יום חמישי, 13 במאי 2010

לוביאנוב הרי – מתנדב מקיבוץ חולתא נהרג בדרום ים-המלח

6.1.1939 עין ערוס

הרי לוביאנוב

נולד תרע'ה נרצח בסדום

י'ד טבת תרצ"ט
ב-1 לינואר 1930 זכתה חברת האשלג לפלשתינה (א"י) בראשותו של משה נובומייסקי בזיכיון על ניצול משאבי ים המלח. בתחילה הוקם המפעל הצפוני בקלייה, ובשנת 1934 הוחל בבניית המפעל הדרומי באזור סדום.
תנאי העבודה והחיים בים המלח, ובעיקר בחלק הדרומי, היו קשים ביותר – חום כבד, עבודה מפרכת, סביבה עוינת, ריחוק מישוב , גברים בלבד– היה קושי בגיוס עובדים יהודים. נובומייסקי יצר קשר עם התנועה הקיבוצית. הנהגת הקיבוץ המאוחד שהכירה בחשיבותו החלוצית של המפעל גייסה פלוגת עבודה קבועה מקרב חברי הקיבוצים של התנועה ביניהם הרי לוביאנוב מקיבוץ חולתא "הוא בא במקומו של חברו הנהג רודי קרויאנקר שנהרג בתאונת עבודה".

עד לסדום
הרי לוביאנוב נולד ביום כ"ה באייר תרע"ח [10.5.1918] בהומל שבאוקראינה, רוסיה, למשפחה אמידה ומכובדת. בימי המהפכה הרוסית עקרה המשפחה לגרמניה. עם עליית הפאשיסטים שם לשלטון עברו הוריו להתגורר בספרד ואילו הוא עלה לארץ-ישראל במסגרת 'עליית הנוער שהוקמה לפני זמן מה על ידי רחה פראייר .
בשנת 1934 בא לתל-חי עם קבוצת חברים מעליית הנוער מגרמניה לשנתיים של הכשרה חקלאית. נער מופנם ועם זאת חברותי מאוד שרכש לא מעט חברים וזכה להערכתם;. הוא נודע בחריצותו ומילא כל תפקיד במסירות.
למרות גילו הצעיר הייתה השקפת עולמו ברורה: "פה באפשרותנו ליצור צורת חיים חדשה, לא מסורת ישנה עם תיקונים פרוגרסיביים אלא צורת חיים חדשה, מקורית. לשם מטרה זו כדאי לסבול". ואכן ברגעי קושי ומשבר נהג לעודד את חבריו.
עם גמר תקופת ההכשרה בתל-חי עבר בשנת 1936עם קבוצתו לגדות אגם החולה והקימו יחד עם חברי "הנוער-העובד" מהארץ את קיבוץ חולתא ככפר דייגים . הרי עבד כנהג משאית ונטל חלק פעיל בשמירה על הישוב, ידוע היה באומץ ליבו. לאחר שחברו הטוב רודי נהרג בקיץ 1938 בתאונת עבודה כחבר הפלוגה המגויסת בסדום התנדב הרי להחליפו. "הרי התהלך בינינו בבת צחוק של תינוק. איזה שפע של טוב-לב קרן ממבטו הגלוי. בשקט ובמסירות מילא את תפקידו המסוכן בתור נהג המשמר הנודד; מוביל את המשמרות, נוסע למקומות המרוחקים ביותר של המפעל, לא נרתע אף פעם מהסכנה, כי עשוי היה העלם ללא חת. כולנו אהבנו אותו" סיפרו לא רק שני חבריו לקיבוץ ולפלוגה המקובצת ששירתו שם כשוטרים משה ארזץ ויחיאל חוברה התימני הגבוה. התכתב עם אמו בחו"ל ושמר על קשר עם משפחתו בחדרה. "דיבר אנגלית מצוינת".
בבוקר יום שלישי, י"ב בטבת תרצ"ט (3.1.1939), חובל המתקן המזרים מים מעין ערוס למפעל. הארי כנהג משאית עם עובדים נוספים יצאו למקום לברר את סיבת התקלה. ברכב אחר נסעו השוטרים. כנופית ערבים ארבה להם ופתחה עליהם ביריות. התפתח קרב. הרי פגע למוות באחד התוקפים ונפצע קשה בבטנו. נותח ונפטר בסדום. לפי בקשת חבריו לקבוצה הובא לקבורה בתל-חי.

