שמו  אינו על שם המלך הרשע מהתנ"ך אלא גברת אחת בעין חרוד שאהבה לזמר העניקה, לבנה את השם זמרי והמליצה כך גם להוריו. שמו הפרטי המלא זמרי-גרשון על שם אביה. 

ליזה והבן זמרי  ביקרו את אריה בכלא. וכשל אריה ניתנת חופשה הוא ביקר אותם  'בנשר'  שם גרו  עד  שעברו לשכונת בורוכוב  שכונת פועלים  ליד תל-אביב;  אמרו למשק הפועלות שבו הועסקו נשים  'חלוצות' .
עם מאסרו של אברמסון האחריות על רעיית העדר עברה לידי בועז פרסוב, נער ירושלמי שרעה את העדר בשדות כפר ילדים ונהלל [לפי צרכי המרעה]  במשך כשנה וחצי כשאיתו חברתו לחיים  סילוויה. ביום קיץ חם בשנת תרצ"ו נמצאה גופתו בעין אל -איסחאק  [כיום מעיין 'יודן'] קברו אותו [ראשון היה ] על הגבעה בחלקה של האגודה שבין קריית-עמל לטבעון - בית העלמין של חברי 'אגודת השומרים' [לימים בקריית-טבעון.[
בן 27  היה ונקבר ראשון על הגבעה בחלקה של האגודה שבין קריית-עמל לטבעון - בית העלמין של חברי אגודת השומרים [לימים בקריית-טבעון.[
בתום תקופת מאסרו עבר אברמסון אריה בתום תקופת מאסרו חזר אריה לשייח' אבריק ומצא שם עדר כבשים גדול ולצדו חשיף של עיזים דמשקאיות מובחרות.  הוא עסק בריכוז השמירה ובהליכה אחרי הצאן לסירוגין כנדרש ולפי רוחו.
 כל זה לא עמד לא לו ולא לקבוצת הרועים, ובאין עזרת המוסדות המיישבים עזב גם הוא.
אברמסון אריה עבר  לבדו לגוש תל-מונד  [ליזה  והבן לא הצטרפו אליו, נישארו בגבעתיים] מקום שם עסק בשמירה וריכז את ענייני האגודה.  מול סביבה  עוינת: טירה וקאלנסאווה  שליד טייבה ותול-כרם,    ריכז את השמירה בפרדסי 'יכין'  אותה חברה  שהוקמה על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל  במטרה להעסיק יהודים בתנאים  נאותים. נטעה פרדסים,  ארגנה את הקטיף והאריזה של הפרי וסייעה לייצואו,   טיפלה בפרדסים שהיו בבעלות יהודים מחו"ל [כארגון 'חרות' מארצות-הברית]  ובפרדסי מקומיים שלא רצו או שלא ידעו לטפל בפרדסים שבבעלותם.
 נגד המתנכלים אנשי הכנופיות  עוקרי השתילים והרוצחים  עמדו השומרים חברי ההסתדרות ואריה בראשם.  גם בתחרות עם בעלי הון פרטיים, שנטעו פרדסים בשרון כ'מתחם קלמניה' חברת 'בני בנימין'  או 'פרדס חיים' [היו שאמרו שד"ר חיים ויצמן, כנשיא ההסתדרות הציונית,  שותף פעיל בו],  שהתבטאה גם  בתחום השמירה - אלה  נהגו להעסיק 'שוטרים מיוחדים' כאלה שמשכורתם לא שולמה על ידי הממשלה, אבל זו התירה לגייסם באופן פרטי.
נכון כי אפשר היה לפנות למשטרה הבריטית  שנתמכה בצבא  המצויד בטנקים ומכונות-ירייה, והם נענו.  
 מפרדסי יכין בתל מונד  אומרים שעבר לנשר לצריף המעלה ההר ושמר  סמוך למחצבת 'נשר' בק"מ 4 וחצי.
"זה היה ביום קיץ בהיר בתל-אביב באחד מבתי הקפה המפוארים" סיפר יגאל מרדכי על פגישתם האחרונה "לא נשאר לי כלום" אמר לו אריה, ושניהם כבר לא צעירים.

