יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

שוורץ מרדכי - נתלה על-ידי הבריטים

1938. 16.8- עכו

בית-העלמין הישן של חיפה (חוף הכרמל)
טקסט:
פ"נ
מרדכי בן יעקב

שורץ

נולד י"ז כסלו תרע"ד
נפל חלל למען המולדת
ונהרג ע"י הבריטים

י"ט מ' אב תרצ"ח

שם אמו לאה
ת' נ' צ' ב' ה'


בספר "תולדות ההגנה" [כרך ב' עמ' 12919] בדף 'הערות ומקורות' מופיעה ההערה: "ראוי לציין כי ששה שבועות לאחר תלייתו של בן-יוסף נתלה בעכו השוטר היהודי מרדכי שווארץ, שירה והרג שוטר ערבי בעתלית". כך. אף מילה נוספת.
ב- 8.7.62 וב- 24.6.73 נקראו בירושלים רחובות על שם יהודים עולי הגרדום הבריטי, ומרדכי שווארץ לא נמנה עמם.
ב-22.12.1982 הנפיק "השירות הבולאי" - סדרה בת עשרים בולים בשם "הרוגי מלכות בדור התקומה". עולה הגרדום מרדכי שווארץ לא נכלל ביניהם.
סיפור מוזר. חיפשתי, מצאתי והעליתי על הכתב [ותוך כדי, הסתבר לי שרבים וטובים עשו זאת לפני] והרי תולדות חייו ומותו של מרדכי שווארץ:

מקומארנו לעתלית
מרדכי נולד בעיירה קומארנו שבסלובקיה על גבול הונגריה, בשנת תרע"ד (1914) ללאה ויעקב שוורץ, משפחת חקלאים מדורי-דורות, משפחה מסורתית וציונית, אמידה ומרובת ילדים: 13 אחים ואחיות. מרדכי למד שנתיים בישיבה בברטיסלאבה לימודי קודש, את השכלתו הכללית רכש בשירני, וכשסיים חזר הביתה לסייע לאביו במשק המשפחתי.
בשנת 1933 למרות התנגדות הוריו עלה לארץ-ישראל. בארץ הצטרף ל"הפועל המזרחי"; תחילה התגורר בכפר-יונה, אחרי-כן עבר לגור בבני-ברק שם עבד במשק הפועלות של "הפועל המזרחי". המשיך כפועל פרדסים ובניין ונרשם כחבר ב"הסתדרות הכללית". בשנת 1935 הצטרף לשורות ה"הגנה", נחשב ל"בחור אמיץ בעל לב חם". חבריו כינוהו 'מישקה'.
מאורעות תרצ"ו או בשמם האחר "המרד הערבי", שפרצו ב-19 באפריל 1936 ביפו והתפשטו אל כל חלקי הארץ, העמידו את היישוב העברי בארץ-ישראל בפני בעיות ביטחוניות וכלכליות: חסימת דרכים, הצתת שדות, גנבת תוצרת חקלאית ושוד עדרים, הצבת מארבים לעובדים בשדות, השחתת יבול ועקירת עצים, חבלות באספקת המים ובכלי עבודה, והחמור מכל, מעשי רצח יום-יומיים; המוסדות הלאומיים קראו להתגייס לשורות המשטרה הבריטית.
מרדכי ביקש וקיבל אישור ממפקדו ב"הגנה" והיה לאחד הראשונים שהתגייסו למשטרת המנדט. תחילה שירת בחיפה. מאחר שעמד לשאת אישה, ביקש בקיץ 1937 שיעבירוהו לחדרה, כיוון ששם החיים זולים יותר; שם גם אושרה לו מטעם הקרן-הקיימת-לישראל חלקת קרקע לבניית ביתו, לאחר שיינשא. ארוסתו הייתה חנה'לה פינקלשטיין, עולה חדשה מגלובוקי שבפולין, בתו של אליעזר פינקלשטיין, רב ושוחט העיירה. את חנה'לה פגש ב"משק הפועלות" בשכונת בורוכוב.
בקשת ההעברה של מרדכי נענתה, והוא הופנה לעתלית לשמור על בית הנופש של הנציב העליון, סר ארתור גרנפל ווקופ, שהיה הנציב הבריטי הרביעי, ואוהד המפעל הציוני. חנה'לה קיבלה את "פרס העבודה" ב"משק הפועלות", וכתבה לו כי בכסף זה השיגה סרטיפיקט לאחותה והעלתה אותה ארצה.
מרדכי חולק אוהל עם עוד שוטר, בוגר ממנו, ערבי מוסלמי ושמו מוסטפה חורי, פנאט-לאומני, שנהג להתגרות בו ולביע את שמחתו על כל מקרה רצח של יהודים בידי ערבים; התגרויותיו הגיעו לשיאן השיא היה כשנרצחו מהמארב שני פועלי חברת המים מתושבי המושב כרכור, דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס, ב-30 באוגוסט 1937. חורי שיבח את הרצח והתפאר, כי בקרוב יהרגו הערבים את כל היהודים ויאנסו את נשותיהם.
"השוטר הערבי חזר בערב  לאוהל וספר למרדכי שבדיוק עכשיו אנס בחורה יהודיה וזה היה נפלא ואז הוסיף ואמר: זמנך יגיע. מרדכי הוציא רובה וירה בו." סיפר אלכס ראב, שהוא חבר יקר של משפחת שוורץ ושל מרדכי,  כתבה אסתר הלוי  אחייניתו של מרדכי.


רצח ומשפט

תחילת הפרשה בליל 2 בספטמבר 1937.
ביום ההוא יצא מרדכי לספרייה במושבה עתלית להחליף ספר. כשחזר לאוהל, מוסטפה חורי ישן.
כשלוש שעות לפני הרצח, כתב מרדכי לארוסתו מכתב מלא אהבה וגדוש תוכניות. הוא מספר לה שקק"ל אישרו לו חלקת קרקע ותקציב לבית, והעתיד נראה ורוד.
מרדכי סיפר לחוקריו כי באותו לילה הלך לישון בשעה תשע. הוא התעורר כאשר אלמונים ירו אל תוך האוהל, קפץ ממיטתו, והשיב יריות. אחר-כך מצא את שכנו לאוהל הרוג.
נקבי קליעים נמצאו ביריעת האוהל, אך בחיפושים שנערכו בסביבה לא נמצאו עקבות.
שוורץ הועמד למשפט לפני בית הדין לפשעים חמורים. הוא נאשם כי ירה למוות, בכוונה תחילה, בשוטר שלן עמו באוהל.
בבית המשפט ישב זקן השופטים הבריטי הארי טראסטד כדן יחיד, וזאת על-פי בקשת ההגנה. סנגוריו של שוורץ הניחו ששופט המשמש כדן יחיד לא יעז ליטול על עצמו אחריות לפסיקת עונש מוות.
התובע, הוגן, טען כי שוורץ הרג את מוסטפה חורי בכוונה תחילה. המניע לרצח: נקמה. נטען כי מרדכי שורץ ירה בערבי, נבהל ממעשהו, יצא מחוץ לאוהל וירה כמה יריות לתוכו.
"ההגנה" שלחה את עורך-הדין אהרן חוטר-ישי, כדי שיציג קו הגנה הכופר באשמה מכל וכל.
חוטר-ישי, שהבין כי לא ניתן לסתור את העדויות הנסיבתיות המרשיעות של התביעה, ביקש לבנות קו הגנה חדש: הודאה בהריגה, שתציל את שורץ מפסק-דין מוות באשמת רצח. בשלוש לפנות בוקר התקשר חוטר-ישי לחוקר הראשי שאוקי ביי סעאד, שהסכים לשנות את האשמה מרצח להריגה תמורת הודאה.
מרדכי שוורץ היה איש ה"הגנה" ומה שנקרא אז 'היישוב המאורגן'. ראשי ה"הגנה" ומוסדות הישוב דגלו ב'הבלגה', שפירושה הגנה על היישובים תוך הימנעות גמורה ממעשי תגמול ונקמה. הם לא רצו שיקשרו את מעשהו של שוורץ ל"הגנה", או שיראו בכך עידוד לפעולות נקמה מטעם המוסדות.
"בתחילה ה'הגנה' התנגדה ולא רצתה לתת הגנה משפטית לשוורץ. פחדו שיזהו אותם עם הרוויזיוניסטים", סיפרה חנה ארוסתו לבנה מיכה.
המשפחה מצדה לא הסכימה לעסקתו של חוטר-ישי ושכרה, בעזרת אחותו של שוורץ, שהתגוררה בקנדה עורך-דין נוסף, מנוסה יותר, יוסף קייזרמן. "במשפחה חשבו שמרדכי שוורץ בכלל השתייך לאצ"ל או ללח"י; ה"הגנה" בהתחלה התנערה ממנו, ורק אחרי שנים לקחה אותו תחת חסותה ונתנה לו רהיביליטציה".
עכשיו נוקטת הסנגוריה קו הגנה חדש, המבקש להוכיח כי לא ייתכן שמרדכי שוורץ ירה בחברו לאוהל, אלא פורעים אלמונים הם שירו בו בשנתו.
שוורץ מצדו טען מול חוקריו כי לא הייתה כל טינה בינו ובין הנרצח, וכי הוא לא ירה בו.
המשפט החל להתברר ביום 16 בינואר 1938, וביום 28 בינואר נמצא שוורץ אשם ונידון למיתה.
משנשאל על-ידי השופט - לאחר הכרעת הדין - אם יש לו מה לומר, השיב: "אני יכול לומר שאני חף מפשע", והוסיף: "אני מציין שמן הרגע הראשון הייתה כל החקירה מכוונת נגדי".
יש שאמרו כי שבנסיבות שנוצרו חש שוורץ שזה "או אני או הוא", ומתוך בלבול חושים ירה את הירייה הקטלנית.
יצחק חנקין, שישב עם שוורץ בכלא עכו, ושמר על קשר עם חנה עד סוף ימיה, אמר: "הוא סיפר שישב המום על המיטה [חושב על חבריו שנרצחו בידי פורעים ערבים] פתאום, בהיסח הדעת, לחץ על ההדק. הקנה היה מופנה לראש הערבי".
עו"ד חוטר-ישי, סיפר: "גם שוורץ ישן. הוא התעורר במין סיוט שההוא עומד להורגו. מתוך איזה אינסטינקט, רפלקסים, ירה כדור אחד בראש השכן".
ביישוב דובר בימים ההם כי הרצח אירע על רקע התעללות וסחיטה מצד השוטר הערבי, שהיה 'הומו' ונטפל לשוורץ "עד שהביא לכך שיצא מגדרו והרגו". חברו אברהם לוינגר סיפר ששוורץ העיר פעם שהשוטר הערבי היה חולה סקסואלי 'והציק לו'.
כך או כך, הסנגוריה המתוגברת, שכללה את עורכי הדין חוטר-ישי ויווני-נוצרי בשם אבקריוס ביי מטעם המוסדות, ואת עורכי הדין קייזרמן ועליאש מטעם המשפחה - הגישה ערעור. קו הגנה: היו יריות מבחוץ ובאחת מהן נהרג השוטר הערבי.
אחרי כמה חודשים התברר הערעור בירושלים. שלושה שופטים ישבו בדין; שני אנגלים: קופלנד וגרין והיהודי גד פרומקין. הנאשם הופיע בבגדים אדומים, בגדי הנידונים למוות בתקופת המנדט.
עונש-המוות אושר גם על ידי בית הדין לערעורים. שני השופטים האנגלים אישרו את פסק דין המוות, ואילו פרומקין זיכה את הנאשם מרצח בכוונה תחילה.
פסק-הדין שבערעור ניתן ביום כ"ט אדר ב' תרצ"ח, 1 באפריל 1938. שוורץ הוחזר לכלא עכו שם עמד למות "כרוצח בדם קר שניסה להתחמק בפלפולים משפטיים חסרי כבוד אומרים, מגזר-דין של מוות".
"שוורץ גם לא התגונן בתקיפות", סיפר חביב כנען (קרומהולץ), שוטר שהיה איתו בבית-הספר לשוטרים.
זמן קצר לפני התאריך שנקבע לביצוע גזר הדין, הפיץ האצ"ל כרוז ובו האשמה כי הוצאתו להורג של שורץ נעשתה בידיעת הסוכנות בשקט גמור, כדי 'שהיהודים לא יקימו רעש'. הארגון קרא לציבור לצאת במחאה:
יה ו ד י ם!
הרימו מחאתכם נגד הרצח המשפטי השני שהשלטון רוצה לבצע, הפעם לא נגד רביזיוניסט, אלא נגד סתם יהודי. תבעו דין וחשבון מהסוכנות וממפא"י הרוצים לכסות על דמיו של שוורץ!.. "
מחאה ציבורית לא הייתה.
לאחר אישור גזר הדין פעלו מוסדות ציבור ואישים למען מתן חנינה; בלונדון נפגשו שני אחיו של מרדכי ורבה הראשי של וינה עם שר המושבות הבריטי, נציגי המשפחה גם נפגשו בעניין זה עם מדינאי הצ'כי ששימש אז בתפקיד מפתח בצלב האדום הבינלאומי.
בניסיונות ההצלה היו מעורבים גם הנהלת הסוכנות והמרכז העולמי של ה"מזרחי", אשר ארגן פטיציה המונית אל הנציב העליון בדרישה לחנינה; בפעולה זו נאספו למעלה מ- 70,000 חתימות.
בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית אמר דוד בן-גוריון, שפטיציה עלולה "להזיק ליחסים שלנו עם הממשלה", אבל הדגיש שאילו היה צל של תקווה שזו תסייע להצלתו של שוורץ, הוא היה מצדד בה. עוד צידדו בפטיציה הרב מאיר ברלין והרב יהודה לייב הכהן פישמן (מימון). מנחם אוסישקין אמר שאינו רואה אפשרות להתנגד למהלך זה, אם כי הסכים להערכתו של משה שרתוק, שפטיציה אינה עשויה לפעול לטובת העניין. שרתוק לימים שרת, אז מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, האיש שיזם את גיוס היהודים למשטרה הבריטית, העדיף פנייה אישית, וביום 28.7.38 כתב לנציב העליון בקשת חנינה.
גם פעולות אלה לא הועילו. כל הפניות היו לשווא. הנציב העליון סירב.
סברו כי הנציב העליון החדש, סיר הרולד מקמייקל, לא היה מאוהדי העניין הציוני, ולא היה מעוניין לגלות סימני "חולשה" ולהיחשד כמי שנותן ליהודים יחס מועדף.