סדום
בקיץ חם מאוד עד 50 מעלות בצל. בחורף קר. רוחות קרות בעוצמה. הים סוער כל הזמן שלג נראה על הרי מואב.
בסוף שנת 1929 קיבל משה נובומייסקי מממשלת בריטניה זיכיון להפקת אשלג ומלחים אחרים מים-המלח.
מפעל האשלג בסדום הוקם ב–1934. בראשון במאי יצאה קבוצת החלוץ להקמת שלוחת סדום ובה 19 חברי הקיבוץ המאוחד ו- 8 עובדי מינהלה.
יד ימינו של נובומייבסקי ואיש המעשה במקום היה מוסיה לנגוצקי
בקיץ הוקם מחנה העובדים לרגלי הר סדום. נבנו בריכות אידוי ראשונות ומזח לקשר ימי עם הצפון. מסילת ברזל צרה הונחה בין המעגן למפעל - בית החרושת לאשלג - שנבנה כ- 6 קילומטר מדרום-מערב למחנה העובדים ליד בריכות המלח "נסעו לשם בקטר קטן בוקר בוקר כחצי שעה"..
מים ראויים לשתייה לא היו במקום, רק בשנת 1935 קיבל נובומייסקי את הסכמת האמיר עבדאללה לספק מים חיים מעין ח'וח'ן שבנאות המדבר א-סאפי. לתפעול השתמשו במים ממעיינות עין-ערוס ועין-בידה. נבנו בריכות ייבוש ובהן משאבות שטות לשאיבת תמיסת המלח למפעל, מתקני סינון, תנורים לייבוש החומר ומתקני אריזה. נחפרה תעלה להזנת הבריכות ממי הים, הוקמה תחנת שאיבה והונח קו צינורות להולכת המים לבריכות. בשנת 1936 בתנאי אי-הוודאות שיצר ה"מרד-הערבי" נבנה מנחת למטוסים לקיום קשר אווירי. ביוני 1937 נשלחה לחיפה תוצרת האשלג הראשונה. את האשלג הובילו בסירות מטען נגררות [מעונות] לצפון ים–המלח ומשם במשאיות לנמל חיפה.
סדום, הייתה מנותקת מכל יישוב אחר בארץ. חברת האשלג הייתה בחסות ובבעלות בריטית, ולכן לא הייתה בעיה של נשק. הבריטים סיפקו נשק, רובים רימונים, מקלעים וכו'; ולאלה נוסף נשק שנרכש על ידי "ההגנה" וחבריה יכלו להסתובב בשטח עם נשק באופן חופשי, כל פעולות האימונים של "ההגנה" נעשו באופן גלוי.