חיי הנדודים, הקדחת, השגרון, המחסור והמאסר – כל אלה נתנו באריה את אותותיהם  הוא לקה בדלקת ריאות, הובהל לבית החולים  בעפולה,  גם בנו זמרי מבקרו [אומרים שגרו אז ב 'נשר'].

לא עמדו לו לאריה כוחותיו. הוא נפטר ביום כ"ו בתשרי תש"ב.

הארון יצא מבית החולים בעפולה.
ליד הקבר הפתוח הספידוהו אשתו ליזה,  השומר יגאל  מרדכי, רועה צאן הוותיק אפרים אליאש, רפאל אברמסון  בן דודו מיבנאל,  האלמנה צפורה זייד, ירמיהו רבינא מאגודת השומרים,  מרדכי ברוורמן ממייסדי באר טוביה ויעקב בן אריה הוא אבו דיאב מארגון השומרים.
אמרו כי "אברמסון לא מצא הבנה לרעיונותיו גם בין הסובבים אותו".
 אריה אברמסון נקבר בגבעת השומרים בשייח' אבריק  - "בית עולם לשומרים אשר נתנו את נפשם לשמירה ולעם".

עשרות המלווים התכנסו בשייח' אבריק במקום בו פתח אריה פנסיון לצאן ולבקר .

הרוח והנשמה של 'הרועים', שנשים אהבוהו, חבריו העריצו את עוז רוחו, נטמן בודד בין שני קברי משפחה – שרה ושאול גיטלמן ואסתר ומאיר קוזולובסקי, שתי משפחות ממייסדי השמירה ו'אגודת השומרים' .
מצבתו פשוטה מוקפת אבני-בר  - אבני הסביבה,  כפי שקבע האדריכל משה יפה.

סוף דבר
אחיו של אריה, רפאל  היה מנהל הנגריה של נמל חיפה ואילו אחיו הקטן אברהם  כך סיפרו היה ל'מלמד' בראשון- לציון.

מיד לאחר מותה הטראגי של  נחמה באו אלה וליובה הוריו של הסופר משה שמיר בן גילה של גילי וידידים של אריה ולקחו אליהם לתל אביב לזמן קצר את  גילי.
בגיל שמונה נלקחה גילי לבית סבא וסבתא אברונין, מספרים כי כשרבקה יצקר הייתה בבית-חולים בחיפה, ושרה אחותה נסעה לבקרה, באה הסבתא מתל-אביב  שרה-פרידל אברונין לבקר את גילי בבית הילדים של עין חרוד ולקחה אותה.
נתק כמעט מוחלט היה בין משפחת אברונין לבין יתר הקרובים והידידים, ובהם האב אריה אברמסון. יוצאת מכלל זה היא רינה שץ בתה של רבקהגילי, היא שעמדה על כך שרינה היא חברתה, ושתיהן התראו לעיתים מזומנות. בביקורים אלה יוצאות השתיים לרחובות תל-אביב. שם, על-פי תיאום מראש, היה פוגש אותן אריה אברמסון.
בבגרותה שמרה גילי על קשר עם סבא וסבתא אברונין. כן נשמר הקשר עם האחים של נחמה, בנימין וציפורה, חברי קיבוץ משמר-העמק. במקביל, שמרה על קשר טוב עם אחותה ואחיה – הילדים הנוספים שנולדו לאריה. [ללא קשר לנישואיה הכושלים לקצין בריטי].