ערעור נוסף שהוגש למועצת המלך בלונדון נדחה.  עורך דינו משתדל בעבורו "אבקריוס ביי עומד לצאת באמצע חודש מאי ללונדון בכדי להגן שם על השוטר היהודי שווארץ שנידון למיתה בעוון רצח שוטר ערבי ואשר ערעורו עומד להתברר בפני מועצת המלך" כתב עיתון 'הבוקר'   ב-  2 מאי 1938.
הנציב העליון אישר את פסק-הדין. המשפחה מקנדה פנו ליאן מסריק בצ'כיה ובבקשת חנינה לצ'רציל ולא נענו.
שינוי בעמדתו העיקשת של שוורץ חל ימים ספורים קודם התאריך שנקבע לביצוע גזר דין המוות, והוא החליט להודות בביצוע הרצח. את הודאתו ביקש למסור לרב יהושע קניאל מחיפה [לימים רבה הראשי של העיר]. "בקשתי את הרב שיואיל לבקרני, בכדי שאגלה לפניו את כל האמת בדבר מיתת השוטר הערבי שנהרג באוהלי בחדרי בעתלית, טרם שאני הולך למות, ולא אמות שקרן", אמר מרדכי שורץ.
ביום שני, באמצע חודש אב תרצ"ח, התקיימה הפגישה בבית הכלא בעכו, שוורץ מסר הודאה מפורטת לרב, שהעלה את ההודאה על הכתב.
"...הוא ערבי ואני יהודי, הציק לי מאוד ולא נתן לי מנוחה. הוא אמר לי: כשם שנהרגו היום ארבעה יהודים, בחדרה - אעפ"י שנתברר לי אח"כ שזה לא היה נכון - כך נהרוג את כולכם, את כל היהודים נשמיד ולא יישאר אף יהודי בארץ. וכך התגרה בי, איים עלי הקניט וציער אותי מאד בשני הלילות, הלילה שלפני המעשה ובלילה האחרון. מתוך צער ומתוך פחד לא ישנתי בלילה הראשון שלפני המעשה וכן בלילה השני, כמבולבל התרחקתי ממנו והלכתי לבית הכסא שהוא רחוק בשדה. בדרך תקף אותי עוד יותר הפחד, וכשחזרתי לאהל מבוהל שוב הרגיז אותי וקילל את היהודים. אבדתי לגמרי את הכרתי ועשיתי מה שעשיתי, וכשהרגשתי בדבר התחלתי לרוץ כמשוגע, להסתובב מחוץ לאוהל ולירות לפנים. אבל עצם המעשה עשיתי מתוך בלבול דעת, לגמרי בלי הכרה, כי לולא זה אם הייתי עושה בזדון ובכוונה, הייתי עושה באופן שאפשר היה להעלים את הפשע לגמרי, ולא לעשות דברים ששמשו אחר-כך הוכחה נגדי. אני שיקרתי והכחשתי את האשמה נגדי, כי פחדתי שכבוד השופטים לא יאמינו לי שהרצח בוצע בלי כוונה ובלי הכרה. עכשיו טרם שאמות החלטתי להודיע להרב את כל האמת".
הרב קניאל, בניסיון להציל את חייו של שוורץ, נסע מיד לירושלים למסור את הווידוי לרב הראשי לארץ-ישראל, אייזיק הלוי הרצוג, כדי שהרב המכובד יעביר את הדברים למזכירות הראשית של הממשלה. הוא ביקש גם את סגן המזכיר הראשי ופקידו להעביר את תוכן ההודאה למוסדות המוסמכים.
ההצהרה הובאה לפני הנציב העליון, שעיין שוב פעם בתיק וזימן את המועצה להתייעצות.
בסוף באוגוסט 1938 קיבל הרב הראשי לארץ-ישראל מכתב מאת הוד מעלתו הנציב העליון בו נכתב: "...כל הנימוקים שהוא מציין בכל מסיבות המשפט ההוא קיבלו את העיון והדיון המלא, אבל עלי להודיע לרב, שההחלטה הסופית כבר נתקבלה, ואין אני יכול לשוב לדון בה עוד".
"כזב - כתב עיתונאי "דבר" מנדל זינגר - בימים ההם ממש נחונו שני ערבים, האחד בירושלים, והאחד בעכו, שנידונו למיתה ופסקי דינם אושרו על-ידי מפקד הצבא. בשני המקרים הגיעה החלטת החנינה רק דקות מספר לפני הוצאת פסקי הדין אל הפועל".
במכתב הפרידה שכתב שוורץ להוריו ובני משפחתו בנכר, ימים ספורים קודם הוצאתו להורג, כתב גם: "...בכל אופן, איך שלא תשקלו את המעשה שעשיתי, גם מבחינה אידיאולוגית ציונית טהורה, תהיה החרפה והבושה גדולה, והריגת אדם חף מפשע, תמיד נחשבה, וגם תמשיך להיחשב לחטא. לזכותי יאמר אולי רק זאת, שבאותו רגע קריטי הייתי במצב לא נורמלי, מבולבל, עם עצבים מתוחים, ללא שיווי משקל נפשי, לא ידעתי מה אני עושה, וכך עשיתי את מעשה הזוועה, שמיד לאחריו התחרטתי. יותר מאוחר, לא הודיתי באשמה כי פחדתי שלא יאמינו לי. מכיוון שעכשיו זה כבר לא משנה, סיפרתי הכל לכבוד הרב, היות ולא רציתי ללכת ולהסתלק מהעולם עם שקר בנפשי. בכל זאת אומר אני, שרק הוא גרם לכך ואשם בתקרית. הוא הקניט והרגיז אותי בלי הרף עם הדיבורים שלו, עד שלא הייתי מסוגל לשלוט בעצמי, עשיתי מה שעשיתי, וקרה מה שקרה".
לימים יספרו רבים וטובים את הידוע להם.
חיים דבירי, שהיה אסור בבית הסוהר המרכזי בירושלים, כתב בזיכרונותיו את מה ששמע מפי הנאשם: "הייתי שוטר ... נפל בגורלי המר להתגורר באוהל אחד עם שוטר ערבי איש כנופיות, שונא יהודים. באותם הימים הצליחה חבורה של ערבים מהרי שומרון לקטול מספר שוטרים בריטיים בהרים. זה הלהיב את דמיון הערבים ... שוטר זה התרברב שלא ישאירו [הערבים בג'יהאד] בחיים אף אישה, זקן וטף יהודים. אחרי שתיאר כיצד יבצע את זממו, הרים עלי את נשקו ואיים להרגני. הרמתי את הרובה שלי ועלה בידי לירות בו תחילה. למעשה, חטאי הוא בזה שהצלחתי להרוג אותו בטרם הרג הוא אותי. לו היה הוא מקדים להרגני, ודאי היה אומר שהוא התגונן בפני ויוצא זכאי".
לפי עדות אחרת, של יצחק חנקין, אמר לו שוורץ: "פחדתי שיהרוג אותי ומתוך בהלה תפסתי את הרובה ויריתי בו".
חנה ארוסתו טענה כי בגלל שבחי הערבי על רצח יהודים, חשש שוורץ שהלה יהרגהו בשנתו.
במכתב שכתב חברו של שוורץ, משה נויגרשיל, אל ישראל גלילי, ממפקדי ה"הגנה", ציטט את שוורץ: "לולא הייתי יורה בו, הוא היה יורה בי".
גם עו"ד עמירם חרל"פ, בסיפור "גרדומים בעכו", טען כי שוורץ ירה להגנתו.
כלא עכו
ביום 28 בינואר נמצא שוורץ אשם ברצח בכוונה תחילה ונידון למיתה.
בכלא עכו מרדכי חזר להתפלל. אחד האסירים נתן לו במתנה ספרו של "הברית-החדשה".
לכלי כתיבה לא היה זכאי האסיר, ולכן הוא תלש דפים מהספר וכתב בשוליהם יומן בן חודש, אותו החל ביום בו נידון למוות. מעל לפרק "הבשורה על פי מתי", כתב כי לא הרג את השוטר.
ביומן הוא מביע דאגה לארוסתו: "הלוואי שיהיה לה מישהו שיאהב אותה כמוני כעת, והיא שתהיה מאושרת בחיים".
תאו היה מואר כל הזמן. פעמיים בשבוע הוצא לחצר להתעמלות שנמשכה כחצי שעה.
רוב היום שיחק "דמקה" וקרא ככל הניתן ספרים שסיפקה במשורה הנהלת בית-הסוהר בעברית ובגרמנית - "לי נדמה שלו היו נותנים לי ספרים לקרוא כמה שאני רוצה, הייתי מסכים לשבת פה עוד שנה אפילו", כתב ביומנו הקצר.
למרדכי היה גם תנ"ך, אך כבחור דתי נמנע מלהשתמש בדפיו לצורך כתיבה. רק ארבעה ימים לפני מותו רשם בספר 'דברים', פרק ו', ליד פסוק ד': "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" - "המוות לא כל-כך גרוע כמו הזמן שלפני זה", ובין שאר השורות מכתב אחרון לחבריו.
בני משפחתו ניסו להבריחו מן הכלא לחוות ההורים בסלובניה, ואחיו בא במיוחד מחוץ-לארץ.
"אינני רוצה שהוא יבקר אותי פה ויראה אותי בבגדים האלו", כתב מרדכי.
בביקורו הציע האח למרדכי לבוא איתו הביתה ולעבוד בתור מנהל משק.
"לא, לא, לא, לא רוצה ... אינני יכול לחיות במקום אחר... לא, מוטב פה למות". כתב בין דפי "הברית-החדשה".
האסירים הפוליטיים היהודים השוו את מעשהו של מרדכי למעשהו של שוורצבארד. בתקופת המהפכה הרוסית היה שוורצבארד מי שחיסל בצרפת את פטליורה ראש 'הצבא הלבן', האיש המזוהה עם הפוגרומים הרצחניים ביהודי אוקראינה. בית המשפט בצרפת זיכה את שוורצבארד מכל אשמה, "ואילו כאן בארצנו, הוחרם מרדכי".
יצחק חנקין, בנו של איש "השומר" יחזקאל חנקין, נידון למאסר ממושך על רצח ערבי בשעת הגנה על אדמה עברית. בכלא עכו היה לאימת גדולי הפושעים, ושימש כ"מוחת'אר" האסירים היהודים.
חנקין עבד במטבח והיה מביא אוכל לשוורץ. כשנדחו כל הערעורים, הציע לו חנקין לאבד עצמו לדעת בעזרת רעל שהוא יביא לו.
שוורץ שמח לרעיון.