להנהגת היישוב וארגון ה"הגנה" היה עניין במפעל, שהיה חשוב גם לעתיד הארץ ולחבל-ארץ זה. בגלל החום הכבד שם לא הרבו יהודים להתנדב לעבודה במקום, ונעשו מאמצים מיוחדים לאייש את המפעל בפועלים יהודים ואנשי "ההגנה". הקיבוץ המאוחד נענה לאתגר הלאומי והקים פלוגות מקובצות, כל פלוגה מנתה כ-200 חברי קיבוצים. כל חבר התחייב לעבוד במפעל לפחות שנתיים. חופשה ניתנה רק לאחר שלושה שבועות של עבודה רצופה. השכר טוב מאוד .
לפלוגות הצטרפו אידיאליסטים, חלוצים, הרפתקנים ותימהונים. למקום גויסו גם פועלים בודדים יהודים וערבים. רוב הפועלים היו ערבים.
בימי מאורעות 1936 – 1939 ["המרד-הערבי"] פיקד על המקום מטעם "ההגנה" לוי שפיגלמן שהיה גם מנהל-העבודה של כ- 600 פועלים ערבים. את חייו חילק בין מקום מגוריו - מוצא, לבין מקום עבודתו דרום ים-המלח.
יהושע פלמון עסק בענייני הערבים שם, ואילו מדי פעם ירדו לסדום אנשי הפו"ש צבי ספקטור ועבדו בעניין קורס מפקדי הכיתות שנערך שם. ב-1938 שלח הקיבוץ המאוחד את פעיל הביטחון אורי יפה מ'קיבוץ רעננה' [לימים מקימי קיבוץ מעוז-חיים], מחניכי "המחנות העולים" אל הפלוגה בסדום לעבוד שם כנהג, בהסעת אנשי המשמרות למפעל וממנו ולהיות מפקד קורס מפקדי הכיתות במקום."הוא ותמר אימי היו הזוג היחידי והראשון בסדום באישור נובומוייסקי קיבלו אוהל משפחה" אמר לי בנו איל.
במקום הייתה תחנת משטרה בשם ג'בל אוסדום, ואנשיה היו בדווים רוכבי גמלים. בסוף 1938, לאחר מרד השוטרים הבדווים, בא יוחנן [יאנוש] פלץ, פרש מנעוריו וחבר "ההגנה" לסדום לפקד שם על המשטרה- הוא קיבל דרגת סמל –סרג'נט - כפי שהבטיח לו ראובן זסלני ["היה זה משה לרר שהיה אז מפקד מכבי-אש לימים האלוף צדוק" אמר לי יוחנן פלץ] שגייסו כתלמיד בטכניון. לפקודתו עמדו שמונה שוטרים, יהודים וערבים. "הוא גם סיפק נשק ליגאלי ועודפי תחמושת לקורס מפקדי הכיתות שם".
קבוצת מעיינות עין-ערוס, [כיום עין-תמר] סיפקה מים חצי-מתוקים למפעל האשלג שנמצאו במרחק 10 קילומטרים בערך דרומית-מזרחית לבית הזיקוק של המפעל.