בקיבוץ גבעת ברנר לא רצו לקבל את ליזה כחברה אמרו "זקנה מידי"
האפוטרופוס של זמרי היה דוד הורוביץ הכלכלן מבנק-הפועלים [לימים נגיד בנק ישראל]   זה הסדיר, כך סיפרו, שהקיבוץ יקבל את ליזה שרתוק ואת בנה זמרי תמורת 'סליק' מגבעת השומרים, שכלל מספר אקדחים ורימוני-יד. וכך הגיעו לגבעת-ברנר...
ליזה שרתוק אלמנתו של אריה אברמסון – חיה עם בנם זמרי כתושבת גבעת-ברנר. התפרנסה מציור ב'בית- ישע'.  בית הבראה צמחוני  על שמה של חברת הקיבוץ [שתרמה מכספה להקמתו] המשוררת ישע [ג'סי את'לסמפטר ילידת ניו-יורק שנפטרה בשנת 1938 ונוהל בידי  חברתה לחזון ולהגשמה  לאה ברלין ששמרה על צביונו המיוחד, את עשר שנות חייה האחרונות [לאחר הפילוג בתנועה הקיבוצית] עשתה לאה ברלין [בר אילן] בקיבוץ נצר-סירני. בשנת 1962  נפטרה והיא בת 80. 
זה היה וחדשני לתקופתו, שנוהל בידי הסופרת ישע חברתה לאה ברלין עד לפטירתן.
"כול חייה התמסרה ליזה  לציור וחייתה כאן בצניעות רבה. היא ציירה כול פינה יפה והרבה דמויות של חברים וילדים בגבעת ברנר". שמעה ורשמה חנה שטראוס  חברת קיבוץ גבעת-ברנר והארכיונאית שלו.
סיפרו כי ליזה אהבה לצייר בנות ג'ינג'יות. ציירה גם את שולה 'היפה'  ואת  חברת הקבוץ היהודי מהודו שושנה ראובן.
ליזה שרתוק  נפטרה בשנת  1978ונקברה בבית העלמין המוצל של קיבוץ גבעת-ברנר.    

אלכסנדר זייד - נרצח בליל 11 ביולי 1938 בידי קאסם אל-טבאש, ' בדווי משבט ערב אל-חילף, בזמן שהיה בדרכו לקבוצת אלונים. נקבר בגבעת השומרים בשייח' אבריק והוא בן 58 .
 בשנת 1940 הוצבה במקום הרצח אנדרטה לזכרו  [ליד הגן הלאומי בית-שערים  אותה פיסל דוד פולוס.
בשנת  1942התגלה הרוצח על ידי אנשי פלמ"ח  נשפט בבית דין שדה, והוצא להורג.

מרדכי יגאל [אליוביץ'] שהיה מפורסם גם בין השומרים נפטר בשנת 1979 והוא בן 87; הוא נקבר בקברות 'השומר ' בכפר-גלעדי. בשל כהונתו כמרכז 'אגודת השומרים'  וממייסדיה,  שמו חקוק בשלט הנמצא בשער הכניסה של בית הקברות של האגודה.

גרשון פליישר איש 'השומר' , ממייסדי מושב באר-טוביה בה בנה את ביתו, ושם חי את שארית חייו. איש עדרים, נפטר בשנת 1974 והוא בן  81 . נקבר בחלקת השומרים בבית הקברות של כפר-גלעדי.
דוד פיש לימים ניהל  במסווה של תיקון מכונות חקלאיות, את 'חרושת העמק' בית מלאכה לנשק  בעפולה של ה'קבוץ' גוף חשאי של חברי 'השומר' יחד עם האחים יעקב וטוביה אברמסון,  זה שנישא לגננת הירושלמית פנינה גולדשמידט [האבא של רותי] ובני דודו של  אריה אברמסון, כששותפם למפעל היה בנימין גולדברג התל אביביבמאורעות תרצ"ו- תרצ"ט  חפר דוד פיש בארות בנגב יחד עם  שני האחים לבית אברמסון.  נפטר בתל אביב ח' שבט תש"ד [2.2.44].


סיפור זה הוכן על ידי עודד ישראלי, יוסק'ה גרינבוים  וצמרת אביבי.

 עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל  לא מן המפורסמים שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

עזר רבות בהכנתו יוסק'ה גרינבוים שנפטר בשנת  התשע"ד כגמלאי השירות ההידרולוגי  ונטמן בישובו להבים.

צמרת-רבקה אביבי  ילידת חיפה 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושרשים.




תגובה 1:

  1. אביו של אריה, איתמר נפטר בתרפח-1928 וקבור בהר הזיתים! לכן הסיפור שאריה התודה לפני אביו ב1942 אינו נכון! אחיו אברהם(מאשתו השנייה של איתמר-אסתר) לא היה מלמד אלא היה הילד הראשון בנוה שאנן חיפה ועבד כ40 שנה בחברת פז! אני נכדו של איתמר, בנו הצעיר של אברהם וקרוי על שם אריה!

    השבמחק