חנקין פנה לאברשה סלמן, מאסירי האצ"ל, שהיו לו קשרים עם בית-מרקחת מסוים בחיפה. בעזרת תשלום, הוסדר כי קורפורל יהודי שעבד במקום, יקבל את הציאן-קלי מבית-המרקחת ויבריח אותו לכלא. הקורפורל אכן קיבל את הרעל, אבל לפני שנכנס לבית-הסוהר, נפל עליו פחד והוא זרק אותו לזבל.
ביום שלפני ההוצאה להורג, בשעות אחר-הצהריים, הורשה לחנה'לה ארוסתו של שוורץ, לבן משפחה ולאחד מחבריו לבקר אצלו.
"מה תגיד חנה לתלבושת הזאת עם הברזלים על הרגליים. בטח תתחיל לבכות", אמר שורץ לחבריו.
סיפרה חנה'לה: "החברים סידרו שאכנס ראשונה לבדי ... הוא עשה מאמצים להיראות כרגיל. אמר לי: 'אני רציתי לראות אותך עוד פעם חנה'לה. חנה'לה, תהיי חזקה'. אמרתי: אני חזקה".
היא יצאה והחברים נכנסו אליו.
הנידון אמר לקרוב המשפחה כי בזמן שבארץ נופלים הרבה חללים, הוא מצטער מאוד שעליו למות באופן כזה שנגזר עליו.
"אני מוכן לקבל עלי את הדין, אך אין להתייאש, כי עוד עבודה רבה בארץ, שהיא הרבה יותר חשובה מן הטרגדיה של היחיד", אלה היו מילות הפרידה שבהן נפרד מארוסתו ומן המבקרים אותו ערב הוצאתו להורג.
יש שסיפרו כי ערב הוצאתו להורג אמר שוורץ "כי הוא מתנגד לכל מעשי טרור והוא פונה לכל המפלגות לא לנצל את מיתתו לשם פוליטיקה, כמו שעשו בנוגע לבן-יוסף, ולא לזקוף את גורלו על חשבון פוליטי של מישהו".
בערב התלייה, כשננעלו דלתות התאים ללילה, בא קצין בית-הסוהר לחנקין ואמר כי שוורץ, בבקשתו האחרונה רוצה לפגוש אותו. מקרה חסר תקדים.
חנקין נכנס לתא מואר. שוורץ ישב מולו. הבדילו ביניהם סורגים ושולחן. משני צדי השולחן ישבו שוטר אנגלי ושוטר ערבי ובפינה עמד קצין. שוורץ היה לבוש בבגדים אדומים, כובע שחור על ראשו ורגליו כבולות. הוא ביקש מחנקין שיספר על לילו האחרון לארוסתו. הוא סיפר לו גם על ילדותו ועל תקופת ההכשרה שלו לקראת עלייתו לארץ . חנקין ההמום אינו זוכר הרבה מהדברים שנאמרו אותו לילה. הוא זוכר כי שוורץ ביקש ממנו, מאחר שהיה ידוע בכלא כמספר מעשיות ובבדיחות, "ספר בדיחה". וכך, ערב ההוצאה להורג, חנקין סיפר בדיחות ושוורץ צחק בקול רם. "הרגשתי נורא", אמר יצחק חנקין, "בפנים אני רוצה לבכות ואני צריך לספר בדיחות".
עוד ביקש שורץ שיקברו אותו בגן-שמואל תחת עץ, אך הוא נקבר בחיפה.
שאלתי את נטע סיון, הארכיונאית של גן-שמואל, למה רצה שוורץ להיקבר בגן-שמואל תחת עץ. כנראה, היא אמרה, כשביקר פעם את בן-דודו [למעשה אחיה של גיסתו, דוד פליישמן, לימים טלמור] שהיה שם עם הקבוצה הצ'כית, התרשם מיפי בית-העלמין ושלוותו.
משרד הרבנות בחיפה נתבקש על-ידי הנהלת בית הסוהר בעכו לשלוח רב בבוקר של יום כ"ט אב תרצ"ח, כדי שיהיה נוכח בשעת ביצוע פסק הדין שנגזר על מרדכי שוורץ. רבה הראשי של חיפה, הרב ברוך מרקוס, שלח את הרב יהושע קניאל.
בבוקרו של אותו יום בשעה 7:00 התייצב הרב קניאל בבית הכלא לאמירת וידוי עם מרדכי שוורץ, שאותו הגדיר כ"צדיק תמים". המפגש היה טראומטי עבורו ובריאותו נתערערה: -"נכנסתי לשם עם שער שחור ויצאתי משם עם שיער לבן", אמר הרב קניאל לימים.
הנידון נמצא בתאו לבוש בבגדיו האזרחיים, חולצה לבנה ומכנסים בהירים. כשגמר לומר את הווידוי ומזמורי תהילים, החתים אותו הרב על הצהרה בכתב [המאשרת את ההצהרה שלו בעל פה מחודש אב], שבה אומר מרדכי כי איננו אשם במעשה הרצח, שהדבר נעשה על ידו כשהיה נטול הכרה, מתוך טירוף דעת. הנידון קרא אותה וחתם עליה בנוכחות קצין בריטי וזו נמסרה להנהלת בית הסוהר.
באמצע הקיץ של שנת 1938, בבוקר ה- 16 באוגוסט, הובא מרדכי שוורץ אל הגרדום של כלא עכו ועניבת החנק הונחה על צווארו.
את האסירים סגרו בתאיהם כנהוג ביום של הוצאה להורג בעת שמרדכי שוורץ הלך לדרכו האחרונה. האסירים שמעו אותו שר שירים עבריים ואת ה"מרסלייזה".
בשעה 8 בבוקר הוצא לפועל פסק הדין.
בשעת התלייה, קרא הנידון, שהתנהג בגבורת נפש, "שמע ישראל".
מרדכי שורץ היה אז בן 24.
כעבור זמן קצר הודבקו על שער בית-הסוהר המודעות הרשמיות, בשלוש הלשונות, על הוצאת פסק הדין לפועל.
"... כמו כן הנני להודיע להדר"ג, מהרי"א הלוי הרצוג שמרדכי שורץ הלך לעולמו כצדיק תמים, אמר בהתלהבות אתי את דברי וידוי מזמורים ופסוקים, וכשעלה לגרדום צעק בקול, שמע ישראל וגו', ויצאה נשמתו באחד. חפצתי לקצר באמירת וידוי מזמורים ופסוקים, שלא להכביד עליו ברגעים האחרונים. אמר: להפך, זה מחזק את רוחו ומאמץ את לבבו. הוא ביקש להודות לכל הרבנים והעסקנים שהתעניינו בגורלו, ולכתוב להוריו, שהלך לעולם האמת כיהודי תמים ושלם" כתב הרב קניאל.
עוד באותו יום, שבו הוצא שוורץ להורג, שיגר הרב קניאל מכתב להוריו ולמשפחתו של בקומארנו: "... הנני מודיע לכם שבנכם החביב הלך לעולמו כצדיק. אמר יחד אתי דברי וידוי, קרא שמע, אמת ויציב, עלינו לשבח בכריעה ובהשתחוואה, מזמורי תהילים אחדים והפסוקים הנאמרים בסוף נעילה - בהתלהבות עצומה".
בשעה 9:00 נקראו חנקין ושלושה אסירים להוציא את גווייתו של שוורץ מתא הנידונים למוות ולהניחו בארון המתים של "חברה-קדישא", שהוכנס לחצר בית הסוהר. על יד השער נתקבלה הגווייה בידי הרב קניאל, בא-כוח ועד הקהילה מר ברייטפלד, קרובו של הנידון דוד פליישמן, שקיבל חופשה מהקיבוץ, וכמה מחבריו. הארון הועמד על מכונית משטרה ומלווה במשמר של שוטרים בריטים, "עם מכונת ירייה ואוטו משוריין של המשטרה", נשלח לחיפה. שניים מחברי "חברה קדישא" הורשו לשבת על יד הארון. הארון הגיע לבית הקברות העתיק, שם נעשתה הטהרה. בחצר חיכו עשרות אנשים מידידי המנוח ב"הפועל המזרחי" וקהל רב. גם ארוסתו. לאחר הטהרה הושם הארון על רכב של "חברה קדישא" והועבר בליווי המשמר הבריטי לבית הקברות שבחוף הכרמל בחיפה.
בפני קהל המלווים, שמנה כמאה איש, ספד הרב קניאל למנוח. הטקס נסתיים ב"אל מלא רחמים" שנאמר מפי סגן יושב ראש ועד הקהילה מר קרבצקי.
מרדכי שוורץ נקבר בבית העלמין חוף הכרמל, חלקה א', שורה 37, קבר 16.
"בהתחלה קברו אותו בלי מצבה, רק אחרי שנים עשו לו מצבה. אני חושבת שה'הגנה' עשתה את זה לאחר שטיהרו את שמו", אמרה לי חיה טלמור אלמנתו של דוד פליישמן.
יש אומרים כי את המצבה הציבו בני משפחתו מיד לאחר הוצאתו להורג. אלא שהטקסט החקוק עליה שונה במרוצת השנים.
למחרת הוצאתו להורג נאמר על מרדכי שוורץ כי היה "קרבן ימי הבלהות וההתנקשות המתועבה של הטירור הערבי במפעל הטהור של שיבת עם ישראל למולדתו", ולצד שמו הוסיפו: הי"ד.
אך במכתבו האחרון לחבריו שהוברח מהכלא, הודה מרדכי שוורץ ברצח. בין שורות פרשת "שמע ישראל", ב 'עיפרון קופי', בטעויות כתיב, כתב:
"שלום חברים -
[...]
"האמינו לי שאינני מצטער על מה שהיה. אלוהי ישראל בוחן לבבות יודע כמה צריך היה הערבי הזה ליהרג. הוא קפץ משמחה כשסיפר על ההרוגים מכרכור, מתפאר שיהרוג את כל היהודים ואת הנשים בתל-אביב. לא יכולתי לשמוע את דבריו ונקמתי בשביל אחי שנהרגו אותו יום. כך היה עושה כל יהודי כשהיה שומע התעללות כזאת מפה ערבי ואני יהודי.
רציתי ללכת למשפט ולהגיד את האמת, אבל לא יצא ככה... "
במכתבו האחרון, בדברי הפרידה שכתב להוריו ולבני משפחתו שבנכר, כתב שורות המוקדשות לארץ-ישראל ובהן גם בקשתו האחרונה:
"... הייתי מאוד רוצה מכם אחי היקרים, שאתם כולכם תרכשו לכם 20 דונם אדמה, שתתקיים התקווה והרצון הישן שלי, ליצור קשר של בר-קיימא, בין משפחתנו ובין ארצנו הקדושה, הלא זה לא יעלה לכם במאמץ גדול מדי.
[...]
מנחם אני את עצמי בעובדה, שלאחר מותי לא יישאר במקומי חלל ריק, ויבואו מאות אחרים במקומי, לגמור את המלאכה שהתחילו בה אבותינו. ובזה אמצא מנוחת עולמים באדמת ארצנו בה גם אבותינו נחים".