ב 8 במאי בשנת 1939  הוקם על ידי חלוצי תנועת הנוער "המחנות העולים" קיבוץ בית הערבה כשכונה להספקת מזון טרי לעובדי מפעל האשלג האשלג כדי לעקוף את האיסור של ממשלת המנדט לישוב יהודים באזור.

המארב הקטלני
בבוקר יום ג' השלושה בינואר 1939 נוכחו העובדים לדעת שהמים מעין-ערוס חדלו לזרום למפעל והיה צורך לבדוק את מקור התקלה. ב-3.30 לפנות בוקר, באו לתחנת המשטרה לוי שפיגלמן ומנהל העבודה במפעל יעקב ברנשטיין, העירו את יוחנן פלץ והודיעו לו שנפסק זרם המים מעין-ערוס, "ובלי המים המפעל יעמוד בתוך שעה" . הם שיערו כי כנופיית בדווים שפעלה בסביבה חיבלה בצינור.
פלץ ושוטר ערבי בשם אחמד עלי אבו חיאם ושוטר יהודי מאיר צ'רקובסקי עלו על מכונית ה'פורד' של שפיגלמן וברנשטיין ונסעו בעקבות המשאית בה נהג הרי לוביאנוב כשלידו סגן מנהל העבודה המהנדס מיכאל בלום.
בשעה 5 וחצי יצאו שבעה אנשים, כולם מזוינים לברר את סיבת הפסקת אספקת המים מאותו מעין.
שתי המכוניות נסעו לעין-ערוס. בדרך העלו על המשאית קבוצת בדווים. פועלים.
שפיגלמן בחר בדרך העוקפת מדרום, ארוכה יותר אבל גם נוחה ובטוחה יותר. הדרך הקצרה עברה בין שיחים גבוהים והיה חשש כי הכנופיה אורבת בסבך. אחר שני קילומטרים נתקלו במחסום אבנים.
לוי שפיגלמן שלח את ברנשטיין ב'פורד' אל המפעל "רוץ תזעיק תגבורות".
פלץ, אחמד ושפיגלמן קפצו מן הרכב והלכו צפונה לכיוון עין-ערוס, נשמעו יריות. הם התקדמו אל מקור הירי. בקרחת הסבך, בצד הדרך ממול, עמדו שני שומרים מהמפעל – סמיר ופאיד. פלץ שהכירם ודיבר ערבית צעק לעברם: "מה אתם עושים כאן?" אחד השומרים חייך בארסיות וכיוון את רובהו. "זרקתי את הרובה, נפלתי לארץ ולפתי את הקולט 45 שלי ומטווח של 20 מטר יריתי פעמיים. שני הכדורים פגעו לו בחזה והוא נהרג, הערבי השני ברח" סיפר לי יוחנן פלץ.
פלץ שב אל חבריו. שפיגלמן שלו וקר רוח אמר לו: "אנשי הכנופיה יורים מן הגבעות". פלץ החליט לעלות עם השניים על הגבעה. השלושה הגיעו לראש הגבעה. הערבים כבר הסתלקו משם. תנאי השטח היו קשים. אחמד, בן המקום ששימש מורה-הדרך התמצא בקושי, מהגבעות שמסביב נורו יריות. פלץ נפצע ברגלו מנתז כדור. הלכו למשאית של הרי.
המשאית שנסעה מזרחה נעצרה במחסום כמאתיים מטר ממזרח לשלושה. המרצחים ארבו להם; הרי לוביאנוב, ומיכאל בלום ירדו ממנה ותפסו עמדה מתחתיה בין הגלגלים וירו. "בלום היה פציפיסט. לא רצה נשק, בסוף לקח את המאוזר" ציין יוחנן פלץ. הכנופיה בת 50 – 60 איש, ירו אל המכונית משני צדי הדרך. התקדמו, הגיעו וירו מתחת למכונית. הרי נפצע קשה בבטנו אך הספיק עוד להרוג את אחד התוקפים., את בלום שנהרג, שחטו.
השלושה היו במרחק של 30 מטר משם. פחדו לירות מחשש שיפגעו באחד מחבריהם. שפיגלמן צעק: "תירו! הם ממילא הורגים אותם!" ירו והרגו כמה מהתוקפים, שאר הערבים ברחו. "לקחתי שברייה שלל" סיפר יוחנן פלץ.
שפיגלמן התניע את המשאית. פלץ ואחמד עלו עליה ונסעו עם הבדווים, לכיוון המפעל. לוביאנוב, התפתל מכאבים. כשהגיעו לפתח ואדי פוקרה ראו את ה'פורד' עומדת. יש אומרים שלידה עמד השוטר יחיאל חוברה יש אומרים שהיה זה מאיר צ'רקובסקי . יש אומרים כי כשנתקלו במכונית איש לא היה בה ולא לידה, גם לא ברנשטיין. פלץ ושפיגלמן ירדו מן המשאית לחפשו. אחר-כך נמצאה גופתו של ברנשטיין מבותרת בסכינים.