במכתב נוסף שכתב שוורץ יום לפני מותו, מכתב שהופיע בעיתון "דבר", נאמר בין השאר:
"... בקשתי האחרונה היא מהציבור העברי בארץ ובגולה לא לעשות שום מעשים היכולים להביא למעשי אלימות ופורענות בקשר עם התליה שלי. כדי להימנע שלא ינצלו את ההזדמנות הזאת אישים היכולים לגרום לשפיכת דמי אנשים חפים מפשע, הנני מודיע שאין לי כל קשר עם התנועה הזאת (אצ"ל, ש. ש.) ולפי השקפתי הנני מתנגד לטרור ולשפיכת דם. את המקרה שלי חושב אני לשגיאה פרטית ברגע שטירוף הדעת תקף אותי. אני מתחרט למעשה בכל לבי ומקבל עלי את גזר הדין ברצון. דרישת שלום לכל החברים. תסלחו לי שבגדתי בחינוך ובתנועה שלנו. אל תלכו בעקבותי".
שאול אביגור, מראשי ה"הגנה", איש רב פעלים, עקשן באמונתו, הוסיף למכתב: "ודאי הוא שהשוטר הערבי שנהרג על-ידי מרדכי שורץ הציק לו, הקניט אותו בדבריו והעלה את חמתו.
[...]
"מחריד, איום וטרגי הוא סיפורו וסופו של מרדכי שוורץ. עם זאת, איני סבור שעם הבנת מניעיו ודחפיו של מרדכי שוורץ יש לראות במעשהו מעשה של התגוננות מוצדקת ולהעלותו על נס כמופת".
"קשה לי להאמין שמרדכי שוורץ, הבחור העממי, שאיננו שולט היטב בעברית, שאיננו עוסק ב'פוליטיקה גבוהה', יכתוב מכתב כזה מבלי ששוכנע על ידי מישהו", כתב שלמה שבא ב"ארץ רבת שמש".
שמחה, אחיו של שוורץ, סבר כי "מרדכי, שהיה קל לשכנוע, שוכנע לכתוב את המכתב שפורסם ב'דבר' כדי לא להכתים את ארגון ה'הגנה' כשובר-הבלגה".
לימים אמר עו"ד חוטר ישי לעמירם חרל"פ:
"... אילו לא התעקש מרדכי שוורץ על גרסתו והיה מודה בהריגת השוטר הערבי בגלל הקנטות, היה מקבל לכל היותר מאסר עולם, ואחרי זה היו דואגים לשחרר אותו, למרות שלא פעל מטעם ה'הגנה'. אבל מרדכי התעקש על גרסתו שבאו אנשים וירו מבחוץ, ולא היה מוכן להודות כי פברק את העדויות הנסיבתיות [עדים לא היו] בזמן שהיה מבוהל ממעשהו. כל הבדיקות הבליסטיות הראו בבירור שכל הכדורים נורו מתוך האוהל החוצה ולא מן החוץ פנימה, כגרסת הנאשם, והכדור הקטלני נורה מטווח 'אפס' ולא מיריות שבאו מחוץ לאוהל המשותף. היה ברור לכל שהוא לא אומר אמת וזה היה בעוכריו. למרות ניסיונות השכנוע של שלושת עורכי הדין מן הטובים בארץ שהועמדו לרשותו, הוא לא היה מוכן לשמוע לעצתם, ולא נסוג מגרסתו, בזמן המשפט".
ההנצחה
שום מוסד או תנועה לא קידשו את מעשהו, ומרדכי שוורץ הלך ונשתכח.
חנה, ארוסתו, פעלה כל ימי חייה למען הנצחת שמו של מרדכי שורץ ולהשבת כבודו: "אני חושבת שאני חייבת להיות לו לפה, אני חושבת שזכותו להיות רשום בהיסטוריה, כחייל שנפל במלחמה על המדינה שבדרך.
"הוא הקריב את חייו והקריב אותי. כל חיי אחר כך עמדו בצל הפרשה הזאת", אמרה.
חנה לא נאבקה לבדה. חברו אליה קרובי משפחה, חברים, מכרים, עיתונאים ויהודים רודפי צדק.
יש אומרים כי יריית הפתיחה של המאבק הציבורי הייתה מאמרו של שלמה שבא, "הפרשה המוזרה של מרדכי שווארץ",שהתפרסם ב'דבר השבוע', י"ב חשוון תשל"ג, 20.10.72. כשלושים וחמש שנה אחרי יום התלייה.
עשר שנים לאחר מכן, ב- 22.12.1982 הנפיק השירות הבולאי של מדינת ישראל, על פי המלצת ועדת השרים לסמלים ולטקסים, סדרה בת 20 בולי דיוקנאות בעיצוב האמן אריה גלזר, בשם "הרוגי מלכות בדור התקומה", החל בנעמן בלקינד, שנתלה על ידי השלטונות העות'מאניים בכלא דמשק ב- 16 בדצמבר 1917, דרך שלמה בן-יוסף, שנתלה בעכו על ידי השלטון הבריטי ב-29 ביוני 1938, ועד לאלי כהן הי"ד שנתלה בכיכר דמשק ב-18 במאי 1965.
מרדכי שוורץ איננו עמם.
כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ בידי שמחה שוורץ, אחיו של מרדכי. העתירה נדחתה בנימוק של 'אי-מיצוי הליכים'.
"הרוגי מלכות" הוא מושג עתיק ביהדות, ויש לגביו אף דינים בהלכה. הכוונה היא למי שהוצא להורג לאחר שנשפט בידי מלכות: "אנשים שנהרגו על פי דין המלך, של ישראל או של אומות העולם".
"הרוגי מלכות מתאבלים עליהם, ואין מונעים מהם כל דבר ... "
["אנציקלופדיה תלמודית", כרך י', עמ' תרכ"ב - תרכ"ג]
חנה לא ויתרה. עד אחרון ימיה כתבה והתכתבה בנושא, גם עם כל נשיאי המדינה.
רות יובל כתבה את "מוות מתוך הבלגה" בעיתון 'כל העיר' [16.5.1986]
רות בקי כתבה את "עולה הגרדום שנשכח", בשבועון 'כותרת ראשית' [ 15.7.1987 ].
גרשון ריבלין כתב את "לא גיבור אבל בוודאי קרבן", בעיתון 'דבר' [ 25.8.1987].
תגובתו של יוסף ברנע על מאמרו של ג' ריבלין, התפרסמה תחת הכותרת: "וידוייו הסותרים של גיבור שהושכח", [עיתון 'דבר', 8.11.1987]
שלמה נקדימון כתב את "גיבור באיחור של 50 שנה", בעיתון 'ידיעות אחרונות' [6.12.1987]
ימים מספר לפני מותה של חנה, טלפן אליה ראובן ברקַ‏ת (בורשטיין) יושב ראש הכנסת, והודיע לה בשמחה כי הצליח, לאחר מאבק ממושך, להעביר החלטה בוועדת ההנצחה של משרד-הביטחון כי יש לראות במרדכי שוורץ אחד מהרוגי המלכות בדרך לתקומת מדינת ישראל, כחבר ארגון ה"הגנה".
חנה הלכה לעולמה ביום 9.6.1988.
רות בקי הנציחה אותה ברשימתה "אהובתו של עולה הגרדום", בעיתון 'מעריב' [7.9.1988 "סגנון"].
עשרות שנים לאחר מותו, ולאחר שנים רבות של ניכור, הושב למרדכי שוורץ כבודו, ובאתרי זיכרון שונים בארץ נקבע שמו בין יתר הקדושים עולי הגרדום. שמו מופיע על לוח הזיכרון לעולי הגרדום שב"מוזיאון אסירי המחתרות" במגרש הרוסים בירושלים וכן גם על הלוח שבמבצר כלא עכו. כמו כן הוכרה זכאותו לאות ה"הגנה" ולעיטור לוחמי המדינה - על"ה.
שמו הונצח בספר "'יזכור', פרשת חייהם ומותם של הנופלים בדרך להקמת מדינת ישראל – ולמענה משנת תר"ך ועד ט"ז בכסלו תש"ח", הוצ' משרד הביטחון אגף השיקום, המחלקה להנצחת החייל 1992; עמ' 922.
באנדרטת עולי הגרדום ברמת-גן, מעשה ידי הפסלת חנה אורלוב, שהוקמה לזכר הרוג המלכות דב גרונר ולשלושת חברי האצ"ל, ישראל פיינרמן, יעקב זלוטניק ובילו יצחק, שהועלו לגרדום בכלא עכו [16.4.1947] הוספו לימים חמישה-עשר שמות, ובהם שמו של מרדכי שוורץ.
בן-דודו של מרדכי שוורץ, יהודי עשיר וציוני החי בקנדה, תרם בין השאר להקמת 'קאנטרי קלאב' בעתלית על שמו של מרדכי שוורץ.
מיכה בלום מהר-אדר סיפר לי, כי כשקראו רחובות בירושלים על שם עולי הגרדום, הועלה גם שמו של מרדכי שוורץ, אך הוועדה שללה את הרעיון. עניין זה אירע אחרי ששוורץ הוכר כ'עולה גרדום'. בתו של מיכה, הילה בלום, כתבה בשבועון 'במחנה' את הרשימה "לא לשכוח את מרדכי שווארץ", [ 27.7.1988].
אליאב שוחטמן, פרופסור למשפטים בגבעה הצרפתית בירושלים, נכדו של הרב קניאל, כתב בתקופון 'האומה' ['במה למחשבה לאומית' בעריכת יוסי אחימאיר. קיץ 2000 תש"ס, גיליון 140] על "ההיבטים המשפטיים בפרשת עולה הגרדום מרדכי שווארץ".
בסוף שנת 2004, בתוכנית הרדיו של מושיק טימור, יום ו' לאחר חצות - עסקו במרדכי שוורץ.
והנה אני בא ומוסיף, והתאריך בכותבי את הדברים האלה הוא אוקטובר 2010.
סוף דבר
בתחילת שנות ה-40 נישאה חנה פינקלשטיין לדניאל בלום. נולדו להם שני ילדים, הבכור, מיכה, קרוי על שם מרדכי שוורץ. ב"הגנה" היה הכינוי של מרדכי 'מישקה', וכך הנציחה חנה את שם ארוסה המת.
בתחילת שנות החמישים עברה המשפחה לשפיים.
חנה בלום הלכה לעולמה ממחלת הסרטן ביום כ"ד סיוון התשמ"ח.
אחותו של מרדכי, מרים נישאה לבלה רוזנטל ספרה אסתר הלוי.,שעוד הוסיפה כי הנצחתו של מרדכי בככר בגבעה הצרפתית בירושלים, טרם התממשה, למרות ההכרה הממלכתית הרישמית בו כהרוג מלכות.
רוב יהודי קומארנו נספו בשואת יהודי אירופה, בהם בני משפחת שוורץ, כמו כן נספו יהודי העיירה גלובוקי שבפולין, ומשפחת פינקלשטיין ביניהם.

הערה
באותו ליל אוגוסט 1938 שבו נתלה מרדכי שוורץ בכלא עכו, תקפו כ-200 מאנשי כנופייתו של אבו-דורה את מחנה האסירים בעתלית. בנסיגתם לקחו עמם כבני ערובה את משה לזרוביץ סגן מפקד המחנה, את אשתו ברוריה, את שלושת ילדיהם רחל, יפרח וחגי ואת הגיס, אליהו קירז'נר. שלושת המבוגרים נרצחו וגופותיהם הועלמו. הילדים הופיעו לאחר שלושה ימים ליד גדר קיבוץ משמר-העמק. אבל זה כבר סיפור אחר.
הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד

יום שישי, 17 בדצמבר 2010

מרדכי פלדמן – ירייה אחת פגעה בלבו


12.10.1936 – רמת ישי



בית-העלמין הישן של יגור
טכסט:
חברנו
מרדכי פלדמן

נוטר

בן כ"ג
בליל כ"ו תשרי תרצ"ז
נפל על משמר
ג'דה השוממה
על כבוד ישראל

בגליציה ארץ הולדתו היה מרדכי פלדמן תלמיד אוניברסיטה לכימיה ולפילוסופיה. לאחר הגיעו לקיבוץ יגור, בטרם הספיק ליצור קשר ולרכוש חברים, נהרג בחפירת משמר כנוטר. רווק בודד בן עשרים ושלוש היה, ורק שנתיים בארץ.
שנה וחצי בקיבוץ ומותו מטלטל ציבור שלם ומביאו לחשבון נפש נוקב.
אחיו בהרגישו את מלתעות החיה הנאצית נסגרות עליו - ניסה להינצל בזכות האח הקורבן, אך כשל.
ב-2 בפברואר 1935, הגיע למזכירות קיבוץ יגור בחור צעיר, בשנות העשרים המוקדמות שלו, ומראהו כשל גוי מהכפר; יפה קומה היה, גמיש, בעל עיניים כחולות ותווי פנים שאינם אופייניים ליהודים, וכל חזותו כוח שופע, והילוכו מהיר, קל, כאילו גולש. חרף כל אלה, בהציגו את עצמו, נתגלתה הצניעות היהודית האופיינית, יחד עם המבוכה והכאב.
שמו של הבחור היה מרדכי פלדמן, וקראו לו מוטק. הוא דיבר פולנית.
מרדכי בן יעקב פלדמן, נולד ביום ט"ו אדר א התרע"ג 22.2.1913 למשפחה אמידה ומתבוללת מהעיירה ליז'נסק, ליד ז'שוב שבגליציה.
לפני עלייתו ארצה למד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטה של לבוב.
מוטק, שהיה חבר בתנועת הפועלים הפולנית (פ.פ.ס.), ספוג וחדור היה תרבות פולנית מנעוריו, וקשור אליה בכל נימי נפשו. אך הסביבה הפולנית התנכרה לו פתאום והרחיקתהו. יש אומרים כי נאלץ גם לנתק קשר אישי יקר לו, ושניתוק זה היה קשה עליו ביותר, והשאיר פצע עמוק בנפשו.
מוטק בא ארצה לא מדחף האידיאולוגיה וללא הכנה מוקדמת, שכן הוא לא היה חבר בשום תנועה חלוצית בחוץ-לארץ, והתחנך, כאמור, בסביבה מתבוללת. גורמים חיצוניים הם שהכריחו אותו לעזוב את מקומו למקום חדש, שאליו לא כיוון כלל מסלול חייו הקודם.
זאת באשר האנטישמיות בפולין הלכה וגברה. פועלים פולנים מנעו מפועלים יהודים להתקבל לעבודה. היו מקרים שהגויים תכננו לעשות פוגרום ביהודים. היו מקרים שבהם פעילי מפלגת ה-פ.פ.ס. יצאו להגן על היהודים, אך האוויר כבר היה מורעל.
בלב קרוע עלה מוטק ארצה, לחפש כאן מקום שבו ישקיע את סערת נפשו ואת המיית לבו.
וכך ב - 12 בנובמבר 1934 נטש את ספסל הלימודים בלבוב ועלה ארצה.
תוכניתו של מוטק הייתה להמשיך בלימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הדבר לא יצא לפועל. הוא אמנם נרשם לאוניברסיטה העברית, אך כשה חיש מהר התחוור לו כי לא שם מקומו. הוא ראה את החיים בארץ ואת המציאות האמיתית, ומאז לא יכול היה להמשיך את דרכו כסטודנט. משהו חשוב ונעלה יותר ניצב לפניו, והוא חש שביכולתו לתת יותר למען תחיית עמו. מוכן היה לתת ולא להמשיך בלימודים, ויש אומרים: כלל לא רצה ללמוד; כי עם בואו לארץ גמר בלבו לנתק את כל קשריו הקודמים ולהיכנס לחיים חדשים, חיים פרודוקטיביים, חיים של פ ו ע ל בעבודת כפיים. זמן מה היה בודד, והתלבט רבות. נדד ממקום למקום, ומעבודה לעבודה; עבד במושב נהלל במשקו של חבר המושב, שהה גם זמן מה בעיר, ניסה לעבוד בסדום, חלה ובא לתל-אביב; ובכל המקומות האלה לא מצא מרגוע לנפשו, וגם לא שדה-פעולה שיסחוף אותו ויקשור אותו למקום כלשהו.
אחרי זמן מה החליט להצטרף לקיבוץ, עזב את תל-אביב ובא ליגור, שם שיכנו אותו באוהל, והצטרפו אליו אברהם, משה כהן ורפאל ישורון .
ביגור עבד בעבודות שונות במשק. הסתגלותו לתנאי המקום לא הייתה קלה, אבל הוא התאמץ בכל כוחותיו כדי להתאים את עצמו לחיי הקיבוץ. "אני מוכרח, – היה אומר – להישבר, כדי להיות קיבוצניק". זה לא הלך בקלות, אם בכלל...
הוא התמסר בכל נפשו לעבודה וליצירה. שמח על כל נכס נוסף, על כל מפעל חדש ועל כל כיבוש חדש. בזמן השביתה הערבית הגדולה, כאשר הפועלים הערבים הכריזו שביתה גם במחצבת נשר והעבודה בבית החרושת עמדה להיפסק, קם הקיבוץ כחלוץ להחדיר את העבודה העברית למחצבה. מוטק נשלח לעבודה זו. "זוכר אני את יום הכיבוש של מחצבת-נשר. לשמחתו ולאושרו לא היה גבול, שהנה גם הוא בין הראשונים להגשמת חלום הכיבוש הזה", סיפר חבר. אבל מסיבות שונות לא התחילו בעבודה באותו יום, שהיה יום השבת, והוא חזר מ'נשר' מלא-צער וחששות, שמא ייכשל הניסיון (הניסיון לא נכשל).
ברצון הלך מוטק לחזית הכיבוש הקשה, למחצבת 'אבן-וסיד'. אף שההסתגלות לעבודה שם קשתה עליו מאוד, משום העבודה הפיזית המפרכת שלא היה רגיל בה, הוא לא התאונן אף פעם.
הוא המשיך בעבודתו זו והתמיד בה שנה וחצי: "כנראה, שכנעה אותו הכרת חשיבות מקום העבודה וערכו הכיבושי החשוב"; "ייתכן, שבתנאי-העבודה המיוחדים במקום זה, 'המשמרות', הם שגרמו לכך, שלא הספיק לרכוש חוג מכרים וידידים יותר רחב, והציבור לא הספיק לעמוד על טיבו", יאמרו כמה מחברי יגור.
ובכל זאת, גם בעבודה זו לא מצא את סיפוקו המלא, כי הוא חיפש שדה-פעולה, אשר יטיל את עצמו לתוכו וייבלע בו וייקשר אליו בכל נימי נפשו, עד כדי הקרבה עצמית ממש.
מאז פרוץ מאורעות 1936 לא חדל מלחזור על אותה מנטרה: הוא מוכרח להיות בין מגיני הארץ. מאז שלט בו הרצון להתגייס למשטרה– ויהי מה!
מוטק לא הסכים לשבת על מקומו, בלא לנקוט פעולה. "מקומי עכשיו לא כאן – הוא טען – אני מוכרח להתגייס לאיזו פעולה".
"זו היא רק התחלה, ואני מוכרח להיות בין הראשונים", אמר.
כשהארץ קוראת להתגייס למשטרה, מוטק מתנדב.
בתחילת יוני הגיע לירושלים לבית הספר לשוטרים. הוא היה בין שישים הנבחרים, ובהם כשמונה חברי הקיבוץ. בטוח היה כבר כי התקבל לבין שורות המשטרה, אך בבדיקה רפואית שנערכה, לאחר שהחניכים שהו בבית הספר שבועיים - פסלו את מרדכי פלדמן בשל ליקוי שנמצא בראייתו - קצר-ראי היה.
גדולה הייתה התמרמרותו משום שבטוח היה כי יהדותו היא שעמדה לו למכשול ולכן לא התקבל למשטרה.
עקשן היה. אף שנפסל בשל חולשת עיניים, לא אמר נואש, ולא ויתר על רצונו להיות שוטר. בינתיים חזר לקיבוץ והמשיך את עבודתו במחצבה. "גם פה כיבוש", אמר. גם במחצבה דרש מעצמו את הקשה, וקיימו.
כשהגיעה קריאת הקיבוץ להתגייסות ל'משטרה הנוספת' - היה מוטק מהראשונים שהציעו את עצמם לתפקיד, והמזכירות קיבלה את מועמדותו.
הפעם התקבל למשטרה, כשוטר מיוחד (נוטר). ב - 25 באוגוסט, עם הגיוס השני של שוטרים מיוחדים, גויס אף הוא ונתקבל עם עוד שישה חברי קיבוץ.
במאי 1936, אושרה ההצעה שהגישה 'הסוכנות היהודית', לממשלה לגייס 'גאפירים'ליישובים שונים בארץ. ההצעה כללה 180 יישובים ונמנו בה 750 נוטרים על חשבון הממשלה ו-1,800 על חשבון היישובים .
ביישובים קטנים ונידחים לא נמצא לעיתים כוח-האדם הדרוש לצורכי הנוטרות ועל מרכז ה"הגנה" הוטל לגייס בעבורם נוטרים. פעולה זו נעשתה במסגרת ההתנדבות הכללית שנערכה מטעם הארגון בערי הארץ. כתוצאה מפעולה זו הושבעו 600 'שוטרים מוספים'. הממשלה סיפקה להם בגדים, נשק ותחמושת והסכימה לשלם לשליש מהם את משכורתם. תפקידם הוגדר: "הגנה על הנפש בתוך חצרות היישובים עצמם". לא הורשה להם לצאת לשדות ולמטעים. רק 'גאפירים' חמושים ברובי-ציד הורשו לצאת לשדות.
מהלך המאורעות אילץ את השלטונות להגדיל במהירות את מספר הנוטרים. בסוף יוני אשרו 1,200 נוטרים נוספים. ב-1 בספטמבר הגיע מספרם ל-2,863. אז גם הסכימה הממשלה שכולם יקבלו מדים אחידים, שלא היו מפוארים ורובים צבאיים.