באותו בוקר בשעה 6.50 באה אחת מעובדות המפעל אל מגורי קורס המ"כים, היא מסרה שערבים ירו על לוי שפיגלמן ועל יעקב ברנשטיין. הבחורים עוד לא יצאו לאימונים. אורי יפה התקשר מיד בטלפון עם המפעל ונמסר לו שצינור-המים חובל ויש הרוגים ופצוע. הוא התבקש לצאת עם אנשיו לעזרה. חניכי הקורס הטריים נטלו נשק ותחמושת ונסעו אל המפעל. לקחו עוד תחמושת ויצאו במשאית לעבר ואדי פוקרה. כעשרים וארבע איש. שתי כיתות.
בכניסה לוואדי פגשו את המשאית ושמעו משפיגלמן ופלץ מה אירע - הרי שנפצע קשה פקח את עיניו ואמר: "איתי הכול בסדר, אבל ברנשטיין ובלום נרצחו. . . "
הם מסרו להם על מקום הימצאם המשוער של הערבים. פלץ ביקש מאורי יפה לאגוף את המתקיפים.
סוכם עם שפיגלמן על מיקום המטה העורפי שבו הוא יימצא, כמו כן שישתדל לארגן כיתה נוספת לעזרה. ולהודיע באלחוט לצבא הבריטי שישלחו מטוס לסיור ולסיוע בשטח.
המשאית עם הפצוע, ההרוגים והבדווים חזרה למפעל.
ידיעה על ההתנקשות נמסרה מיד לירושלים.
אנשי הקורס נחלקו לשתי כיתות, בפיקודם של אורי יפה ואחד המדריכים דב נאמן, ויצאו למרדף רגלי. אורי ואנשיו התקדמו לתוך ואדי פוקרה. שמחה שילוני היה סייר הכיתה של אורי, חיים אישבי היה סייר הכיתה של דב.
על דב וכיתתו הוטל לסרוק את הגבעות החולשות על ואדי פוקרה והוואדי עצמו לכיוון עין ערוס, על אורי וכיתתו לחסום את דרך הנסיגה המשוערת של הכנופיה לכיוון דרום-מערב. שמשם היה שביל שבו הגיעו ואליו ודאי יסוגו.
כאשר הגיע אורי לרגלי ההרים ושלט על שביל הנסיגה, הופיעה הכנופיה. הכוח פתח באש. אנשי הכנופיה גלשו לוואדי הסמוך. החל מרדף. הופיע המטוס בריטי. עשה כמה סיבובים והסתלק. המרדף נמשך. כחמישה-עשר ערבים החלו לטפס על מצוק כמעט אנכי. הפו"שים ירו במטפסים ופגעו. מן הגבעות שמעבר לוואדי השיבו הערבים אש חזקה– מחוסר מחסה מתאים מן האש שנורתה מלמעלה החלו בנסיגה מסודרת תוך חיפוי עצמי; ואז הופיע המטוס בשנית, זיהה את הכנופיה שהייתה על ההר, וזרק עליה כמה פצצות. "יש לי רושם שנהרגו כמה ערבים, פגיעה אחת הייתה יפה" סיפר יוחנן פלץ.
השעה הייתה מאוחרת. החלו דמדומים.
הכיתה השנייה בפיקודו של דב סרקה את הגבעות מעל ואדי פוקרה וכשלא גילתה דבר ירדה לוואדי. נפתחה עליהם אש וחיים ישבי שהלך בראש, נפצע משני כדורים – האחד בכתף והשני בסנטר. מעמדתם הנחותה לקחו את חיים הפצוע ונסוגו.
לא אנשי הפו"ש ולא פועלי המפעל, לא הצליחו להגיע אל הנפגעים הערבים לדובבם. הגיע הערב, והכוח כולו, ובו פצוע אחד, חזר למפעל האשלג. לאנשי הכנופיה כעשרים וחמישה הרוגים.
גוויות שני הנרצחים הובלו בסירה לצפון ים-המלח ובבוקר הוסעו לירושלים ומשם לקבורה בתל-אביב מקום מגורי הנרצחים.
שני ההרוגים הניחו אחריהם אלמנות, יתומים ובני משפחה: צפורה בלום ובנם בן ה- 11 ומרים ברנשטיין עם שני הבנים יהונתן ואבנר. לשמואל ברנשטיין אח ואחות בארץ והורים ברוסיה;
למיכאל בלום אם זקנה בתל-אביב.