בהיספחו ל'נצירים' [כך נקראו הנוטרים ביגור], שמח שלפחות ניתנה לו הזדמנות לעמוד בהגנת היישוב עם נשק ביד.
עם התגייסותו לתפקיד של 'שוטר מיוחד', היה עליו לתת את הסכמתו ללכת לכל מקום שאליו תשלח אותו המשטרה. הוא הסכים, אף כי העדיף שהשלטונות ישאירו אותו לשמור על המשק. רצונו זה לא נתמלא והוא נשלח לשמירה בג'דה, היא רמת-ישי שעל כביש חיפה-נצרת, שהייתה אז ישוב מבודד ומועט תושבים.
"לפני התגייסותו הייתה לו הרגשה שעלול לקרות לו משהו. באחד הימים הביא לי את המגפיים שלו (אז דבר יקר ושימושי מאוד) ואמר לי: הא לך את מגפי, שמור עליהם ויהיו לך מזכרת ממני. למרות סירובי הוא עמד על שלו. המגפיים נמצאים אצלי עד היום הזה." סיפר חברו רפאל ישורון.
מוטק נשלח למקום שנדרש שמה לשמירה – ושם באו חייו הקצרים אל קצם.
רמת ישי הוקמה בשנת 1925 על אדמות הכפר ג'דה, שאותן רכשה בשנות העשרים חברת 'קהילת ציון' האמריקאית. היישוב קרוי על שמו של יש"י אדלר. בין מקימי היישוב היו כ-50 משפחות מלודז' ומביאליסטוק, שהקימו בו מפעל טקסטיל. בעקבות מאורעות הדמים בשנת 1929, שבמהלכן התנפלו ערבים על מפעל הטקסטיל והרסו אותו, עזבו רבים מהמתיישבים את הארץ וחזרו לפולין.
ב - 6 בספטמבר באה הפקודה שמוטק וקלמן מלץ חבר קיבוץ יגור צריכים ללכת לשמור על הנקודה ג'דה. הם נסעו לשם, מבלי דעת את המקום, מבלי לדעת את תנאי החיים והשמירה במקום הזה.
כאשר ירדו מהמכונית, נתגלה לפניהם המקום בדמות עגומה מאוד. הרושם היה מדכא. על פני הנקודה נראו יסודות בניין ורצפות אשר עליהם עמדו פעם בניינים שנהרסו או הוסרו, ומהם בצבצו צינורות חלודים. היסודות שהוקמו פעם לבניית שמונים בתים – טבעו בתוך עשב-בר וקוצים. סופר להם כי לפני זמן קצר, עם ראשית המאורעות, נסגר בית החרושת, אך ללא קשר למאורעות. הפועלים (שלא היו מהמתיישבים) עזבו את המקום. סמוך לכביש נותרו 12 צריפים, אשר ישבו בהם שמונה משפחות; ואלה היו, לפי מקצועם, אחרוני ג'דה: שני סוחרי בהמות ובשר; חנווני אחד; אופה; בעל רפת, המוסר את חלבו ל"תנובה" והוא מגדל גם מספוא לרפתו; שומר על בית-החרושת הסגור; סניטר ממשלתי; שומר הכביש מטעם הממשלה.
בינתיים קרו דברים: ערבים שרפו את המאפייה והאופה עזב את המקום. את גורן החציר והקש של בעל הרפת העלו באש, ואף הרפתן עזב (במקומו בא שומר ערבי). במקום שלוש מאות משפחה שבתוכנית היישוב של ג'דה נשארו עתה בפועל שלוש בלבד!
עם בואם קשה היה לנוטרים להשלים עם הרעיון, שבמקום הזה יצטרכו לבלות ימים ולילות. איש לא נראה באותו רגע מסביב, מלבד החנווני, ששלח אותם אל המוכתר. שם אמר המוכתר כי אין צורך בהם, וכי רק בשל אי-הבנה נשלחו למקום (ידוע כי היו לה, לג'דה, חשבונות חומריים, שבגללם לא רצו שם בגפירים נוספים). השניים דווקא שמחו להודעה זו, וחשבו כי תינתן להם האפשרות לשוב ליגור. בינתיים קיבל שוטר המקום (יהודי) פקודה להציב אותם לשמירה, ונאמר להם כי כל זמן שלא קיבלו פקודה מן המשטרה לעזוב את המקום, הם חייבים להישאר.
קשה היה להתרגל לחיים החדשים כנוטר בנקודה הקטנה, ובנוסף לכך לסבול יחס גרוע במיוחד מצד אנשי המקום. לימים שאלוהו חברים מהקיבוץ, אם אינו חפץ להתפטר מתפקידו, אך מוטק השיב בשלילה. אין מתפטרים משמירה על רכוש האומה, על רכוש התחייה, אמר. ידוע לו כי בכל רגע אורב לו המוות, אך הוא אינו פוחד.
בינתיים מסרו אנשי המקום את העניין לוועד הגוש בנהלל, כדי שישתדלו להוציא את השניים מג'דה. לפי שעה הם נשארו שם על חשבון המשק, שכן אנשי המקום לא רצו לקחת על עצמם שום התחייבות כלפיהם. הם דחו את כל עזרה בשמירה שהשניים הגישו להם. בטוחים היו שדבר לא יקרה להם. עם בוא הערב היו עוזבים את דירותיהם ועוברים לבית הגדול, בן הקומתיים שבמקום, והיו מתבצרים שם. את הרכוש הפקירו.
תוצאות ההפקרה הזאת לא איחרו לבא. ערביי הסביבה, אשר היו נכנסים ויוצאים אצל היהודים – ידעו על כל המתרחש בנקודה, ואת כל סידוריה. בליל יום הכיפורים הוצתה גורן החציר והקש, ורכוש שערכו יותר ממאה לירות עלה באש. יומיים אחרי המקרה הזה נכנסו לתוך הנקודה והציתו את המאפייה עם מחסן הקמח. הנזק שנגרם היה כ- 200 לירה. שני הנוטרים החדשים, הזמניים, מציעים לתושבים להקים עמדות שמירה, וישגיחו מחוץ לבית-האבן על הצריפים והרכוש. אך התושבים סירבו. שמירה מחוץ לבית פירושה שמירה מוגברת, וזה היה קשור בהוצאות נוספות.
מה שהיה ברור למוטק ולקלמן, הנוטרים מיגור, לא היה ברור לתושבי המקום: כי הערבים אינם מתנקשים בצריפים השבורים של יהודי ג'דה, כי אין כל ערך לצריפים האלה, אלא הם מתנקשים ביישוב עצמו.
אחרי יומיים פרצו שוב לתוך הרפת וגנבו פרה. אז התערב ועד הגוש בנהלל ודרש שמירה על הרכוש אשר מחוץ לבית. אנשי ג'דה טענו, שאין בכוחן של כמה משפחות לשאת בהוצאות השמירה המרובות. ועד הגוש הבטיח, שאם ייערכו סידורי ביטחון (הצבת עמדות, גדר) ימצא הוועד להוצאות אלו הלוואה בתנאים נוחים. ואשר לשמירה מוגברת – זה יהיה על חשבון הוועד. עוד באותו ערב ירדו מוטק וקלמן לשמור על הרכוש, זאת מבלי שקוימו סידורי הביטחון, ומבלי שתהיינה לפחות עמדות למחסה.
הנקודה הייתה פתוחה לכל הרוחות. ה"מגן" היחידי היה גדר הקקטוסים משני עברי הנקודה, אלא שספק למי שימשה הגדר מגן: לג'דה, או למרצחים שיכלו להסתתר מאחוריה. ואמנם ההתנפלות הראשונה על הנקודה הייתה מהחורשה שמעבר לגדר הקקטוסים, מצד הכביש. בקיר המזרחי של הגדר היה אפילו פתח שהוביל היישר לתוך הנקודה.
כל יום דרשו שני הנוטרים כי יותקנו עמדות השמירה, אך בגלל הזנחה ורשלנות לא הוצא הדבר אל הפועל. וכך, מוטק וקלמן עייפו מלדרוש, והתרגלו לשמור בלי כל מגן. במשך הזמן היו כמה ניסיונות של התנקשות מצד הערבים – ונהדפו.
כשהיה בא לבקר ביגור, נראו פניו השלוות כעטופות קדרות. היו לו תלונות רבות על תושבי ג'דה. הוא לא פילל, שבארץ-ישראל יפגוש אנשים המתנהגים בגסות ורוע-לב עם אלה שבאו להגן בדמם על נפשם ורכושם. בתמימותו רצה מוטק לראות בכל אדם מהיישוב איש ישר ונאמן לארץ ולעם.
יומיים לפני שאירע האסון בא לחופשה. הוא סיפר לאחד מחבריו שקיבל מכתב ממשפחתו בחו"ל, "מכתב מעליב" כך אמר; מציעים לו, מבקשים ממנו לעזוב את הארץ ולחזור לגליציה. "חבל – אמר – שעד כה לא יכולתי להוכיח להם את השינוי אשר חל בי כאן".
מוטק התהלך בהרגשה שהוא עתיד לנפול חלל. עם ידידיו הקרובים הוא שוחח על העניין כביכול היה מתלוצץ, וציווה עליהם להציב לו זכר, להודיע להורים וכו'.
מי יודע כמה מן הכאב היה בהתלוצצות זאת?
מספר חברו לאוהל ולחדר, משה כהן:
הרגשתו לפני שיצא שוב לג'דה בתום חופשתו הייתה קשה מאוד, ולחבריו אמר – "יש לי הרגשה, כי לא אשוב כבר מג'דה. אני מבקש במקרה של אסון, להודיע תכף ומיד למשפחתי וגם לחברים, לתאר להם את מהלך חיי במשק."
לדאבון לב חבריו בקיבוץ, היה עליהם למלא את בקשתו.
"חבל שנגדע בלא עת," מסכם משה.
"ביום ה- 11 בספטמבר יצא פלדמן עם שומר שני לשמירה. אותו ערב חיכיתי לשומרי החוץ, כדי ללכת לשמור עם עוד שומר במקום אחר. שומרי החוץ לא באו משום מה. מכיוון שכך הצטרפתי גם אני בתשע בערב, בערך, בתור שלישי אל פלדמן וחברו. שלושתנו שכבנו במקום אחד, זה ליד זה. פלדמן וחברו הביטו בכיוון לפתח, אני שכבתי בכיוון הפוך והבטתי לצד הכביש. אחרי שתים-עשרה בלילה, מבלי שנרגיש מקודם באיזו שהיא תנועה, או רשרוש, באה פתאום ירייה, ובאותו רגע הפליט פלדמן צעקה, הוא הסתובב לפתע והנה ראינוהו מתבוסס בדמו. גחנתי אליו. רגעים ספורים של גסיסה עברו עליו ומיד נדם. הוא לא היה עוד בחיים.- - - קרבן-חינם היה", יכתוב ביומן המשק מי שהיה איתו באותם רגעים, קלמן מלץ.

העיתונות באנגליה דיווחה  ב 8.10.1936 על התנגשויות על הר כרמל בין כח של כ 200 לוחמים ערבים  מול יחידות בריטיות המשתמשות במרגמות ובסיוע אוירי. מספר הנפגעים לא ידוע.
וערב ה-12 באוקטובר, ו"קול ירושלים" מבשר חגיגית על סיום השביתה הערבית, שביתת הדמים בארץ הקודש. הלילה שלקראת ה-12 באוקטובר, ומעל לראשי התושבים השקטים בכפר-חסידים מתעופפים בזמזום כדורי מוות.
בלילה האחרון לשביתה הערבית, אור ליום ב' כ"ו תשרי (12 באוקטובר), אשר בו נתפרסמה הכרזת הוועד הערבי העליון על הפסקת השביתה ומעשי הטרור – בעומדו על המשמר בג'דה, עם קלמן מלץ ועם שוטר יהודי נוסף, בשעה 12:30 בלילה, כששכב בחפירת המשמר, נפגע מוטק מכדור מרצחים, ומת במקום.
לפי בדיקת הרופא התברר שהכדור נורה מרובה ציד וממרחק קטן מאוד.
הידיעה על מותו של מוטק נמסרה לקיבוץ בטלפון.
"במשך ששת השבועות אשר היינו בג'דה הכרנו אחד את השני. הוא היה מוסיף לדבר על אי-סיפוק בחיים ועל בדידותו בקיבוץ. בימי החופש היה מעדיף להישאר במקום מבלי לנסוע הביתה. על הצעתי לנסוע למשק היה עונה: 'למה? מי שם לב אלי במשק?' - - -
"ולמרות הרגשתו הכבדה היה מקווה כל הזמן, שבמשק ישתנו הדברים. לא ראה לעצמו צורת חיים מתאימה יותר, מאשר הקיבוץ. בעצם ההתאבקות הפנימית הזאת, עקור מסביבתו הקודמת, מבלי שיהיה משורש כבר בקרקעו החדש, בסביבה אשר בה התכונן לחיות ולפעול – נלקח מאתנו!"
כך יכתוב בגילוי לב קלמן מלץ.
תמיהותי - מארב? פליטת כדור? התאבדות? אני מפנה לנטע מיגור ומקבל את התשובה הבאה [24.10.2002]:
שלום עודד,
בין שורות החומר הזה תוכל למצוא כמה תשובות לשאלותיך, אבל כמובן שלא על הכל. אז הרי לא הקימו ועדת חקירה על כל דבר מוזר.
והרי, הטקסטים שהעבירה אלי נטע:
למחרת הובאה הגופה למשק. ארונו [של מוטק] הוצב על הבמה באולם הבניין של חדר האוכל ולידו הועמד משמר-כבוד של נוטרים ושוטרים יהודים. ב-כ"ו בתשרי, בשלוש אחר-הצהריים, נתקיימה קבורתו. ההלוויה הייתה רבת-משתתפים ליווהו אל בית עולמו, בבית הקברות של הקיבוץ, כל החברים וכל אנשי המקום ונציגי מזכירות הקיבוץ, נציגים רבים מנקודות הסביבה, נציגי השלטון. בראש הלוויה הלך מסדר של נוטרים יהודים, שומרי הנקודות מכל הסביבה, מ"נשר" וכפר-יוחנן ועד למשמר-העמק וכפר- ברוך.
השמים היו בהירים, כחולים ועמוקים. במיטה שחורה, עם דגל הלאום הפרוש על גוויית-המת, נישאת על כתפי-חברים מרכיני-ראש, מוטל מוטק, שפרשת-חייו נסתיימה. כדור-עופרת ניתק את פתיל חייו, הוא מובל לקברות.
תהלוכת-היגון הלכה בצעדים אטיים. המון-חולצות כחולות. הקבר החדש - מעליו – סלעי ההר מזדקרים, לרגליו משתרע הכרם העומד בשלכת - הוא נקבר ליד קברם של שלושת נרצחי יגור מלפני חמש שנים, עם ראשית משטר הכנופיות בארץ.
חברים נפרדו ממנו על קברו.
"כשנה וחצי חי אתנו מרדכי פלדמן ז"ל, צנוע ושתקן. מעטים הכירו אותו; את עולם חיי הנפש שלו ונפתוליה. מלחמות וסער, מאוויים וכיסופים נשא דומם בחובו. ולא היה סיפק בידנו ובידו, מקוצר הזמן ומרוב טרדות, לטוות את נימי הרעות והאחווה, ולגול את אבן הבדידות מסגור לבו, ולהסיחנו מדאגותיו ולהשכיחו מכאבו. ולא היה סיפק בידו לתת לאחרים מידיעותיו. היה בעל השכלה, והיה יכול להעניק לאחרים מידיעותיו... "
מותו של מוטק השרה אבל כבד במשק.
"דומיית-אלם אפפתנו, כבדה, מעיקה, טורפת-דעת ומפלצת-לב – דומייה זועקת, אלם צווח בלי-קול: למה? על מה ולמה?" יכתוב חבר.
"שומר עברי נרצח על לא-דבר," יגידו.
"הייתי איש פשוט, אשר זקוק היה
לסעד חברי, לרע מעודד;
שבלילות-לא-שנת בחיק מולדת זו
היה בוא לפעמים עצוב כל כך, בודד"...
"היה הוא, לפעמים, קודר עד דיכאון;
זקוק היה לתשבחות-אדם,
בהתלבט לבו בכאב ומר-יגון –
ולא אחר מותו, עת הגולל נסתם"...
- - - - - - - - - - - - - -
"השיא שבקדושה, גדולה שבזכויות:
היה הוא איש צעיר, אשר רצה לחיות."
יכתוב חיים טהרלב [אביו של המשורר והפזמונאי יורם טהרלב].
"הלכת מאתנו ערירי/ אתך לא זכינו חלק את אחרוני רגעיך./ הלכת מאתנו ערירי./ כלה בענגת ידה, לא העבירה לטף/ על מצחך הקר/ פעמוני צחוקו של ילדך/ לא נשזרו לתוך דומיית לוויה/ ותחינותיה נואשות למראשותיך לא הפילה אם/ לא חבט ראשו באבני הקבר איש/ ולא קרא אליך איש, אמנם/ וחנוק דמעות לא הסתער אף איש לראות את פניך שוב!/ הלכת מאתנו ערירי".
שורות אלה כתבה מניה ז', חברת יגור, לאחר מותו של מוטק [המקור נכתב ביידיש. תרגמה: ש. ה].
"...סערת-רוח ותהפוכותיה טלטלוהו מבית אביו, מחברת נעוריו לארץ-ישראל, מלימודים – לעבודה גופנית, מחיים אינדיבידואליים – לקיבוץ וגם בו לא מצא לו מרגוע, ומאחורי החיוך אשר בזווית פיו הסתתר איזה כאב עז, אשר גם נפש קרובה לא נמצאה אליו – מתוודה בלהט ייסוריו.
וילך האיש הזה למערכה ליירות את נפשו על כבוד ישראל, ושם מצאו המוות האכזרי.
"אכן, ס ו ד  כ ב ד [ההדגשה במקור] לקח עמו האיש אלי קבר", יכתוב חברו משה כהן.
"אילו היינו נוהגים ככה עם החבר החי", יכתוב החבר שלום ב 'יומן' משק יגור, 11.11.1936 , מספר 186.
ימים אחדים לאחר מותו, נקרא תינוק, שנולד ביגור למניה גורדון ודוד טורץ על שמו של מוטק, מרדכי.
הרך הנולד מרדכי הוא מוטיק טורץ - חבר קיבוץ מלכיה כיום, אמרה לי נטע.
משפחתו של מרדכי פלדמן שנשארה בחו"ל, קיבלה את הידיעה המרה על מות הבן במברק מן הקיבוץ.
וזה נוסח הטלגרמה שנשלחה אל המשפחה:
"גדול האסון, עמוק הכאב, בנכם – חברנו מרדכי פלדמן נרצח בעמדו בהגנה על מפעלנו".
גלויה שנשלחה מליז'נסק פולין:
36 / X 15/ לכבוד אחי היקר מרדכי פלדמן!
העתון 'היינט' מודיע כי בגעדדא ע"י נהלל הרגו חבר מיגור מרדכי פלדמן בן 24 כשנתיים בארץ. בזמן שהיה ממלא את חובו בתור גפיר בליל X 11 בשעה 3.4 אחרי חצות.
אבקש מאוד תיכף ומיד להודיע בדואר האווירי או בדרך טלגרמה ולתת אות חיים.
בדרישת שלום
אריה פלדמן
גלויה שנשלחה מליז'נסק פולין לקיבוץ יגור:
dif36 / X 15/
לכ' קיבוץ משק יגור!
בצער גדול ועמוק הנני קורא את הידיעה המראה שבני היקר וחבר שלכם מרדכי פלדמן נפל חלל בזמן שעמד על משמרתו והגן על המושבה גדה על יד נהלל.
אני מבקש ממכם אישור לאסון הזה בהקדם הם [כך במקור. ע' י'] אפשרי דרך טלגרמה ולשלוח לי את העתון 'דבר' מימים 11 וגם 12 אוקטובר.
אני מחכה לתשובתכם בכליון עיניים ומברך אותכם
בברכת שלום אביו
יעקב פלדמן
ועוד מדפי משק יגור: כעבור שלושים יום למותו הטרגי של חברנו המסור והנאמן מרדכי, נערכה אזכרה לזכרו.
פתח בדברי האזכרה נוח פרובר מראשוני יגור. אחריו דיבר יהושע גלוברמן [יהושע גלוברמן - אלוף - נפל בתחילת הקרבות בדרך לירושלים תש"ח. נטע]. שעמד על ההבדל שבין הפורענויות העוברות עלינו בארץ לבין אלו השגורות בגולה. עמד על ניסיונות-ההגנה בגולה ועל תעודת-ההגנה בארץ.
אחרי זה הוקראו כמה פרקים מיומן הקיבוץ של אתמול, שהוקדש כולו לזכר פלדמן. יהודה שרת ניגן בסוף מנגינת-אבל של יואל אנגל.
לפנות ערב של יום אתמול נתלו בחדר-האכל תמונה גדולה של מרדכי פלדמן וצילומים מהלוויה שנערכה לו.
יומן הקיבוץ והתמונות נשלחו למשפחתו לפולין.
ביום השנה למותו של מרדכי פלדמן כותרת 'יומן' משק יגור מיום 12.10.1937, מס' 387 היא:
"עם יום שנה ראשון לנפול חברנו מרדכי פלדמן על משמרו בג'דה".
היומן הוקדש ל'יום פלדמן' ולהלן המאמרים שנתפרסמו בו:
במלאת שנה למותו של מרדכי פלדמן ערכו חברי קיבוץ יגור מה שקרוי 'גילוי המצבה'.
בארבע וחצי לפנות ערב יצאו רוב חברי המשק, לקברו. בראש התהלוכה הלכו: בית-הספר, הנוער-העובד; בית הספר המחוזי והמקצועי וקבוצת נוטרים בהם גם אחדים מה'גוש' [גוש נהלל]. על הקבר נאם איש הביטחון יהושע גלוברמן, שני נוטרים גילו את המצבה, שהונח עליה זר-פרחים גדול.
בתשע בערב הייתה 'מסיבת הזכרה' בחדר האוכל החדש.
במעמד ציבור גדול של חברים ונוער, הורים, ילדי בית-הספר, נתקיימה באולם חדר-האוכל מסיבת-האזכרה למרדכי פלדמן. מעל לבמה התנוססה תמונה מוגדלת של החבר הנרצח, עטורה ירק ופרחים.
פתחה המקהלה בשירת 'הידעו הדמעות' ליהודה הלוי, אחרי זה נשמעו דברי אזכרה מאת חיים טרלובסקי [חיים טהרלב אבא של ...], קלמן מלץ [היה עם פלדמן בג'דה], נוח. פרובר [מראשוני יגור]. בת-שבע [בת-שבע חייקין, אשת חינוך ידועה]. הוקראו פרקים מדוד שמעונוביץ, אנדה פינקרפלד (מ"ספר המאורעות") והשיר של חיים טהרלב 'ביום זכר' שנתפרסם ביומן הקיבוץ של אתמול.
בנגינת כינור של יהודה שרת נסתיימה האזכרה.
מכתב ששלח קיבוץ יגור למשפחה בפולין וזה תוכנו:
29.6.1937
למר פלדמן היקר!
ח. נ.
כידוע לכם פורסם חוק הפיצויים שלפיו כל אלה אשר סבלו בימי המאורעות בארץ-ישראל, ז.א. שנרצח או נלקח מהם האיש שהם היו תלויים בו בכלכלתם ובפרנסתם, הרשות בידו לדרוש פיצויים מהממשלה.
מכיוון שהדבר הוא תכוף ודרוש סידור בימים הכי קרובים, אנחנו הגשנו את הדרישה בשמכם; וקבענו איש שהוא מיופה כוח בשמכם.
ובכדי לא להפסיד את האפשרות הזאת, דרוש שאתם, מיד אחרי קבלת המכתב הזה, תסדרו ותשלחו לנו יפוי כוח מאושר ע"י הממשלה, לפי החוק, שאתם האם האב של מרדכי ז"ל מוסרים לח' משה אפרת, נתין ארץ-ישראלי, הגר במשק יגור, את כל הייפוי כוח לסדר ולדרוש את עניני הפיצויים הנ"ל.
נא להחיש ולשלוח מיד את הדרוש.
שלום לכם
כעבור שנה מתקבל במזכירות הקיבוץ מכתב וזה תוכנו:
1939 . III.19 לבוב בדואר אווירי
לכבוד קיבוץ משק יגור שליד חיפה
חברים יקרים!
אני אח הבכור של חבר שלכם הגפיר מרדכי פלדמן ז"ל, שנפל בגבורה בהגנה על מולדתנו ועל מפעלנו בכ"ו תשרי 1936 במושבה ג'דה שליד נהלל, פונה לכם בבקשה לשלוח לי המלצה או דרישה בכדי שאוכל לעלות ארצה להעמיד מצבה על קברו ולעבוד במקומו. כבר פניתי בעניין זה לקונסוליה הבריטית והם דורשים ממני ערבון כספי בערך 60 לא"י בעד הויזה תמרות [כך במקור. ע' י'] למטרת הקמת מצבה, מה שאין ביכולתי לשלם. אולם הכסף בשביל כרטיס נסיעה יש לי, ומסיבת זו אני מבקש מאוד ממכם שתשלחו לי רק ניירות עליה בהקדם הכי אפשרי. כל ההוצאות מחזיר לכם בתודה. אני מקווה לתשובתכם בדואר-אווירי החוזר ומברך אותכם בברכת שלום ובתודות למפרע
אריה פלדמן
נולדתי 1.4.1901 פלח [כך במקור. ע' י'] לבוב עיר מחוזית לאיקוט מחוז פוו. מקום מולדתי קורילובקה
המקצוע: סוחר וגם חובש (מילה כתובה בפולנית)
השם של אבא ואמה: יעקב ו חינה ריפקה [כנראה חנה רבקה. המקור בפולנית, ע' י']
יחס משפחתי: גרוש (מילה כתובה בפולנית)
הכתובת: לייב פלדמן לבוב (פולניה) 200 לוצאקובסקה 200
יגור עונה:
11.4.39
לחבר אריה פלדמן
לבוב
ח. נ.
קבלנו את מכתבך אלינו מיום 19.3 ש. ז.
לדאבוננו, אין בידינו לשלוח "ניירות עליה", לא לך, לא לאחרים. רק בידי הממשלה לתת רשיונות עליה. בייחוד קשה הדבר לגבי גיל בין 35-36.
במידה שיש רשיונות עליה, הם נשלחים לארצות. לכן עצתנו לך לפנות למרכז החלוץ או למשרד הא"י עם מכתבנו זה, המאשר כי, אמנם אחיך מרדכי פלדמן נפל קרבן מידי ערבים בכ"ו תשרי 1936, בעמדו על משמר המושבה ג'דה ליד נהלל.
בב"ח
בשם משק יגור.
ישנו עוד מכתב ביידיש מלייב פלדמן, שנשלח מלבוב בתאריך 6.5.1940. כנראה המכתב האחרון. ראה להלן.
[נטע חכמוביץ מארכיון יגור דאגה לתרגם לי את הגלויה הנושאת בולי דואר של ברית-המועצות וחותמת הצנזור של פלשתינה [41?], המתרגם גד לסקר, וזה תוכנו:
לבוב, 6.5.1940 [המקור כתוב בלועזית]
חברים יקרים (אהובים),
קיבלתי את מכתבכם מ11.4.1939-. אני משתף אתכם שאני נמצא עתה בתור מחויב [המושג "מחויבות" = האדם לא יכול לנסוע משם ללא רשיון) בלמברג. עיר ההולדת שלנו 'לזנסק' נמצאת בידיים גרמניות. כל היהודים משם גורשו וכולי...
אם (כעת) תשלחו לי סרטיפיקט או ניירת-נסיעה עם ויזת מעבר מרומניה או טורקיה מכאן, אז אוכל מיד לנסוע, בלי דרכון.
אינני מבקש עזרה אחרת, רק הניירות, ואני אחזיר לכם כל ההוצאות, בתודה, שתעזרו בעת צרה זו.
אבקשכם, עם קבלת מכתב זה (גלויה זו), לטלגרף אם עלי לחכות פה ברוסיה לניירות או לחזור להיטלר...
את מברקכם אני חייב להציג לפני (האדונים) המוסמכים כדי לקבל זכות תנועה (לשם קבלת זכות מחויבות).
מחכה לסיכום שלי. מסרו דרישת-שלום לכולכם מקרב-לב,
שלכם אריה, אחיו של מרדכי פלדמן ז"ל.
לייב פלדמן נולד ב1.4.1901
בקורילובקה, על-יד ליז'אנסק, עתה בגרמניה. הבן של יעקב והנה-רבקה.
הערה שלי: המכתב נכתב ב- מאי 1940. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה תוך שבועיים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לבוב הייתה תחת כיבוש סובייטי לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שמסר לברית המועצות את כל השטחים שממזרח לנהר הבוג. גרמניה פתחה במלחמה כנגד ברית-המועצות ב-22.6.1941.
אני מניח שלייב פלדמן לא עלה ארצה ונספה בשואה.
ביום שני, כ"ו תשרי תשכ"ח (30.10.1967 ) תמלאנה 31 שנה לנפילתו של מרדכי פלדמן מידי מרצחים, כאשר עמד על משמרתו כנוטר בג'דה, כיום רמת-ישי. אמרנו: נעלה את זכרו ליום השנה השלושים לנפילתו ואולי גם תמצא המועצה המקומית ברמת-ישי דרך נאותה להנציח את זכרו של מרדכי פלדמן שהקריב את חייו למען קיומה של נקודת ישוב זו.
נ' ב' : נוטרי ג'דה היו מצוידים ברובי צייד.

הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי; עריכת לשון: עמית ישראלי-גלעד
עודד ישראלי גמלאי המחפש להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד, בוגר מקווה-ישראל ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
עמית ישראלי-גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, מעורכי 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.