שמואל ברנשטיין - שמואליק בפי חבריו, גבר כבן 40. יליד אוקראינה, עלה לארץ בשנת 1920 היה ב'גדוד העבודה' והשתייך לפלוגת ירושלים, שם נשא לאישה את מרים חברת נעוריו. הצטרף לשורות ה"הגנה" ועבד בבנין בדגניה ב', בשייך אבריק, בכפר החורש ובמען שבעבר-הירדן. היה לקבלן בנין בחיפה, עבר לתל-אביב שם עבד במחלקת העבודות בציבוריות בסלילת כביש הגישה לנמל יפו.
בימי מאורעות תרצ"ו תרצ"ט החל לעבוד כמנהל עבודה בחברת האשלג והיה אחראי על המפעל בסדום שבדרום ים המלח.

מיכאל בלום, מייקל בפי ידידיו, בן 36 - יליד ליטא. עלה לארץ בשנת 1924עם אשתו והיו ב'גדוד העבודה' - מסלילת כביש צמח ועד פלוגת ירושלים שהקימה את קיבוץ רמת-רחל. לאחר מות תינוקם עובדיה, בטרם מלאה לו שנה, עזבו מיכאל ומשפחתו את הקיבוץ ועברו לחיפה, הוא למד בטכניון. היה
לקבלן בתל-אביב ובחודש ספטמבר 1937 נתקבל לעבודה בחברת האשלג..
הלווית השניים יצאה בצהריים מבית הועד הפועל של ההסתדרות העובדים העברים ברחוב אלנבי בתל אביב. ליד הקבר הפתוח בבית העלמין בנחלת-יצחק הספידום מר גלוויה, בשם הנהלת חברת "האשלג", יהודה קופילביץ ממייסדי 'גדוד העבודה' ורמת-רחל בשם העובדים. בין השאר באו להלוויה המנהל משה נובומייסקי, האדונים סימון ,רוזוב, וואן פריזלאנד, חברי הועד הפועל של הסתדרות העובדים וקציני המחוז אפשטין ושימשי.
קופת חולים בירושלים מיד שלחה באווירון לסדום את המנתח שלה ד"ר לחמן בלוויית אחות, לעזרת הרופא המקומי ובסירה את חומרי הרפואה הדרושים.
"נובומייסקי לקח אותי במכוניתו ל'הדסה' בירושלים, ד"ר קוק הוציא לי את הרסיס. זה היה גמר הקריירה שלי כשוטר רוכב. חזרתי לטכניון". סיפר יוחנן פלץ.
מירושלים יצא "מגן דוד אדום" לצפון ים המלח והעביר משם את חיים אישבי בן 21 מ'קיבוץ רעננה' לבית החולים "הדסה" פצוע בלסת ובזרוע.

הפצוע השלישי הרי לוביאנוב נשאר במחנה בדרום ים המלח. בגלל מצבו הקשה והסכנה לטלטלו לא הועבר לירושלים. ד"ר לחמן נשאר במקום ונתחו. שלושה ימים נאבק על חייו וביום ט"ו בטבת תרצ"ט [5.1.1939] בערב נפטר הרי לוביאנוב. אי אפשר היה להצילו.
בלילה הועברה גופתו בסירה מן הדרום לצפון ועם בוקר עלו לירושלים. האוטובוס עם הארון התעכב ליד משרד חברת "האשלג". במקום היו חברי הנהלת החברה, פקידים ועובדים מן הצפון והדרום. "כל הפקידים נכנסו אחד-אחד לאוטובוס לתת את הכבוד האחרון לחברם". זרי פרחים הניחו על הארון פקידי חברת "האשלג", הסתדרות "הובלה" ומועצת פועלי ים המלח. האוטובוס המשיך בדרכו דרך תל-אביב לחדרה. ליד המועצה המקומית חיכו מאות מתושבי המושבה שהכירו את המנוח, וביניהם קרוביו, משפחת סמסונוב. מר בוטקובסקי בשם החקלאים ומר שיוו בשם המועצה המקומית ומועצת פועלי חדרה נשאו הספדים. אחרי הצהרים המשיך מסע הלוויה אליו הצטרפו כמה מקרוביו לתל חי שם נקבר לפי דרישת חברי קבוצתו .
סוף דבר
בשנה בה נרצחו השלושה קיבל נובומייסקי זיכיון לחיפושי נפט באזור ים-המלח.
שנה לאחר הקרב על המעיין חיים ישבי נמצא בשיקום בבית החולים "בילינסון"
שפיגלמן לוי נפצע קשה במבואות ירושלים במלחמת העצמאות כששיירתו הותקפה ביריות. נפטר לאחר כשלושה שבועות והובא לקבורה בקרית-ענבים.
קיבוץ בית-הערבה פונה בפקודה במלחמת העצמאות - 20 במאי 1948 .
במקום הרצח הוקמה אנדרטה ועליה נכתב:

לזכר עולם
מיכאל בלום
שמואל ברנשטין
הארי לוביאנוב
אנשי עמל ויצירה
שנרצחו
בידי בני-עולה
ביום 3.1.1939








עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה