יום שלישי, 29 ביוני 2010

יוסף דודסקו – איש ניל"י שנרצח על-ידי הלח"י

21.8.1945 זכרון-יעקב






בית-העלמין הישן בזכרון-יעקב





טכסט:



פ"נ



יוסף ב'ר אברהם



דודסקו OBE



שרת משפחתו ומולדתו



במסירות פעל רבות



להגנת זכרון יעקב בימי



מאורעות תרצ"ו תרצ"ט



נרצח בידי אלמונים



י"א אלול תש"ח



תנצב"ה





OBE פירושו - ORDER BRITISH EMPIRE = Most Excellence Order of the British Empire ="קצין מיסדר האימפריה הבריטית





מכור לסכנות, הרפתקן לא קטן ושחקן מלידה, היה יוסף דודסקו יליד זכרון-יעקב; איש ניל"י והמודיעין הבריטי, מקושר עם 'ההגנה', האצ"ל והלח"י. ניצל לא פעם בעשותו גם בארצות השכנות כמרגל, ברדיפה אחר מתנכלים ורוצחים או בשליחויות-רכש של נשק-מגן לישוב. שועל הביון המשופשף נרצח בביתו שבזכרון-יעקב בפקודת מרכז לח"י בגלל חשד שהסגיר איש-מחתרת לידי הבריטיים.







אברהם דוידסקו, שומר מסורת, יליד רומניה, הגיע למושבה זכרון-יעקב בשנת 1877 כתלמיד-פועל שבא ל'ארבייט שולה' - בית הספר לעבודה חקלאית שהקים הברון רוטשילד. נשאר במושבה וקיבל נחלה. יוסף בכורו נולד בשנת 1891. אחר כך נולדו שתי בנות. כשסיים יוסף את בית הספר היסודי "בקושי גמר עממי וכתב כל-כך נפלא"; "8 שנים ביסודי ושלט באנגלית כאילו היה בוגר קיימברידג"'., הצטרף לאביו כאיכר.



בהיותו בן תשע-עשרה, עמד בראש הצעירים שרצו שמירה עברית, יזמו מארבים והיכו בערבים. "היינו יוצאים למארבים נגד גנבים ומתנכלים ערביים - נזכר משה שצמן - ויוסף הוא שיזם ואירגן את המארבים הללו, הוא שטבע את המימרה "אחרי!". מנהיג צעיר כוחני שש אלי קרב והרפתקה.



זקני המושבה התנגדו ל'מהפכה' זו, חששו כי הערבים יתנכלו להם. יוסף ושניים מידידיו הגיעו בלילה למטעו של ראש המתנגדים, חיבלו בעציו. בישיבת הוועד שהתקיימה כעבור כמה ימים עמד אותו אדם בראש התומכים בצעירים, והשמירה הועברה לידיהם. יוסף עבד בכרם הוריו, חבריו החליפוהו בעבודותיו כדי שיתפנה לעבודת השמירה על אדמות זכרון והסביבה; "הוא היה גשש בחסד עליון ידע להבחין באופק בין שועל לכלב". "הוא גילה אומץ בלתי רגיל. לא פעם היה לוקח אתו עוד בן אדם והיה מתנפל על שבט שלם"; מספרים כי הוא ויעקב אפשטיין מזכרון פשטו פעם על שבט בדווי ליד בת-שלמה ו"עשו שמות. החריבו להם האוהלים ושפכו להם את הקמח והחיטה".



השמירה העברית שתחילתה בסניף 'מכבי', המשכה ב'אגודת צעירי זכרון-יעקב' וקלוב 'התחיה' עד לאגודת 'הגדעונים' - אגודה חשאית שכללה את האמיצים בבני המושבות. האגודה נוסדה בסוכות תרע"ד [1913] וראשה היה אלכסנדר אהרונסון. מטרתה - להגן על החיים, הרכוש והכבוד של בני המושבות. ה'גדעונים' שאפו לגבש במושבה כוח צעיר, שידע ל'שכנע' יריבים-מבית ואויבים מבחוץ. התחילו לאגור נשק, ולהפיל פחד על ה'אבאדיאת' מקרב השכנים.



יוסף היה ידוע כ'ארטיסט גדול'; שיחק במחזות ותקע בחצוצרה. כששיחק במחזה 'חסיה היתומה', הפרטנרית שלו הייתה צעירה שחורת-צמות מחדרה, חביבה שמה - בתו של השומר האגדי מפתח-תקוה, סנדר חדאד. לא עברו ימים רבים וחביבה הייתה לאשתו.



יוסף בחור בן 21 קשר קשרם עם הערבים וידע מהנעשה בכפריהם.





אגודת 'הגדעונים' התקיימה 14 חודש. מלחמת העולם הראשונה פרצה. ה'גדעונים' החליטו להוכיח את נאמנותם לתורכיה והתגייסו לצבא העות'מני. יוסף דוידסקו בין הראשונים שהתנדבו. להלן קטעים מתוך חלקי יומן שמצא בעזבונו בנו ג'קי דודסקו ונתנם לידידי יוסי תירוש:



". . המושבה הומה וגועשת בקשר עם הכרזת המלחמה העולמית-- על הספסלים במבוא בית-הכנסת יושבים אכרים - - הם מדברים על המלחמה. בעיניהם ועל פניהם ניכרת תוגה עמוקה, בנים גידלנו, ועכשיו צעירינו, מיטב כוחותינו, יתפזרו בתור חיילים בחזית התורכית - - .



- - - תחת עץ עבות התכנסו כ- 35 חברי אגודת 'הגדעונים', שנוסדה לפני שנה בערך, ביוזמתו ותחת נשיאותו של בן המושבה אלכסנדר אהרונזון. על דגלה חרות: "לשמור על הקיים, ולבנות את החרב". דנו על המצב בקשר עם קריאת הממשלה את חלק מחבריה אל תחת דגל המלחמה. הרבה התווכחו, ולבסוף התקבלה החלטה: להיענות לקריאת הממשלה ולמלא את חובת עבודת הצבא.



- - - החלה תנועת השתמטות. השוחד פועל פעולות נפלאות. הפקידים מביאים שינויים בפנקסי הממשלה, גברים נהפכים לנשים, חיים נהיה חיה, יעקב - יענטע, זלמן - זלוטה וכו'. צעירים נהיו בן לילה לזקנים. נתרבו השמשים של בתי-הכנסת, רבנים ועוזרים להם הפטורים מהצבא, וחיים שמתו, כמובן רק בפנקסים. השוחד יעשה את הכל. יש גם כאלה שפדו עצמם בשלמם 50 לירות זהב.



אבל היו גם שהלכו לצבא, כחמשה עשר צעירים, ביניהם גם הנשיא אלכסנדר אהרונזון. הוא ועוד ארבעה נשלחו אל צבא העבודה (עמלי) אשר חנה בצפת. זה הפיל את רוחם, אי כבוד עבורם. כמעט שהתנדף החלום להיות אוחזי נשק, ללמוד תכסיסי המלחמה ואולי גם לחיות חיי חייל בחזית.



- - מחר עלינו לנסוע לחיפה, ומשם לעכו.- - . בייחוד קשתה עלי הפרידה מארושתי. זה שנה שהתארשנו, חשבתי כבר להחל בהכנת רהיטי בית ולהיכנס בברית הנשואים, והנה אני נלקח - - . יום הפרידה היה יום אבל כללי במושבה. אין בית שלא בכו בו. - - - נוסע אתנו מר נ' המוכת'ר. - - הפקידים התורכים, מכירים הם את ידו המעניקה יפה. לנסיעתנו מוכנה מרכבה - דליז'נס - רתומה לשלושה סוסים אבירים, המובחרים במושבה. על צוואריהם ענודים חגורות ופעמונים מצלצלים.. -



- - הגענו לעכו.. - - המוכת'ר פקד עלינו להישאר בחוץ והוא נכנס למשרד. - - המוכת'ר שלנו השיג עבורנו רשיון לחזור הביתה לימים מספר - -. חזרנו לעכו. קיבלנו רשות לשכור לנו דירה בעיר- - , אוכלים על חשבוננו - - - . הבימבשי פקד עלינו לעבור לגור במחנה, נתן לנו אוהל מיוחד - - . נושאת-המים סיפרה לנו מדוע הוצאנו מהעיר. היא סיפרה גם, כי נשים רבות מאלו שפגשנו הוכו מכות נוראות מבעליהן או מאבותיהם.



- - אחרי זמן מה פדה את עצמו אלכסנדר אהרונזון מהצבא. הוא עוזב את הארץ מבלי אמור דבר, רק ליחידי סגולה. נודעו מילים אחדות: איני עוזב את החזית, אערוך חזית יותר חשובה, חי אלוהים, האמינו לי, יעבור זמן מה ותיווכחו.



- - המצב במושבה אינו משמח. הממשלה מכבידה את ידה. הכל נאנחים. לוקחים מהחקלאים את בהמות העבודה ואת יבול הגורן. כל גבר שאינו נראה זקן נתון תמיד בפחד. השוטרים תופסים ביד אחת כשהיד השניה פתוחה, אין הראשונה מרפה כל עוד השניה הריקה. אנו מסתכלים עכשו על התורכים כאויבים לנו, ואנו מוצאים את נוכחותנו בשורות הצבא - כבשורות האוייב. אנו מתחילים לצפות להתקפה של האנגלים. למה נסחבים הם במדבר סיני? יתקפו ויכבשו את הארץ!"





המושבה שילמה 'בדל' [כופר] ויוסף חזר לעבוד את האדמה. ניל"י התחילה לפעול ויוסף בשורותיה;



העביר בעגלתו שקי תבואה דרומה ליפו ולפתח-תקוה,.מכתבים, כלי נשק וגם לירות זהב תורכיות מהמשרד הארץ-ישראלי ביפו אל ד"ר הלל יפה בזכרון-יעקב גם עבור תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' שהגיעו לשפייה עם הגירוש בחוסר כל.





הבריטים כבשו את דרום הארץ, התפרשו בקו ירקון – ירושלים ונעצרו.



יוסף נשאר בדרום, ביפו פגש את חברו אלכסנדר אהרונסון במדי לויטננט של הצבא הבריטי שעסק אז בהקמת "המשרד היהודי" ב'סראיה' ביפו ליד המפקדה הבריטית. .בראש 'המשרד' עמד הקפטן הבריטי מקרורי, יועצו ומתורגמנו היה יצחק ["ליובה"] שניאורסון [האיש שקבע את השם ניל"י] בעברו קצין קישור של המחתרת עם המודיעין של המפקדה הבריטית ליד הגנדל דידס בקהיר.



אלכס גייס את ידידו מנוער, יוסף ,לעבודת הריגול .



יוסף ניהל 'פנקס שדה' על 'פעילות השטח' שלו בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל [מאי 1918], על הלכי הרוח בקרב האוכלוסיה הערבית עם כיבושה של דרום ארץ-ישראל בידי הבריטים בעיקר באזור שבין יפו ללוד וגם אחר המתרחש ברחוב הערבי בהקשר ליישוב, דיווחים שהועברו להנהלה הציונית.



יוסף העביר את דיווחיו ישירות לאלכסנדר אהרונסון ולא לשניאורסון.



בהיותו נציג רשמי של הבריטים, בתלבושת צבאית, עסק יוסף בשאלת ה 'פררים' - העריקים מהצבא התורכי המסתובבים בשטח, דווח על השייח'ים שאינם מרוצים מהכיבוש הבריטי "ואפשר לחשוד בהם בשעת דחק יעודדו ויחרחרו את ההמון לרע" לדבריהם "בבקשיש היינו עושים הכל, עכשיו זה רע אי אפשר לעשות בבקשיש כלום".



בסרפנד אל-עמר שמע שמועה "שהממשלה האנגלית לוקחת את כל הצעירות, הבלתי נשואות, ושמה אותן בבתי הזונות עבור החיילים. כל הורי הצעירות הבלתי נשואות נבהלו, אצו וחפשו צעירים שישאו את בנותיהם, הם כבר לא דרשו כסף בעדן, ובלבד שירצה הצעיר להינשא, והרבה צעירים השתמשו בהזדמנות והתחתנו" הוא הפריך את השמועה והמליץ לאהרונסון כי "בכל שבוע יעברו איזה פעמים אליהם לבקרם שלכל הפחות יכירו שמביטים עליהם ויען לפי דעתי הם ערבים רעים, וזה שעוזבים אותם לגמרי איננו טוב".



איתר פליטים שברחו מקולה, סנטיה, ברוקין, אמזרה, ממגדל ומאמזרעה. – "בעייה שיש לשים לב אליה".



כשפורק 'המשרד' עם הופעת 'ועד-הצירים' ביפו, כתב לאהרונסון: "אחד בתלבושת צבאית אינו יכול להוציא מהם מה שנחוץ מפני שהם ערומים מאד, ויודעים איך להזהר, ואיך להתנהג כשבא אליהם חיל או פוליס, ולזה עבור לחקור ולדעת את לבם, מה דעתם, מה מחשבים. נחוץ אחד או שנים אנשים צווילים שיסעו לשם לפעמים, כלפי פנים לקנות איזה דבר ולמצוא ידידים טובים ואז אולי אפשר לדעת דבר מה ". ואכן הוא 'נכנס לתפקיד' יצא לבוש כבדווי מהצפון עם סיפור כיסוי כאחד המחפש את סוסתו שנגנבה. סיפר כי תמורת הסכמת התורכים שיעבור את הקווים דרומה הבטיח לספק להם ידיעות. מהר מאד הוא עמד על הלך רוחם של המוסלמים: הצבא הבריטי – נוצרי, והיהודים עוזרים לבריטים. "מוטב לחיות תחת פקודתה של ממשלה שהיא מאומתנו גם אם היא לא כל כך מיטיבה, מאשר לחיות תחת פקודת ממשלה טובה לא מאומתנו". הם מייחלים לשובם של התורכים "אך הם מוכרחים לשתוק, לסתום הכל בלב ולשאת, מפני כי לממשלה האנגלית יש הרבה מרגלים - נקוה שיבוא יום ונוכל לדבר". לחשו בינם לבין עצמם.



על נושא מכירת הקרקעות ליהודים: "לא, אנו לא נמכור בשום אופן, ואם יהיה איזה אחד שיהיה מוכרח למכור, אז נסדר שאנו הערבים נקנה ממנו". את "כל הנשק שהתורכים עזבו הם אספו והחביאו. האנגלים אמנם באים מחפשים. הם מצאו נשק, אך יש עוד הרבה נשק מוחבא בכפר".





אלכס, הטיל עליו להסתנן דרך קוי התורכים, צפונה, ולהביא מידע. היה זה לאחר המצוד על אנשי ניל"י והתאבדותה של שרה.





יוסף הסתנן דרך קווי-התורכים, העביר ידיעות, וקיים את הקשר בין חלקי הישוב המנותקים, מעשים שעבורם היה עלול למצוא את קיצו מתנודד על חבל-התלייה במבצר "חאן-עלי-באשה" בדמשק. במשך שנה סיפק לבריטים שירותי 'בטחון פנים'. עם כשרון משחק טבעי, משיכה להרפתקאות ועצבי פלדה, מצא מודיעים ערבים והתגנב למוצבים תורכיים. כמי שידע היטב ערבית והכיר את כל הניבים, לא התקשה להיטמע בין הערבים ושבטי הבדווים - בחזית ליד כפר-סבא יצר מחופש לבדואי יחפן מוכר תרנגולות "היה קושרן זו לזו לצידי המרדעת המרופטת שעל החמור וסובב הולך ממחנה צבא למשנהו. "ג'אג'! ג'אג'! - היה נותן בקולו הבדווי הבלוי, מגודל הזקן והיחף". ראה, האזין וגם ניתק את חוטי הטלפון של הצבא התורכי. מאז קראו לו הערבים בשם - אבו ג'אג' [אבי התרנגולות]. קיימת גירסה אחרת שלפיה הביא דודסקו לזכרון-יעקב את מדגרת התרנגולות הראשונה, השמועה על ה'פלא' החדש עשתה כנפיים בכפרי הערביים, עד שהתחילו קוראים לו בשם יוסף אבו-ג'אג'.



בטאון ההנהלה הציונית בארצות-הברית כתב : " הוא התנדב לעבור את שורות התורכים כדי להוציא לפועל עבודה חשאית חשובה מאד. הוא עבר בהצלחה את השורות, ונשאר בקרב האויב מתחפש ימים אחדים, בכל המקרים שם נפשו בכפו".



הוא הצטיין, הבריטים שכרו את שירותיו כסוכן במעמד מיוחד, עם בטחונות בכתב למשפחתו .





כעבור עשרה חודשים, בהם הייתה הארץ חצויה בין דרום לצפון, המשיכו הבריטים במתקפתם, כבשו את זכרון-יעקב, עמק יזרעאל, נצרת, חיפה וטבריה, והמשיכו לגליל ולשומרון. בדרכם צפונה התקדמו הבריטים - הקורפוס המדברי הרכוב - בשני מחנות; המובילים בדרכים היו אנשי ניל"י שסופחו למטה הגנרל אלנבי כאנשי הבולשת הצבאית [קורפוס האינטליג'נס ה-FSS]. את המחנה האחד, הוביל יונתן בלומנפלד איש רחובות וצבי רבין – שסופחו לדיביזיה הפרשים הרביעית [חטיבות 10, 11, ו-12] ואת השני - דביזיית הפרשים החמישית [חטיבות 13; 14; 15] הוביל יוסף דודסקו"גדוד החוד של דיביזיית הפרשים החמישית הגיע לחדרה ב-19 בספטמבר 1918 בשעה 11:00; יוסף דוידסקו, שימש לו כמורה-דרך". יוסף התקדם עם חיל-החלוץ והנחה את חיילי אלנבי צפונה -. מספרים כי הוא וחברו אלכס אהרונסון כשהגיעו לדמשק, מצאו את אסירי ניל"י ושחררו אותם מבית-הכלא. התאריך הוא אוקטובר 1918.



על אומץ לבו קיבל בטכס צבאי בחיפה אות הצטיינות מאת המלך ג'ורג' החמישי ; אות האימפריה הבריטית O.B.E.. זכה לברכת הגנרל-בריגדיר ביקלי מהמפקדה הראשית, ולכתב הוקרה מקפטן מקרורי ממפקדת האינטליג'נס על שרותו החשאי ועל החומר הטופוגרפי-אינפורמטיבי שסיפק והיה "לעזרה רבה בזמן ההתקדמות בוואדי ערה בספטמבר 1918".קפטן גוטש' מן ה'ג'נרל סטאף אינטליג'נס' כתב לו ביום 12.2.1919 כי: ". . האינפורמציה הטופוגרפית שנתת לי היתה חשובה לעין ערוך. כשנתתי שעורים לקצינים הגבוהים של הסטאף, לפני ההתקפות, היתה לי האפשרות לתאר לפרטי פרטיה סביבה שמעולם לא ראוה עיני." ד"ר דוד אידר ראש ההנהלה הציונית העריך את השרות שעשה דודסקו מ"אהבה לעמו ולמולדתו" כתב לו: " "השרותים שלך היו ממדרגה ראשונה לשאלה היהודית והיהדות הלאומית".



בתום המלחמה נסגר 'המשרד היהודי'.



יוסף המשיך את שרותו באינטליג'נס בנושא הערבי. נסע הרבה, הרחיב את חוג מכריו בארצות השכנות, קשר קשרים, עשה תקופות ממושכות בין שבטי עבר-הירדן. בין גיחה לגיחה חזר לכרמו ולמשקו בזכרון-יעקב. במלונתו שבכרם המשפחתי ישב וסיפר בקולו הרועם "חאראייף" [מעשיות].





תוך התקדמות הבריטים לסוריה, הוקם שירות ריגול יהודי. עקב התעוררות הלאומנות הערבית, ההכרה בחשיבות המודיעין חדרה גם לתודעתם של חברי 'ועד הצירים'. בסוף 1918, ביוזמתם של ד"ר דוד אידר וזאב ז'בוטינסקי, הוקם 'משרד הידיעות שעל-יד ועד הצירים' - בראשו הועמד יצחק שניאורסון איש חדרה ואהובה של שרה אהרונסון –זה הקים רשתות ריגול וגייס כמה מאנשי ניל"י, שבעבר הועסקו ב'משרד היהודי', וביניהם יוסף דודסקו. גם מודיעים ערבים הופעלו. בתשלום.





'המשרד' אסף ידיעות על פעילות עויינת בקרב האוכלוסייה הערבית עבור האינטיליג'נס ופלילית - כמו גילוי נשק ומציאת מבוקש עבור ה- C.I.D . גם משימה פוליטית הוטלה עליו - לעקוב אחר האגודות הערביות הלאומיות ולאסוף מידע על תועמלנים ערבים שהסיתו נגד יהודים, וכן לאבטח מנהיגים ואישים ציוניים ויהודים . ה'משרד' בפיקוחו הישיר של ד"ר חיים וייצמן עסק גם ב'הטיית דעות' אצל הערבים , לרוב תמורת הרבה כסף.



רשת אחת הוקמה באזור הדרום והמרכז, אותה הפעיל יוסף יעקובזון, איש רחובות כשהאחים ישראל ויונתן בלומנפלד מרכזים את הידיעות והשנייה פעלה במרחב בין חיפה לטול-כרם ועבר-הירדן כולל עכו ונצרת, אותה הפעיל וילנסקי כשרכזה הבכיר יוסף דודסקו. משכורתו החודשית 50 לירות מצריות.



'המשרד' קיים גם רשת ריגול ערבית כמו זו של איבראהים עאבדין איש רמלה וראש האגודה המוסלמית-לאומית במקום ומורשד שאהין מחברון קצין משטרה בתקופה העות'מאנית .



למרות שהידיעות סייעו ל'ועד הצירים' בקבלת החלטות, המשרד נסגר עם מינויו של הרברט סמואל לנציב עליון וכינון מימשל האזרחי, הסיבה: חוסר תקציב, יש אומרים כי אוסישקין ראש 'ועד-הצירים' סרב, לשתף פעולה עם יצחק שניאורסון איש ניל"י.





יוסף דודסקו התחיל לעבוד במשרד ה- C.I.D המחלקה לחקירת פשעים בירושלים, הבולשת האזרחית של ממשלת פלשתינה (א"י) כקצין-בילוש במשטרה אך המשיך לשתף פעולה עם המודיעין הבריטי ואישים ביישוב היהודי.



את הידיעה על רצח ידיד נעוריו בנימין קרופיק יליד זכרון-יעקב [מאי 1920] קיבל במסגרת עבודתו במשטרה. נטל חופשה מן השרות, התחפש כערבי - הצמיח על סנטרו פלומת-זקן קטנה ועגולה, כמנהג הבדווים, את סוסתו האצילה קישט כיאה לאחד הנכבדים. עם סיפור כיסוי של בן שייח' הנרדף על ידי השלטונות, חצה את הירדן בעקבות הרוצחים, איתרם בין שבטי ה'גאזוויה' – "פראי-אדם, שואפי-דם וקשי-עורף". רכש את אמונו של מנהיגם האמיר באשיר אל-חאסאן, נהג כמנהגיהם ודיבר בשפתם; בראמדאן צם כל היום וכרע להתפלל עם נכבדי השבט. יצא עם צעיריהם לשמירה בלילות ואף הצטרף לרוכבים שהשגיחו על מעברות הירדן מפני "עסקר אל חוכומה" ("צבא השלטון"). האזין לסיפורי ה'שבאב' המתפארים במעלליהם , בסיס להסגרתם והעמדתם לדין.



". . מעשה הרצח הדהים את הישוב, 'וועד הצירים' החליט לשלוח משלחת שומרים להתחקות ולמצוא את הרוצחים - סיפר יעקב אפשטיין - נשלחו יוסף דודסקו מזכרון-יעקב וישראל בלומנפלד מרחובות והם צרפו אליהם את יצחק ברונשטיין ואותי. בלומנפלד נסע עד טבריה וחזר ונותרנו שלושה. התחפשנו כערבים והגענו ברכיבה עד הירדן, בסביבות שבהן הוקם לאחר מכן מפעל החשמל בנהריים. שבוע ימים סיירנו בין שבטי עבר-הירדן. דודסקו ידע להתחפש כערבי מבטן ולידה; ואיש לא יכול להעלות על דעתו, כי יש משהו חשוד בהליכותיו. בנו חשדו כי נוצרים אנחנו, ואמנם דודסקו היה מספר, כי 'מלוויו' נוצרים הם והוא נוסע אתם בקשר לקניות קרקע בשבילם. בסוף השבוע הראשון של חקירותינו גילינו הכל. ידענו את מקום שבתם של הרוצחים ואפילו היכן הבהמות שנגזלו, אבל לא נחפזנו, פעלנו במתינות, שלא לעורר חשד. התארחנו בין השבטים, בקרבת הרוצחים, וראינו אותם, למדנו היטב את כל מבואיהם ומוצאיהם. לאחר שאספנו את הפרטים חזרנו ארצה. . ."



ואילו ליוסף דודסקו גירסה משלו וכך כתב:



". . כשהגיעה למשרד השמועה על ההתנפלות על 'מראח' [גבעת-עדה], בה נרצח חברי בנימין קרופיק, לא האמנתי למשמע אזני, בנימין קרופיק הגיבור נהרג? אי-אפשר! אצתי אל הטליפון, התקשרתי עם זכרון-יעקב, ויענוני כי כנים הדברים בנימין קרופיק נרצח. המשטרה מיהרה למקום המאורע, אך את הרוצחים לא הדביקו כי עלה בידם להמלט.



בנימין קרופיק היה אחד מצעירי המושבה, והוא הארי שבחבורה, בריא וחזק, כתפיו רחבות וזרועותיו כמטילי-ברזל. השמועה הנוראה בדבר רצח חברי שללה ממני כל אפשרות עבודה בירושלים . . "



לקח את סוסתו האדומה, עתליה, שהיתה גבוהת-קומה ויפה ויצא עם ידידו הבדווי הצעיר טאליב בעקבות השודדים-רוצחים מזרחה, אל מעבר לירדן.



". . לבני שבט ע'זאוויה היה רכוש גם ממערב לירדן, אך מפחד הממשלה נטשו את שדותיהם והעתיקו את אוהליהם מזרחה לירדן אל אחיהם החונים שם. אל השבט הזה נועדו פנינו, כי בטוחים היינו שבמחנהו חונים הרוצחים אשר את עקבותיהם אנו מחפשים- - -



אני וטאליב, לבדנו באוהל. הבטנו החוצה אל תנועת הבדווים, והנה עוברת לפנינו סוסה אפורה ידועה לי יפה-יפה. כשהסתכלתי אליה הכרתי בה את הסוסה שנגזלה מ'מראח' ביום שנרצח בנימין - - -"



דודסקו שמע את אחד הבדווים מספר בגאווה על הרצח, חשק שיניים והתאפק.



". . כעבור שנתיים ימים בערך, עברתי שוב למזרח הירדן בראש פלוגת שוטרים ממשטרת חיפה, אשר כיהנתי בה כקצין. ברשימתי היו הרבה שמות ובהם גם שמות הרוצחים של בנימין קרופיק. הואיל והכרתי את פניהם באותה נסיעה שהתחפשתי כבדווי, עלה בידי לתפוש שודדים אחדים מרוצחיו. הם הובאו לדין ונשפטו למאסר 15 שנה עם עבודת פרך. גם הסוסות נמצאו והוחזרו לבעליהם, וזכר במאורע הזה חי עוד בפיות הבדווים בעמק-הירדן עד היום הזה".



"דודסקו בלווית שוטרים הביא את שלושת הרוצחים. אחד מהם, נתלה בפקודת בית-הדין, השני קפץ מחומת בית-הסוהר בג'נין ושיבר את רגלו בבריחה, והשלישי, הוא סעיד אל-בקאי משבט תורכמן, יצא זכאי."סיפר יעקב אפשטיין





במארס ובאפריל 1921 'המשרד' הושבת. דודסקו דיווח מזכרון-יעקב לחיים קלוואריסקי איש פיק"א, ריכז את איסוף המידע בקרב הערבים מטעם 'ועד הצירים'- על תנועות ופעילות ערבית ממזרח לירדן, בחורן, בבית-שאן ובשכם; על תנועת 'ההסתדרות המוסלמית-נוצרית' אחרי פגישתה עם שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל. בביקורו בארץ, על גביית מס מעשר בסביבות סלט על ידי השריף עבדאללה. על הבעיות עם השייך מיטקל בן פייז, אחד ראשי השבטים במחוז. על דעתו של השריף עבדאללה ש"לא לעשות שום תנועה נגד הציונים - האנגלים ידידים שלנו, והיהודים ידידים החוסים באנגלים, לכן צריך לחכות עוד זמן מבלי שום תנועה רעה". מדווח על מורה יהודי הנמצא בנבלוס [שכם] כנראה לשם ריגול והוא בסכנת חיים, ממליץ להשתדל להוציאו מהעיר. מספרים כי הלך והביא 10 שייח'ים מעבר- הירדן לפגישה עם ד"ר חיים ויצמן. והציע להתחיל ולדבר עם האמיר עבדאללה. " ויצמן אומנם לא הגיע בגלל הפרעות בירושלים והיה צריך לשלם לשייח'ים, אבל בקרדיט של דודסקו נוספו נקודות".



מאורעות מאי 1921 נפלו על ההנהלה הציונית כהפתעה לא נעימה.. אחרי מאורעות מאי 1921 חודשה פעולתו של 'משרד-הידיעות' לתקופה קצרה ובהיקף מצומצם.





לתקופה קצרה פשט דודסקו את מדיו, וחזר למושבתו. איכר מצליח היה, הרחיב את המטע, פיתח את המשק, אך בין לבין הרחיב את מעגל היכרויותיו - נסע הרבה, "הימים ימי גאות ללאומנות הערבית בארץ, שהיתה מודרכת על-ידי בעל-המצנפת מירושלים" הוא המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני מינוי של הרברט סמואל הנציב העליון. "נסע לג'נין, לשכם, לכפרי שומרון, לעבר-הירדן, פגש ראשי שבטי הבידואים, שהיה מיודד עמם ויצר קשרים עבור 'ועד המושבות'.". "לבוש כערבי, קם והתפלל עם המסובים, סעד עמם ותמיד שמע". סיפר חברו משה שצמן. יוסף חזר לפעילות בתחום שאותו הכיר כה טוב - שירות האינטליג'נס הצבאי וה-C.I.D במחלקה הערבית





היחסים בין ה'אינטיליג'נס' - הבולשת הבריטית הצבאית. לביו ה C.I.D הבולשת האזרחית לא היו לבביים ביותר. הבולשת הצבאית חיפשה בעיקר ידיעות לביעור הכנופיות. יוסף סיפק את הסחורה.



יוסף דודסקו, שימש גם כאיש הקשר עם האגודות הערביות הפרו-ציונית בצפון הארץ.



את דיווחיו העביר לד"ר נסים מלול רכז מטה הבחירות למועצה המחוקקת במגזר הערבי מטעם ההנהלה הציונית [1923] בחירות אותם שללו 'החוגים הלאומיים' – אנשי חאג' אמין אלחוסייני "האיומים הם פשוטים: כל מועמד לבחירות אינו בטוח בחייו" דודסקו הסתכן בליפול מכדור של סוכני המופתי, גם כאשר התהלך מחופש כאפנדי בחוצות דמשק וביירות "בימים הרי-גורל לישוב העברי בארץ";



שליטתו בצורה מושלמת בלשון ערב, על עושר ניביה ועגותיה השונים לשבטיהם ולאזוריהם, על אורח דיבורם של המתואלים, הלבנונים, הסורים, - עירוניים, כפריים, שוכני-אוהלים, עזרה לו, ולא פעם. בחופשותיו היה שב לביתו לעבד את שדות הפלחה ואת כרמו שלמרגלות הר 'היתרי' בדרך למושבה בת-שלמה, באספות הציבוריות של הכורמים התבלט כרטוריקן מעולה, "היה לו שכל רב, והוא ידע איך לשקול דברים".



אשתו חביבה הניקה את הבת רחל, בישלה מרקחת-הענבים, הגישה תה מדיף ניחוח ורדים לאורחים וניהלה בכוחות עצמה את המשק הגדול.נעזרת בפועל הערבי פארס.



"הוא היה אבא טוב מאוד - מספרת רחל [לובובסקי] בתו - מלא בבדיחות ובהלצות וידע לשיר מאוד יפה – ומוסיפה - אני זוכרת אותו תמיד קונה לי דברים, מביא לי בדים לשמלות. זה היה התענוג הכי גדול שהיה יכול לתת לי".



"יום אחד - סיפר זלמן כץ - ערב מאורעות הדמים של אב תרפ"ט, הגיע ליוסף זליקוביץ' במנחמיה - אחד מספקי הנשק של ה"הגנה" בעמק הירדן - בן דודו, מזכרון-יעקב, יוסף דודסקו, סוכן הבולשת הבריטית וביקש שיקנה נשק עבור זכרון-יעקב. זליקוביץ' סירב" .



לאחר הדחיה הטיל משה סמילנסקי, נשיא 'התאחדות האיכרים', על יוסף לנסוע לדמשק ולביירות ולרכוש נשק [1929]. יוסף נסע, השתמש בקשריו עם ערבים במקום, הצליח לקנות כמות נשק. קבע מפגש עם הסוחר הערבי בחורבת מבצר עתיק מחוץ לביירות. מישהו הלשין והשניים - דודסקו ואגמי - נתפסו על ידי הג'נדרמריה הלבנונית עם כל הנשק שעמדו להטעינו על ספינה בחוף צידון "דודסקו נתפס אחר מירדף כשהתרבוש שחבש לראשו מנוקב מכדור". הקהילה היהודית בביירות ביקשה מעורך-הדין צרפתי לטפל בעניין. ה'טיפול' סייע לקולת העונש - הלבנונים גזרו על יוסף מאסר ששה חדשים וקנס בסך מאה לירות זהב. למרות היותו סוכן של הבולשת הבריטית. יוסף ישב בבית-הכלא הלבנוני, וכשחזר הנושא הערבי 'בער' כך שבנוסף לעבודתו עבור הבריטים, התחיל לעבוד בהתקשרות ממוסדת עבור ה'הגנה'. המומחיות שלו הייתה ערבים - הוא 'נחשב' בליגה של הגדולים: שאול מאירוב ומשה שרתוק.



לאחר רצח השלושה ביגור [1931] איתר יוסף את כנופיית הטרור 'היד השחורה', של השייח' הקנאי הדתי עז א-דין אל-קסאם , ודרכי פעולתה. אבל לא רק - בשנת 1933 החלה העפלה בלתי לגאלית בדרך הים מאירופה לביירות ומשם ברגל לישראל, דודסקו העביר ל'הגנה' התראות שהבריטים נערכים למאבק נגד העפלה זו, סייע בהעברת נשק בלתי ליגלי - "נסעתי עם אבי ברכבת והחזקתי מזוודה. לידנו ישב שוטר ממשטרת זכרון. הוא אמר: 'אני יודע שאתה מעביר נשק ליגור'. אבא ענה לו: 'נכון, אני מבריח נשק. תתפוס אותי'. כשירדנו מהרכבת הוא אמר לי: 'רוחל'ה, תשאי את המזוודה'".סיפרה בתו רחל.



בטחון הישוב היהודי היה חשוב לו.



האיטלקים הציעו למשה רוטשטיין [רוטן/זיתוני] - יליד עין זיתים מהרוויזיוניסטים בחיפה - באמצעות סוכנם, ויטוריו מנלי, לשתף פעולה נגד הבריטים במזרח-התיכון. האחרון, שהכיר את יוסף דודסקו עוד מימי ארגון ההגנה בצפת ומעבודתו בפענוח רצח שטאהל וזוהר סיפר לו על כך בפגישתם בקפה 'קצ'קה' בחיפה בידיעה ברורה שהצעה זו תובא מיד לאנשי ה'הגנה'. דודסקו ביקש את הסכמת הבכירים ב'מעמד'= 'ההגנה הלאומית' [לימים האצ"ל]. רוטשטיין העביר את ההצעה ל - רפאל שפירא, בן-חורין ונחום לוין. האחרון נפגש עם דודסקו והחליטו כי לוין, רוטשטיין ודודסקו עולים למשרד האינטליג'נס הצבאי ברחוב הלל בפקודו של קפיטן חיל-האוויר המלכותי קפטן סטרנג'. לוין נתן את הסכמתו האישית שהתנועה הרויזיוניסטית תיכנס למשחק זה בתנאי ששלטונות הצבא יעלימו עין מהתמורה שהתנועה תוכל לקבל מהאיטלקיים. קפטן סטרנג' התקשר עם המפקדה הראשית בירושלים .עם בוקר הגיעה באלחוט תשובה חיובית מהמפקדה המרכזית בקהיר. לוין יצא לתל-אביב לקבל גם את הסכמת ה'זקן' זאב ז'בוטינסקי. וכעבור מספר ימים חזר עם הסכמה לשתף פעולה. כמקשר בין ה'הגנה הלאומית' לרוזן מצ'וליני נקבע מזכיר הקונסוליה בחיפה דימיטרי ולנטיני.



דודסקו 'שתל' את רוטשטיין במועדון היוקרתי 'קזה ד'איטליה'. את חומר הריגול בשביל האיטלקים קיבל לוין ממשרדי האינטליג'נס הבריטי. "הוא ניצל אותנו ואנחנו מנצלים אותו. אנחנו מחליפים בידיעות".



מתוך הקשרים וידיעת העניינים הצליחו הבריטים לדעת כי מנהלי הרגול האיטלקי בארץ הם הרוזן מצ'וליני - מירושלים, מסרי - מבירות והיהודי סבטיני - סגן מנהל 'בנקו די רומא' בחיפה [ב – 5.5.1940 נורה ונהרג משה סבטיני על ידי 'הפלוגות המיוחדות' של 'ההגנה' בחיפה] .



בן-זיו ורפאל שפירא קיבלו את המידע "אתם עבדתי שנה. לא קבלתי מהם כספים ב- 1935 קשרו אותי עם יונה קופ. ב- 1936 קשרה אותי המפלגה עם פריצקר וזה נמשך עד 1938" העיד רוטשטיין. אז נכנסו "גדעון" [אברהם תהומי] ודוד לובוצקי לתמונה; הם קבעו אופי הקשרים עם האיטלקים, הקו נמשך עד תקופה מסויימת אחרי המלחמה. משנוצר האצ"ל - הועבר הקשר מלוין שנסע לחו"ל, אל פריצקר ראש המש"י בצפון שהיה בקשר עם הקצין ויברו [ ב – 3.9.1943 נורה ונהרג ישראל פריצקר על ידי אנשי לח"י בתל-אביב]



דודסקו העביר חומר ל'הגנה', לפיטלזון וצדיק מ'הנהגה הלאומית', וכמובן לממונה עליו -קצין האינטליג'נס האנגלי מייג'ור ניומן - "בחור נהדר" קצין הבטחון של מחוז חיפה אחד התפקידים האחראים ב C.I.D. ואכן עם פרוץ המלחמה נאסרו הסוכנים האיטלקים והערבים תוך 24 שעות.







בימי מאורעות הדמים 36 – 1938 בזמן 'המרד הערבי', חוזק הקשר בין אנשי 'שירות-הידיעות' [ש"י] של 'ההגנה' לבין אנשי 'האינטליג'נס'. דודסקו הוא איש הקשר בצפון.



ליוסף נוספה משימה: ריכוז הביון אחר יסודות נאציים ופאשיסטיים. החל מטיפול במידע שהגיע מאיש האצ"ל סבוראי על סוכן ריגול גרמני בעפולה שהחזיק בתוך כוורת תחנה אלחוטית ועד לשיחות הטלפון להם האזינה 'ההגנה' על פעילות גרמנית-ערבית ענפה, בהנהגתו של העסקן הערבי ד"ר כנען מירושלים שמרכזיה היו המושבה שרונה, ליד תל-אביב, ומוסד 'שנלר' בירושלים.



דודסקו רשם בדו"ח [חיפה 30.8.38] על הפעילות הגרמנית בצפון הארץ, בכתב יד יפהפה ובאנגלית משובחת [כנראה כתב לאלכס בפריס] : "הגרמנים מסיתים את הערבים"; "ידוע היטב שלא רק האיטלקים עוזרים לתנועות הערביות בפלשתינה, גם גרמנים"; "הוברר שהוקם ועד מיוחד שבו איטלקים גרמנים וערבים במשותף ארגנו את העבודה ושלחו פקודות לפלשתינה דרך מנהיגים ערבים שבסוריה".



הוא התלונן כי מסמכים שהועברו לC.I.D. ולמשרדים רשמיים 'מסביבות דרום ירושלים' לא זכו ליחס הראוי. הוא ציין כי המודיעין מבקש להשיג סוכנים כדי לרגל אחרי הגרמנים "דבר זה עכשיו מאוד קשה מכיוון שלא התחילו בזמן". הוא סיפר על שמועות בקרב הכנופיות בקשר למדריכים גרמנים שמבקרים מדי פעם אצלם וציין את העובדה "שהם התחילו להשתמש בתחמושת כמו פצצות ומוקשים למיניהם".



הוא הצביע על הגרמני אלברכט בעל מוסך בטבריה ו'אשתו' המרגלת הנאצית ועל אחיו יוהאן שפתח מוסך בצפת כדי להיות בצפון. על אב המנזר בטבחה הגרמני טאופר, על רקס גרוסמן מבעלי המלון בטבריה ובעל קפה 'לידו' "פעיל מאוד עם הכנופיות במיוחד על ידי לימוד והדרכה בלילה " . הגרמני סוס, שגר בוואלדהיים "איש פעיל המתייחס טוב לכנופיות הערביות ולמנהיגיהם בין חיפה לנצרת"; רוף, מהנדס גרמני שגר במושבה הגרמנית. פעיל בחוגי הכנופיות".



"יש כמה גרמנים שקנו אדמה ונטעו מטעים בין עכו לראס-אל-נקורה" הוא כתב והוסיף "כמובן שהקונסול הגרמני בחיפה עובד עם הערבים וגם מכובדים גרמנים אחרים". על שיתוף פעולה בין הכנופיות לבין שוטרים ערבים הביא כדוגמה את רצח מושל ג'נין מר מופאט וסיים: " יש גם מידע סודי שהטרוריסטים מנסים להרוג את מר בלקבורן אם הוא לא ישנה את המדיניות שלו ולא יהיה מוכן להיות פרו-ערבי. מצפים שכמה פקידים בריטיים ישנו את המדיניות ויעשו יותר נוחים לערבים מהפחד לחייהם. הדרך היחידה להבטיח את ביטחונם זה לא לבטוח בשום שומר מהמשטרה הערבית בתור שומר ראש או שומר על משרדים ובתי הפקידים."



[תרגום חופשי מהמקור על ידי ידידי מייק ליף]



בעזרת מידע שנצבר, הצליחו הבריטים לחסל את ה'גיס החמישי' בארץ מיד בפרוץ מלחמת העולם השנייה.



יוסף דודסקו העביר ידיעות מהש"י לקציני הביון הבריטים. בכלל, הידיעות שמסר לבריטים לא נגעו בענייני יהודים, הם עסקו בכוונות הכנופיות לבצע פעולות טרור, בתוכניות של מנהיגים ערבים הנוגעות לבריטים [וליהודים], ובהכנות לפעולות מרי. הודות למידע שהביא לבריטים הם נערכו בעוד מועד לסיכול פורענויות, ולא אחת קידמו את פניהם של הפורעים המופתעים בכוחות גדולים. ל'הגנה' העביר ידיעות על אנשי הכנופיות ועל פעולות הצבא נגדן וכל מה שנראה לו כחשוב לביטחון היישוב היהודי.



"אף בריטי לא היה מעלה בדעתו להעסיק אותו בריגול נגד יהודים". כתב פרופ' יואב גלבר





יוסף דווח ל'הגנה' [1936] שהגיע לארץ קצין מודיעין בריטי, מומחה ללוחמה זעירה, אוהד העניין הציוני בשם צ'רלס אורד וינגייט ו'כדאי לסגור אתו עניין'. וקישר ביניהם.



הציע ל'סוכנות היהודית' [1937] לקשור קשר עם 'כנופיות השלום' - ערבים שסייעו לבריטים וחומשו על ידם כמו פכרי נשאשיבי או עבד אל האדי האופזיציה ל'הנהגה הלאומית' - לחאג' אמין אל חוסייני. מספרים כי האמיר מוחמד זינאתי מעמק בית-שאן, ראש שבט הגאזאוויה, מקושר ותיק עם גורמים ציוניים, דיווח ליוסף דודסקו על פעולותיו נגד איחוד הערבים באזורו תחת 'הנהגה הלאומית' הערבית ו"ביקש כסף עבור פועלו".



באותם מאורעות, כשהכנופיות של פאוזי קאוקג'י ויוסוף סעיד אבו-דורה שלטו בהרי שומרון, ערך יוסף את גיחותיו מנתניה לשכם ולתול-כרם, "מסתורי ואפוף-סוד", מחופש כערבי. כמתפלל האזין לנאומי הסתה במסגדים, עקב אחר חורשי-מזימות, ודיווח..



היה בא למנחמיה במכונית מפוארת עם נהג בריטי. הנהג הושאר בביתו של רוזנצוויג מהאחראים על ההגנה במושבה והוא יצא להיפגש עם פארס 'שתום- העין', "שבא רכוב על סוסה לבנה והביא ידיעות".



דוידסקו נהג לא פעם להזהיר את אנשי מושבתו מחיפוש של הבריטים - נזכר יואל סמסונוב מבנימינה.



הוא זה שדווח כי ולנטין בק, משמש סוכן-הבולשת של המשטרה הבריטית וגרם לתפיסתו של הנער יעקב קוטיק עם מזוודת הנשק בתל-אביב [ב – 22.6.1939 נורה ונהרג ולנטין בק על ידי סניף חיפה של האצ"ל].



"לשבחו של דודסקו עלי לספר שכשהייתה פעם חדירת האצ"ל ל'הגנה' והוצא חומר רב כמעט כל ארכיון ה'הגנה', קיבל אחר כך דודסקו מהאצ"ל את כל אותו החומר" אמר רוטן.



סיפר בנו ג'קי: "אבא פגש ביהודי, עולה חדש מגרמניה שגלה מברלין וכשעמד על כישוריו, קישר אותו עם האנגלים. לימים איש זה היה המוח שמאחרי 'הפצצה החכמה' שהפעילו הבריטים במלחמת העולם השנייה להריסת סכרי הרור כפי שראינו בסרט 'פורצי הסכרים' ".



חביבה נפטרה מסרטן הרחם [1937]. בשכבה על ערש דווי קראה לבתה רחל ואמרה: "יוסף חייב להתחתן כמו שצריך להחליף גרביים. שתדעי לך, שיהיה לך שכל, אחרת לא יהיה לך אבא".



בקפה 'קצ'קה' בחיפה [1938] פגש יוסף את ג'ולי, יפהפיה בלונדינית, רזה וגבוהה, צעירה ממנו ב- 20 שנה. ג'ולי בתו של יעקב בריל אלמנה שבאה מאנגליה לבקר את חמשת בנות דודותיה בארץ לעתים תכופות. באחד מביקוריה הכירה את יוסף דודסקו "חברה'מן, וידוע בכל הארץ" יוסף התאהב בה "עקב אחריה לכל מקום שאליו הלכה, אפילו ל'טי-דנסינגז'. היו הרבה בחורים שרצו בה, אבל בסוף הוא זכה". תוך שנה נישאו ועברו לחיפה. הם חיו בחיפה עד 1942 ואז עברו לזיכרון. "בבית הגדול במושבה חייתה ג'ולי כמו מלכה, עם מטפלת ועוזרת ערביה". מספרים כי ג'ולי איבדה ארבעה תינוקות עד שהביאה את שרה לעולם בשנת 1944.





רשת המודיעין הבריטי בפריז הייתה בראשות אלכס אהרונסון. אלכס היה מקושר ישיר עם מרכז האינטליג'נס הממונה על המזרח התיכון בקהיר בראשותו של הגנרל קליטון ידידו עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. בתפקידו זה עבד אלכס עם קציני מודיעין במפקדת הצבא הבריטי שישבו בבנין 'המלך דוד' בירושלים, ואילו דודסקו ידידו מנוער עבד במשרדי הS.S.D.- בחיפה. החומר המודיעיני שאסף יוסף נשלח לזיכרון, תורגם לאנגלית והועבר לירושלים, משם נשלח לאהרונסון בפריז שהעביר אותו למשרד המלחמה הבריטי שהנחית הוראותיו על מפקדת הצבא בארץ. כאשר ה'בוסים' ההבריטים של דודסקו בארץ לא קנו את עצותיו, ובמיוחד ראשי C.I.D , כתב לאהרונסון בפריז, שהזדרז להמליץ למשרד המלחמה הבריטי ששלח הוראות ביצוע למפקדה בארץ.



זה הרגיז רבים.



אלכס אסף ידיעות על המתרחש בין הערבים והפקידות הבריטית העויינת. את החומר הנוגע לערבים סיפק לו, בן מושבתו יוסף דודסקו. אלכס שהיה בקשר עם ראשי האינטליג'נס הודיע להם - כל פעם שגילה סימנים לכך - שהפקידות הבריטית בארץ מכינה פרעות חדשות. להאשמותיו היה מצרף גם הוכחות למשל, כי בכפר פלוני קיבל פתאום המוכת'ר 300 לירות במתנה ממושל חיפה או כי בכפר אחר קיבל המוכת'ר טרקטור במתנה. קציני המודיעין והפקידות הבריטית בארץ.לא אהבו את זה.





יוסף לא הסתפק בעבודת המודיעין והחל יוצא עם הצבא הבריטי למבצעים. "בתקופה של סוף המרד הערבי זה הפך אצלו לספורט, לצוד מבוקשים תמורת הפרס שהוקצה על ראשם".





הערה: היום במרחק כה רב, קשה לדייק בעובדות עולם דמדומים של סוכנים רבי פנים שהועסקו על ידי יותר מגוף אחד. יוסף דודסקו הופיע במקורות בכינויים שונים בהתאם לזמן, למיקום ומען המידע: אבו-ג'אג' , גבעוני, זמרוני ,י' ד', חברוני, יתרו, 'המתווך מזכרון'. הש"י כינהו בנימין, כשהמודיעים הערבים כותבים לו הוא נקרא יוסוף אפנדי. זה בלבל רבים וטובים.





דודסקו כאמור ריכז בידיו מטעם האינטיליג'נס את הנושא הערבי. הפעיל רשת של סוכנים, בהם אישים מצמרת המנהיגות הערבית, שקיבלו את משכורתם מידו והזרימו לו מידע. שמצא את דרכו גם אל מוסדות הישוב. הפעילות הסתעפה לשטחי סוריה, לבנון, ועיראק. הסוכנים ערביים, שאספו עבורו מידען היו כולם ברמה, הוא בחר אותם אישית, ופיקח על כולם. "הוא היה ממזר".





בתחילת שנות ה- 40 יצרו אנשי מחלקה ו', מחלקת הידיעות של הלח"י קשר עם דודסקו והוא החל לספק להם ידיעות. יהודה [וייס] גור ['בועז'] אחראי מטעם הלח"י על המודיעין באיזור חיפה שעבד כחמש שנים עם דודסקו סיפר: "הוא היה אדם מאוד זהיר ויבש ביחסים. אני לא חושב שהייתה לו אידיאולוגיה. הוא ידע, זה גוי וזה יהודי. קיבלתי ממנו כל מה שדרשתי ממנו על הסביבה בה הסתובב, איש לא שילם לו. הכל היה בהתנדבות. הייתי פוגש אותו אחת לשבוע-שבועיים בחדר קטן שהחזיק בחיפה. שם היה נח" [דוד תדהר הצהיר ש"בכל שנות עבודתו של דודסקו עבור המודיעין הבריטי הוא סיפק ל'הגנה' לאצ"ל וללח"י מידע תמורת תשלום"].





בקיץ 1944 הבריטים איימו על דודסקו בפיטורין, אם ימשיך לספק מידע ל'הגנה' וליתר הארגונים. לפי מסמכי ה'הגנה' הוא לא הפסיק. הקצין הבריטי קר התעניין ב'אירגונים' היהודיים - "הבחורים שלנו הפכו לכלבי ציד של הבולשת והצבא. השרות של האצ"ל נהפך למעשה לכלי של השלטון. התמרמרות על כך רבה . אבל זה מבטיח שכר לאנשים" העיד רוטשטיין.





מלחמת העולם הסתיימה. תוכניתו של המופתי חג' אמין אל-חוסייני לחזור לארץ עם הגייסות הגרמנים המנצחים סוכלה. מכל רחבי המזרח-התיכון הגיעו ידיעות על כוננות קומוניסטית ועל התמרדויות נרחבות נגד 'המעצמות האימפריאליסטיות'. הנושא ה'בוער' היה קשריו של המופתי הירושלמי עם ה'קומאינטרן' - מחלקה במשרד החוץ של ברית-המועצות לטיפול ברשת הקומוניסטית ברחבי העולם. והפ' ק' פ' - המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית. חג' אמין אל חוסייני, והנוהים אחריו, המירו חיש מהר את הגרמנים בסובייטים, המצב החמור היה בעיראק. דודסקו - עמד ליטול על עצמו את התפקיד המכריע של חייו -. עם קידום בדרגה. מפקדת האינטליג'נס החליטה לשתול את יוסף דודסקו בבגדאד. היה עליו לצאת ללונדון לקבל תדרוך, ולאחר שישווה לעצמו חזות ערבית מתאימה, היה צריך לפתוח פרק חדש בחייו - כאזרח ערבי אמיד בבגדאד. ההכנות גזלו זמן יקר.



האדמה והכרם עיכבו, בקיץ של שנת 1945, בטרם הסתיים הבציר, נרצח.



אבל בינתיים קרו דברים; יש אומרים צירוף מקרים,





בשנת 1945 בחור בשם קובלנץ נאסר על-ידי האינטליג'נס הבריטי בחשד שהוא חבר האצ"ל ועמד להישלח לגלות באפריקה. אמו, ילידת זיכרון ולה משפחה במושבה, משכה בכל החוטים שיכלה כדי להוציא את בנה לחופשי. דודסקו היה תחת לחץ כבד לעזור לקובלנץ. קובלנץ נאסר ביפו, יוסף הלך ליפו לבקש עליו. להזכיר: הארץ הייתה מחולקת בעניני האינטליג'נס לשני משרדים: ביפו ברובו עסק בנושא היהודי, ובחיפה - עיקרו בערבים. הקצין הממונה ביפו היה או'סוליבן הידוע כאנטישמי ורודף 'הארגונים' , זה הבטיח ליוסף שקובלנץ ישוחרר. "הבריטים דרשו ממנו שימסור להם מידע מהיישוב היהודי, אבל הוא סובב אותם, ומכר להם סיפורים שקריים. הוא לא עשה שום דבר שהיה עלול לפגוע ביישוב היהודי". קובלנץ הועבר לארץ למעצר בלטרון ובעתלית עד קום המדינה . אגב, לימים או'סוליבן הוא זה שסילק את רוטשטיין מהשרות עקב חשש מבוסס על מסירת חומר ליהודים.





אהרנבלאט אברהם בחור שחור וגבוה תושב זיכרון-יעקב, מפעילי לח"י, נעצר בשנת 1942 על ידי הבולשת הבריטית, נכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון. בנובמבר 1943 היה בין עשרים חברי לח"י אשר ברחו ממחנה לטרון דרך מנהרה שחפרו, שב לתפקידו ביחידת המודיעין. כשנעצר שנית, בטרם הוגלה למחנה סמבל ליד אסמרה באריתריאה [ינואר 1945] האשים את דודסקו במעצרו. שוחרר. הסיבה: שחפת . "אברהם אהרנבלט, חבר לח"י מזיכרון, שחפן שאבא הצליח להחזיר תמורת שוחד גבוה ממעצר באריתריאה". אמרה רחל. סיפרו כי הוא זה שביקר את דודסקו יומיים לפני הרצח והודיעו כי נחרץ גורלו וכי ידוע להם כי הוא עומד להסתלק .



ורנר [ורד] שלום איש אצ"ל תושב זיכרון-יעקב. שימש כמדריך קורס מפקדים בשוני ומתורגמן לקצינים פולנים מצבא אנדרס שהדריכו שם. נעצר בשוני, באוקטובר 1944. אחרי שבוע בבית הסוהר בחיפה הועבר ללטרון ונשלח באוקטובר 1944 יחד עם 251 עצורים למחנה סמבל באפריקה. עבר למחנה גילגיל בקניה. שוחרר ב- 14 למאי 1947 והוחזר לארץ.



'בינה' הכינוי לש"י של 'ההגנה' הפעילה סוכנים ביניהם ה'ידידה' המדווחת כי "מאשימים את דודסקו בסחיטת כספים כאילו לשם שחרור שלום ורנר וגם אנשים אחרים מסודן".





ב-5 בנובמבר 1944 הרגו שני חברי לח"י, שנשלחו לקאהיר מהארץ, את הלורד מוין, ידיד אישי של צ'רצ'יל, ושר המדינה הבריטי לענייני המזרח-התיכון, איש בעל עמדות אנטי-ציוניות ותומך ב"ספר הלבן". השניים, אליהו חכים ואליהו בית-צורי ירו בו כשנסע למשרדו. בית המשפט הבריטי בקהיר דן אותם למוות בתליה [18.1.1945].



יוסף סיטנר-גלילי ממארגני ההתנקשות, חייל באינטיליג'נס של חיל-התעופה הבריטי R. A. F. במצרים נאסר. ברח, ערק מן הצבא, וחזר לארץ.



שלטונות מצריים אסרו את אלברט סטארא, יושב ראש 'ההסתדרות הציונית החדשה' במצרים, ליפשה ז'מסון ['הגברת'] ורפאל סדובסקי. [סטארא וז'מסון גורשו ממצרים לאחר שריצו עונשי מאסר קצרים. סדובסקי איבד עצמו לדעת בבית-הסוהר ביום 9.9.45]..



בעקבות הרצח, מוסדות הישוב, החליטו להושיט לשלטונות הבריטיים סיוע פעיל. שלחו אנשי ש"י לעיראק ולמצרים כדי למנוע פעילויות נוספות של לח"י . למצרים נשלח סוכן בשם הקוד 'בנימין', והוא זה שדיווח על פעילות לח"י שם. זה לא היה יוסף דודסקו.



מהבולשת האזרחית הועברה לשירות הביון הצבאי רשימת חשודים שכללה חיילים בשירות פעיל עם הוראה לעצרם מייד. דודסקו, הביא את הרשימה לחברו אוהד האצ"ל וביקשו להזהיר מייד את הנוגעים בדבר. במקביל חקר ומצא כי חלק ניכר מהכלולים ברשימה, החשודים כחברי לח"י, נמצאים במחנות שבויים בגרמניה. הלך והראה זאת למפקד הראשי של האינטליג'נס "הלה קרע את הרשימה לגזרים, לעיני קציני הבולשת".





בארץ-ישראל קיבל סיטנר זהות חדשה והחל לעבוד בשרות הידיעות של ארגונו. בא במגע עם דודסקו וקבעו פגישות סודיות פעם בשבוע בבית-קפה תל-אביבי ברחוב שיינקין - 'קפה פלאטין', גם סיסמה הייתה להם. "היה לי חבר בשם שיטנר . . . בעל אופי ריק, הייתי אומר מושחת מטבעו, בטלן מקצועי, אף פעם לא עבד, ראה שאין לו עתיד באצ"ל והצטרף ללח"י" אמר זיתוני בעדותו.



"ידענו שהוא עומד בראש השירותים הבריטים נגד ערבים; שיש לו יחסים נהדרים עם ראש



'האינטליג'נס סרוויס' בחיפה; שהוא יכול לעזור באינפורמציה שתביא תועלת, כגון למנוע מעצרם של אנשים ולמנוע חיפושים. יש להודות שהוא עזר הרבה מאוד. הוא מסר הרבה אינפורמציה, שיכולנו לאחוז אמצעים נגד ביצוע פעולות של הבריטים. יכולנו תמיד לדעת למפרע את מי הם מחפשים. הוא גם נתן אינפורמציה טובה על הערבים הוא היה איש אוהב כסף. תמיד ביקש כסף וכסף. אומנם לא רצה כי וקיבל משכורת, אבל גם קיבל תוספת בצורה של הוצאות. מדי חודש הוא קיבל ממני בין 20 ל- 30 לירות". סיפר סיטנר.



במוצאי-שבת 27 ביולי 1945 בסיום הפגישה עם סיטנר התקשר יוסף טלפונית מבית-הקפה עם קצין משטרה יהודי קרוב משפחתו. זמן קצר אחרי זה, הוקף המקום צבא ומשטרה ובראשם קפטן או'סוליבן וקפטן פורד - שבעה בלשים בריטים זינקו על סיטנר, שניסה להתנגד ולחמוק, כשהוא קורא לעבר דודסקו "מנוול, דינך דין מות!". נאזק ונלקח מהמקום ."אני שהכרתי את יוסף יכול להעיד שהיה יהודי טוב ולא טפש עד כדי כך שיזמין משטרה מבית-קפה בשעה שהאיש המבוקש יושב שם" סיפר רוטשטיין.





מספר ימים לאחר שסיטנר נעצר חלה דודסקו - קיבל פריחה על הגוף ואושפז בבית-החולים רמב"ם, במחלקה של הצבא הבריטי. "הרופאים קבעו שחלה בגלל התרגזות. אני זוכרת שביקש שאבוא יום יום לבית-החולים. הוא אמר שיש לו בעיה והוא חושש לחייו" סיפרה רחל בתו.





מהצינוק בירושלים, לפני שנשלח לכלא הצבאי הבריטי בהליופוליס, הבריח סיטנר מכתב למפקדת לח"י בו האשים את דודסקו במעצרו. באותם הימים עצמם הגיע לידי לח"י על ידי בן-ציון קפילוטו - גיסו של הבלש תדהר - גליון של נייר-פחם, מסל האשפה של משרדי הבולשת ביפו, מתוכו פוענח דו"ח של הקצין או' סוליבן ובו תוכן שיחה שהתנהלה בין סיטנר לבין 'אינפורמטור' מודיע ידוע, שאת שמו לא נקבו



כמו שלא צויין מקום הםפגישה.





נסיבות מאסרו של סיטנר לא הותירו ספק בלב המודיעין של לח"י שחברם הוסגר על-ידי יוסף דודסקו . מפקדת לח"י סרבה להאמין ונתן פרידמן נתן פקודה לברר את הדבר מחדש. "לפחות שני אנשים החליטו על כך" וחרצו לו דין-מוות.



"היו חייבים להעניש אותו, בעיקר כדי למנוע את התפשטות המחלה של מסירת אנשי מחתרת שהיו לוחמי חופשאמר אנשל שפיגלמן לימים מנהל ארכיון לח"י - אני מניח שזה היה עניין פוליטי-מדיני, שהיה בסמכותו של נתן ילין מור".





כמה ימים אחרי החיפוש בשוני [ 16.8.1945] בו עצרו הבריטים 20 חברי אצ"ל בעת אימונים קיבל דודסקו מכתב מהאצ"ל ובו כתוב: "אל תחשוב שתגיע חי לאנגליה". על מכתבי איום כאלה היה מגיב, בפאטאליזם מזרחי: "כל כדור נושא את הכתובת שאליה נועד".





כשנודע לו לדודסקו, כי לח"י חרצה לו דין-מוות, הוא לקה בהלם - כך סיפרו ידידיו - אך גאה היה בכדי ללמד זכות על עצמו ולבקש על נפשו. "היו לנו אז קשרים עם לח"י, וניתן היה להמתיק את גזר-הדין. אך יוסף מתוך גאווה עצמית, לא סיפר, לא התייעץ, ולא ביקש עזרת איש" אמר משה שצמן.



יום קודם להירצחו דיבר עם רב המושבה הרב עזריאלי, ואמר לו: 'אני יהודי שעשה כל כך הרבה דברים עבור היישוב. קיבלתי איום על חיי, ואני לא יודע למה. לפחות שיעשו לי משפט". הרב הרגיע אותו והבטיח שכך יהיה.



יוסף גם פנה לבני משפחתו של אברהם אהרנבלט, אותו חבר לח"י מזיכרון, שהצליח להחזירו ממעצר באריתריאה. הם הבטיחו לו שהכל יהיה בסדר. אחר כך נודע שהרוצחים התאכסנו אצלם.





יוסף דודסקו הוצא להורג בי"א אלול תש"ה - 21 באוגוסט 1945.





הרצח



ליל יום ב', ליל ירח בהיר של סוף הקיץ, רוח קלה חדרה מהחלונות הפתוחים והפיגה קצת את החום הכבד. שעה שמונה בערב, הרחוב הזיכרוני דומם, ישן את שנתו בסוף יום בציר מפרך. בביתו, ברחוב היורד אל היקב, ליד השולחן כשגבו לחלון המסורג, ישב יוסף דודסקו רחב-כתפיים, עבות-שפם, חרוך-שמש, לבוש פיג'מה מפוספסת, המקטרת שבפיו מעלה עשן בחברת שכנו, בן-מושבתו האיכר אריה נידרמן כדי למסור לו יפוי-כח לנהל את משקו בזיכרון-יעקב בתקופת העדרו. יוסף עמד לצאת עם אשתו לאנגליה בעוד כמה ימים לתקופה ארוכה..



"דו ווייסט, ארל'ה - נאנח יוסף ואמר בכבדות לידידו - די שטערניסטן וילען מיר אוועק לייגן" ["אתה יודע אריה, השטרניסטים ("קבוצת שטרן" = לח"י ) רוצים להשכיב אותי"]..



אשתו ג'ולי בקולנוע , בנו ג'ק - יעקב אפרים הנקרא על שם אביהם של ה'אהרונסונים' מקימי ארגון ניל"י, ובתו שרה על שם גיבורת ניל"י - ישנים בחדריהם.





חוליית חיסול של ארגון הלח"י שמנתה ארבעה אנשים בפיקודו של יעקב (ישקה) אליאב, נשלחה לבצע את המשימה. בשביל היורד אל היקב, פיטרלו גבר ואשה חבוקים 'נדב' ו-'שרה', המפקד "היה לא רחוק מהמקום, צופה בנעשה". שני המחסלים אומרים כי היו אלה 'ישראל' [משה בר-גיורא],ו'אלחנן' [אברהם יהודאי] דאגו להיפטר מכלב השמירה, ביקשו ממר ניידרמן שלא להפריע, שלפו אקדחים אחד בקליבר 6.75 ואחד בקליבר 38., ומבעד החלון ירו 12 יריות בגבו ובראשו של יוסף. אחת מהן פגעה ברקתו. הוא כרע לארץ מבלי שהשמיע גניחה.



נידרמן התחיל לצעוק "הצילו!" הבן ג'קי התפרץ מחדרו וצעק "גנבים!"



הארבעה הספיקו להעלם לכיוון היקב "נסוגו ברגל לחיפה".



משטרת זיכרון-יעקב באה מיד למקום והחלה בחקירה.



ג'ולי שהוזעקה מהקולנוע מצאה את בעלה ללא רוח חיים.



'בינה' קיבלה דיווח מ'דלפינר' "ידוע לבולשת שברצח דודסקו מעורבים בחור ובחורה מזיכרון-יעקב ובחור מתל-אביב."



את יוסף דודסקו הניחו על הרצפה מכוסה בטלית, ולצדו נרות דולקים.



"תמיד ידעתי שהוא לא ימות במיטתו, אבל לא חשבתי שזו תהיה יד של יהודי" אמרה רחל





הרצח גרם לזעזוע. אנשי ה'הגנה' והאצ"ל חרקו שן, וראשי הסוכנות היהודית הרגישו בחסרונה של אינפורמציה חשובה. אלכס אהרונסון יצא חוצץ נגד הרוצחים ובני זיכרון-יעקב הספידו את הנרצח.



הלוויה הייתה בצהרים בהשתתפות קהל רב - כל בני המושבה מזיכרון-יעקב, בנימינה והסביבה.



באו רבים המכירים את המנוח מתקופות עבודתו וכן ידידים ומכרים מכל הארץ, גם מפקדו מהבולשת הצבאית, קצין המחוז ונציגי ממשלה אחרים באו. על יד בית-הכנסת הספיד את המנוח יושב ראש ועד המושבה זאב נידרמן. כמוהו, שאר המספידים דרשו מהממשלה שתמצא את הפושעים.



לימים פשטו במושבה שמועות שחוליית הרצח, כיבדה בנוכחותה את הלווייתו.





ובמושבה רחשו שמועות :



יש שאמרו כי הבריטים עצמם דאגו להחשיד את דודסקו והביאו לסילוקו, כיוון שידע יותר מדי מסודותיהם. כי לאו'סוליבן היו כל הסיבות להיפטר מדודסקו - ביוזמה אישית ולכן לא יימצא בארכיונים שום תעוד על כך - בגלל שהפריע לו ברדיפתו אחרי אנשי מחתרת יהודים ובגלל היותו בעל קשרים ישירים עם המפקדה הבריטית העליונה דרך ידידו בפאריס - אלכס אהרונסון מעל לראשי המפקדים בארץ, בכללם או-סוליבן , והוא זה ששתל את נייר-ההפחם המפליל בפח האשפה של משרדו. תעלול ישן ומוכר של אנשי מודיעין.. .



ידעו לספר כי הקצינים או'סוליבן, פורד, מורטון, ווילקינס, נהגו לעקוב אחרי העובדים בשירות הבולשת בהתאם לכלל: "כבדהו וחשדהו". או'סוליבן עקב אחרי דודסקו גילה את בית-הקפה, וכך נעצר סיטנר .יש אומרים כי אחרי הרצח סיטנר 'חולץ' מהארץ על ידי הבריטים. כי לפני גיוסו לחיל האוויר הבריטי, היה סיטנר, מודיע של הש"י על הלח"י. דודסקו עלה על זה וסיטנר "ניפה אותו מהשטח"



אמרו גם כי השכל הישר אומר שדודסקו לא הסגיר את סיטנר, כי ידע מה עלול לקרות לו אם יסגיר.



יש ואמרו כי דודסקו עמד בקשרים עם יהודי שמילא את אחד התפקידים האחראים ב C.I.D. כשגילה שהוא אחד מאנשי לח"י חוסל.



הרוב בזכרון-יעקב האמין, כי דודסקו היה קרבן לשילוב אומלל של גורמים ונסיבות. הייתה זו תקופה סוערת והוא תימרן "התהלך על חבל דק, כמשרתם של ארבעה אדונים, העויינים זה את זה". הוא שירת את הביון הצבאי הבריטי, ובמקביל קיים קשרים והזין במידע את ארגוני המחתרת, מה'הגנה' ועד לח"י.





ארגון 'לוחמי חירות ישראל' הדביק על קירות הבתים את הכרוז הבא:



הודעה



יוסף דוידסקו, קצין האינטליג'נס הבריטי מאז 1917 ועד יומו האחרון, מלשין ומסגיר לוחמים עברים לבולשת, נורה והומת בביתו בזכרון יעקב, אור לי"ב אלול תש"ה.



יוסף דוידסקו השתמש בתככים שפלים ובמרמה ומסר במו ידיו לבולשת לוחמים עברים, בהעמידו אותם בסכנת תליה, היא סייע בידי כנופיית האינטריגנטים הבריטיים במזרח התיכון בריקום מזימותיהם וביום משפטים.



לאחר שנודע לדוידסקו, כי מעשיו נתגלו למחתרת העברית התחיל לחסל במהירות את עסקיו והתכונן לברוח לחוץ-לארץ, כדי להתחמק מן העונש הראוי לו אך היד המענישה השיגתהו.



ילמדו לקח כל שכירי השלטון הזה, מלשינים ומסגירי אחרים בעד כסף, כי לא ימלטו מן העונש הראוי להם, איש איש בחטאו ימות.



לוחמי חרות ישראל



[כרוז הלח"י, "במחתרת בציון", אלול תש"ה]





בן 54 היה יוסף דודסקו במותו. הניח אשה, בת נשואה ונכדה, בת ובן קטנים.







ספיחים



ג'ולי [יהודית] אישרה את הנוסח שנכתב על מצבת בעלה "נורה על ידי אלמונים" כפי שתבע ועד המושבה, עזבה את פלסטיין לצמיתות, חזרה ללונדון, ואתה שני ילדיה - שרה בת שנתיים ויעקב בן שש.



ג'קי [יעקב] עלה עם נמשפחתו לארץ אחרי מלחמת יום -כיפורים והתמקם בנתניה.



בנו כתב מכתב לבגין, כראש הממשלה, וביקש ששם סבו יטוהר. בגין השיב כי הוא עסוק מדי, וייענה מאוחר יותר. כעבור חצי שנה שלח הבן מכתב נוסף, וקיבל תשובה מקדישאי, עוזרו של בגין, שאמרה שבגין חולה, ו"ממילא כל האנשים שהיו קשורים לפרשה כבר מתים".



כשיצחק שמיר היה לראש ממשלה ענה לפנייה דומה דוברו יוסף אחימאיר:: "ראש הממשלה לא יכול בימים אלו להתפנות ולעסוק בענייני העבר כולל פרשת יוסף דודסקו".





רחל הייתה לגברת לובובסקי ועברה לחיפה. בתה חביבה הייתה לגברת צמח ועברה לרמת השרון.





סיטנר קיבל שנתיים מאסר לא עונה ולא סבל ונשלח ב- 17 לפברואר 1946 כגולה יחיד למאסר פוליטי במחנה-הגרוש באריתריאה מבלי שהועמד לדין צבאי "עונש שנראה קל יחסית".. הוא הועבר עם שאר הגולים לגילגיל בקניה. הוחזר למדינת-ישראל עם אחרוני הגולים ב- 12 ביולי 1948 עבד בליטוש יהלומים ברמת-גן והיה למזכיר הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הלאומית.





קבוצת הרצח מנתה ארבעה, היורים: 'ישראל' הוא משה בר-גיורא, נפל ב – 1.11.1945 בפעולת הלח"י על בתי הזיקוק בחיפה ;'אלחנן' הוא אברהם יהודאי נפל ב – 18.6.1946 בפעולת הלח"י על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה;



המאבטחים: 'נדב' הוא משה ערמוני [ואולי לא הוא, ראה להלן] נהרג בתאונת דרכים בשנת 1980. 'שרה', יש אומרים כי זו חנה ערמוני לימים אלמנת אלימלך חיים אפלבוים שנהרג בבריחה מכלא עכו ב־4 במאי 1947; אם לשתיים, שימשה כמזכירתו של אנשל שפיגלמן, מנהל ארכיון הלח"י ב'בית יאיר'. יש אומרים כי ש' היא כרמלה סקורניק מזיכרון-יעקב ויש האומרים כי זו חנה שטרן.



יש אומרים כי זה לא חשוב בכלל.







סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסי תירוש



עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.



יוסי תירוש הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של שירות המדינה, כיום תושב פרדס-חנה



יום חמישי, 17 ביוני 2010

יזרעאלי חיים – הרופא שנרצח בעמדו בחזית

25.8.1929 באר-טוביה



בית העלמין בבאר-טוביה

טכסט:
[מגן-דוד, בלבו ציון מוקף בזר]
לנפש הקדוש והטהור
דר' חיים ב"ר שמחה ליב
יזרעאלי
שנרצח בעמדו על החזית

ביום י"ט מנ' אב תרפ"ט

בן מ"ט שנה היה במותו
ת'נ'צ'ב'ה'
באר-טוביה
אדמות קסטינה נקנו על-ידי הברון רוטשילד. בתשרי תרמ"ט (1888) עלו על הקרקע עולים מבסרביה ובנו למרות איסור התורכים 14 בתים. רוב המתיישבים לא האריכו לשבת שם; פקיד הברון בלוך דרש מהם לחתום על תנאים שלא יכלו להסכים להם, כמו ביטול כל זכות משלהם על אדמת המקום ועל הרכוש; איסור על ניהול המושבה באופן עצמאי; קבלת כל החלטה מצד הברון ללא ערעור לרבות גירוש מהמקום. המתיישבים עזבו תמורת פיצויים. אנשל שקולניק קנה בכספי הפיצויים נחלה ברחובות. עם עזיבתם, כשנותרו רק שש משפחות, הפך המקום לחווה; ניטע גן עצי פרי והובאו פועלים יהודים שעבדו כשכירי-יום. בשנת 1895 נרכשו האדמות על-ידי 'חובבי-ציו'.
ב- 1896 התיישבו במקום 17 משפחות חדשות.. למקום קראו 'באר-טוביה' על שם באר מים שהייתה שם ונקראה בערבית ביר א- תַ‏עַ‏בֶ‏יֶ‏ה [באר היגיעה]. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הסופר משה סטבסקי היה שומר וחקלאי בבאר טוביה, וחבר בארגון 'המגן' שארגן יוסף לישנסקי כתחרות לאגודת 'השומר' - ארגון ששימש כמסווה לקבוצת הריגול שהתמקמה במקום בו קל היה להתקשר עם האנגלים במצרים. יוסף לישנסקי איש ניל"י נהג בדרכו לבריטים במצרים וממנה להתארח אצל האיכרים פייבל ומאשה כהן. לאחר הכיבוש הבריטי החלו הערבים לתקוף את המושבה, רצו להשמידה, ועל אחד מאנשיה סיפורנו.
חיים בנם של מלכה ויהודה לייב איזראליט נולד בשנת תרמ"א - ינואר 1881 - באחוזת אביו הלמדן והגביר בפלך מינסק. הוריו העשירים; בעלי אחוזות בפלך מינסק ובעלי אחוזה בארץ ישראל, בפתח-תקווה, רצו שבנם זה יהיה לרב. בן 15 נכנס חיים לישיבת טלז בראשות הרב אליעזר גורדון אשר בהנהגתו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר באירופה ובעולם היהודי. שיטת הלימוד -פיתוח החריפות וכושר הניתוח ולא רק בקיאות ; חיים נמנה על חריפי התלמידים. בן 18 עזב חיים את ה'ישיבה' בניגוד לרצון הוריו ובלי תמיכתם עבר לגימנסיה במינסק, שם תוך שנה הוציא תעודת בגרות. רצה לצאת לאמריקה. בדרכו התעכב בברלין והיה לתלמיד בבית-ספר לרפואה. בשנת 1912 סיים ונשאר לעבוד שנה בקליניקה בעיר.
באותה שנה, עלו ארצה הוריו עם שלושת ילדיהם הקטנים נחמיה, ציפורה ויונה. הגדולים, חיים, אחיו ואחותו נשארו בבילורוס. חיים שב לרוסיה, נבחן והצליח בבחינה הממשלתית כרופא, ויצא שוב לברלין להשתלמות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס כמתנדב לצבא הצאר הרוסי ועבד בחזית כרופא–קצין, 3 שנים. לאחר שירותו הצבאי התיישב בסרנה שבווהלין ועבד כרופא. התמסר לפעילות ציונית "נאמן ללשון הלאומית ולכל הקניינים הלאומיים" ופעל לא מעט לטובת הפליטים היהודים שהגיעו. כאן היה לד"ר יזרעאלי. ואשתו הניה היפהפיה והצעירה ממנו בשש-עשרה שנה הייתה לדינה. רופא מסור היה עם סיפוחה של ווהלין לפולין על רוב אוכלוסייתה האוקראינית והפרעות שצבאות דניקין - מפקדו של 'צבא המתנדבים' חלק מ'הצבא הלבן' האנטי-קומוניסטי במלחמת האזרחים ברוסיה - עשו ביהודים, גרמו לו, כבוגר ישיבת טלז איש הרצון והמרץ, בעל האופי החזק וחדור רוח לאומית עמוקה לעשות מעשה.
ד"ר יזרעאלי עלה לארץ בשנת 1921 עם אשתו דינה - מפונקת, לא ציונית "אבל באה עם אבא שהיה מאוד ציוני" ועם בנם שמעון בן השנה הקרוי על שם סבו מצד אביו. זמן מה הם גרו בבית הוריו בפתח-תקווה.
ד"ר יזרעאלי החל לעבוד כרופא ברמלה; והיה צריך רופא יהודי לפועלים היהודים ברכבת. יש אומרים כי גם אחיו הצעיר נחמיה בוגר גימנסיה 'הרצליה' הלך איתו לרמלה. שותפו במרפאה היה ד"ר משה ישראלית והפועלים היהודים מהעיירה קטנה לוד היו באים לרמלה העיר הגדולה. שם החל לפעול לקירוב הלבבות בין היהודים והערבים ולהגדלת הישוב היהודי. "שם מצא התנגדות כיהודי לאומי ועבר לעזה".
בסוף שנת 1923 עברה המשפחה לעזה. ד"ר יזרעאלי פעל גם כאן בקרב הערבים - רוב תושבי העיר, סייע ככל יכולתו לעדה היהודית הקטנה, ובעיקר ביסוד בנק 'הלוואה וחסכון'. אביגיל נולדה, כציוני נלהב נתן לה שם עברי מהתנ"ך. שמעון הגיע לגיל בית-ספר. חיים ודינה חיפשו מקום שיש בו גן ילדים ובית ספר עברי. בחודש מאי 1924 הסכים ד"ר יזרעאלי לקבל משרה בבאר-טוביה כרופא מטעם 'הדסה', במשכורת קטנה אמנם אך מתוך תקווה להכנסה צדדית מן הסביבה הערבית, ושם קבעו את ביתם.
המושבה הכי דרומית, קטנה ודלה מים הביאו בחביות מהכפר הערבי הסמוך סאוואפיר . הפועלים - ערבים מבית-דאראס הסמוכה ומקסטינה. "אין פרחים בחצרות" זכרה הבת שרה .
אנשי העלייה הראשונה שהקימו את המושבה, נלחמו בכוחות עצמם באדמה הזיבורית שבקושי הצמיחה דבר, למדו לחיות עם החום הכבד, השממה שמסביב והתנכלויות מתושבי הישובים הערביים הסמוכים למושבה שהגיעו עד לרצח האיכר נחודקין אברהם על כרם השקדים שלו..
"בבוקר היינו אוכלים פרוסת לחם, בצהרים קיבלנו נזיד ובערב כוס חלב" שיחזר מנחם ולינסקי את זיכרונות ילדותו. "לא ידענו מה זה חשמל או קרח, כשהיו רוצים לקרר מים היו משאירים כד של מים בחוץ כל הלילה ובבוקר היו שותים. . לא היה חסר לנו כלום, לא ידענו על תנאי חיים אחרים ובגלל זה היינו מרוצים מחיינו".
על אף הגניבות וההתנכלויות לשדות, תושבי באר-טוביה שמרו על יחסי שכנות תקינים עם הישובים הערביים שמסביבם. בבתיהם גרו פועליהם הערבים מכפרי הסביבה. "בבית שלנו גרו זוג מקומי שעיבדו יחד עם ההורים שלי את 800 הדונם שהיו ברשותנו. היחסים אתם היו טובים וחבריים ואותי יילדה האישה הערבייה שעבדה עם המשפחה" סיפר מנחם ולינסקי.
התפרנסו בעיקר מגידולי בעל בעיקר חיטה שהייתה נמכרת בעודה בגורן לערביה אחת מעין אפנדית , עד שד"ר יזרעאלי יצר קשר עם בנק 'הלוואה-וחסכון' וזה העמיד לרשות האיכרים אשראי ומימון וכך השתחררו מאותה אפנדית. לא היה כסף, היו מוצרים. לא היה רעב,. אבל מה שגידלו בעונה אכלו."בישלו בעונה בקיץ ריבה מענבים בלי סוכר". לא היה כביש. "היינו תקועים באמצע בין בית-דאראס, סאוואפיר וקסטינה. הייתה דרך עפר עליה היינו שוכבים כדי לשמוע אם המכונית של אבא מגיעה" סיפרה לי שרה. משפחת יזרעאלי התבססה. ד"ר יזרעאלי פתח בבית מרפאה עם דלת כניסה נפרדת, תלה שלט ובראשו נכתב בעברית ד"ר ח. יזרעאלי . ומתחת משמאל באנגלית DR. MED. H. ISRAELI ומימין כך בערבית. הערבים, כיהודים היו באים, יושבים על המדרגות ומחכים לתורם. הדוקטור התעניין בעיקר במחלות עיניים - גרענת, טרכומה. פעם בשבוע הושמע צלצול מחישוק הברזל שהיה תלוי על עמוד, מעין פעמון –וכל הילדים באו לטיפול עיניים במרפאה – "היו מקבלים טיפול עם טיפות ומשחה".
הייתה לו מכונית 'פורד', "כזו שמניעים אותה עם מנואלה". עם נהג יהודי מיפו בשם ציון, כבן 20 שדיבר ערבית שוטפת.. ד"ר יזרעאלי שהיה רופא יחידי בכל אזור הדרום טיפל בכפריים הערבים שבסביבה והיה נוהג להסתובב בכפריהם. ואלה רחשו לו כבוד וחיבה.
"אבא ידע ערבית. האמין שצריך לחיות ביחד כי אין מנוס. חשב שאפשר ללמוד מהם הרבה על רפואה טבעית - גם מה לאכול, איך להתלבש כי הם שרדו ובלי רופאים.
הוא היה איש יפה ולבוש יפה - בחליפה לבנה, כובע קש או פקק כנהוג אז בין האירופאים במזרח" דברי שרה.
קנה בית ונחלה של 75 דונם. באהבה רבה ובמרץ רב התמסר לנחלתו הקטנה משאת נפשו. מצבו היה מבוסס וכך הצליח לפתח את המשק, השביח את האדמה, הוסיף מבנים, טיפח פרות טובות, גן יפה, עופות משובחות, יונים נאות וככל איכר הוציא את פרותיו לעדר בבוקר וקיבל את פניהן בערב בשובן מהשדה. לאט לאט נעשה הכוח המניע בחיי המושבה; חבר קבוע במועצה ובוועד, דואג את דאגת האיכרים - להיטיב את מצב המושבה.
בבאר-טוביה נולדה הבת שרה על שם סבתא של דינה; לקחו פועלת ערביה זינב שמה לעזור ליולדת ,לטפל בתינוקת ובאחותה אביגיל "היא אהבה אותנו מאוד ואותי במיוחד – סיפרה שרה - לאמא לא היה כוח. אפילו פרימוס היא לא ידעה מה זה, גם בפולין הייתה להם משרתת אם כי לא באה מבית עשיר, אבל ככה היה נהוג שם אצל היהודים". .
היה זה בקיץ של שנת תרפ"ט – 1929. בבאר-טוביה מאה ותשע עשרה נפש, שהם עשרים ושמונה משפחות. הערבים הגבירו את ההסתה נגד התיישבות היהודים, "אין עיתונים - לתל-אביב לקח להגיע יומיים, אז חיים משמועות": זינב סיפרה לזוג שהמצב מתחיל להיות מתוח, השבאב מוסתים. ד"ר יזרעאלי הבין שהמצב מתדרדר - אפילו שהיה מוכר, הוא ומכוניתו נרגמו באבנים בצומת מסמייה "אם כבר זורקים אבנים עלי - זה סימן רע".
באו ימי אב תרפ"ט את ארגז הנשק העבירו לבית יזרעאלי - ארגז נעול של המשטרה בו היו רובים ותחמושת ורק בשעת צרה מותר לפתוח אותו. באו שני שוטרים אנגלי וערבי לקחת את הארגז למג'דל, עיירת המחוז "כדי שלערבים לא תהיה סיבה להתנפל עליכם". דינה, באומץ לב התיישבה על הארגז ואמרה "אותו אתם לוקחים עם הגופה שלי" מאחר והיה אסור לגעת באשה - הסתלקו.
זינב אמרה שהשבאב- אחיה וחבריו - מתכוננים לעלות על המושבה.
ביום ו' מכוניות ערביות עברו בביטחון דרך המושבה עשרות פעמים אל הכפרים הסמוכים והסיתו כנגד היהודים.
בערב התכנס הוועד לדון במצב. איש מהם לא העלה על דעתו שהמצב רציני. החליטו להתאסף מחר.
צעירי המושבה היו ערים כל הלילה ושמרו. רק רובה צייד אחד היה ברישיון - למשפחת ולדר.
בשבת אחרי הצהרים בא ערבי עם חמור והביא את החפצים של ה'נוקטה' - תחנת-המשטרה - מן הכפר בטניה והודיע שהתחנה עוברת על-פי פקודה מעזה למושבה, כדי להגן עליה מהתנפלות. באו 4 שוטרים ערבים; שלושה רוכבים מזוינים ושני שוטרים רגליים לא מזוינים . סודר להם מקום במושבה.
במוצאי-שבת התאסף שוב הוועד לטכס עצה. ברור היה לכולם כי על שוטרי ה'נוקטה' הערבים אי-אפשר לסמוך. הוצע לנסוע לעזה ולדרוש שישלחו שוטר יהודי. הוצע גם לנסוע לגדרה ולרחובות ולהודיע על המצב; הוחלט לחכות למחר "עד בוא האוטו של גדרה הבא כל בוקר".
"ביום א' בבוקר בא אלינו ערבי אחד ממכרינו מהכפר בית-דאראס וסיפר כי באו אליהם אפנדים בשני אבטומובילים ומדברים על ליבם לעלות על המושבה, אולם הם אינם נשמעים להם". העידה מאשה כהן .
במושבה הופיע בדווי, לבוש יפה, מידידיו של הרופא וסיפר שמכוניות עם אפנדים ערבים מסיתים ומדיחים מיפו, יוצאות ובאות אל כפרי הסביבה; מספרים שהיהודים התקיפו את מסגד עומר בירושלים ויש הרוגים.
האוטו מגדרה לא בא.
הוועד התכנס - ד"ר יזרעאלי חזר והציע את האוטו שלו לנסוע בלוויית שוטר מזוין וראש הוועד יצחק גנין למושל עזה ולבקשו כי יישלח למושבה שוטר או שניים, יהודים. החליטו כי מוטב לנסוע קודם לגדרה ולהתחקות על המצב שם. שני אנשים נסעו באוטו לגדרה וליתר בטחון שלחו גם אתאחד מבני האיכרים עם שוטר למושל במג'דל, לבקש עזרה, המושל האמין לשוטר שאמר כי שקט שם וגער בשליח.הם שבו.
בבוקר יצאו לעבודה בגורן. היה שקט. למרפאה באו חולים ערבים, ד"ר יזרעאלי טיפל בהם עד שעה 10 .
בערך בשעה 11 בבוקר בא ערבי מבית-דאראס והודיע לפועלים הערבים שיעזבו תיכף ומיד את המקום כי "מחנה כבד" ממג'דל וחמאמה עולה על המושבה.
ממגדל המים נצפו על הגבעות סביב נערים ערבים במדי צופים מאותתים סימנים בדגלים. נראו גם רוכבים שהעבירו פקודות מקבוצה לקבוצה. במשך היום לא פסקה תנועת המכוניות שבאו עד להמון שהחל להקיף את המושבה "מסרו להם דבר מה וחזרו".
מחנה משולהב נושא דגלים התקרב. שני שוטרים מה'נוקטה' רכבו אליהם ובשובם אמרו כי אמנם המחנה הולך למושבה, אך "מה-ליש" "מה-ליש!" [אין דבר/ לא נורא].
בשעה שתים-עשרה בערך, נשמעו מהצד הדרומי של המושבה צעקות:"התנפלות". סיפרו שבאו ערבים ואמרו: "התחבאו, כי באים לשחוט אותכם".
המון רב נראה מתקרב מצד בית-דאראס. בהם שודדים ידועים ופלחי הסביבה שהוסתו להחריב את המושבה, בין המתנפלים היו ערבים וערביות שעבדו במשקי האיכרים. היו גם שתי משאיות. אחד השוטרים יצא לעצור בעדם ולא חזר. ההמון התקרב. שוטר שני יצא וחזר. הפורעים המשיכו לעבר למושבה.
שאלו את מפקד ה'נוקטה' אם לפתוח את ארגז הרובים עם כדורים החתום בחותמת הממשלה לשימוש בשעת התנפלות; אבל הוא עצר בעדם. מרחוק נראו שוב שתי המשאיות. השוטרים עם הרובים מהרו אליהם, בשובם סיפרו כי המשאיות הביאו חיטה ודורה. . . "אז פתחנו את ארגז הרובים והצעירים שלנו תקנו והכינו אותם" כשפתחו את הארגז חשכו עיניהם חשבו שנמצאים שם שנים-עשר רובים , היו רק חמישה וכאלף כדורים.. אשר גנין מרמת-השרון סיפר: "הרובים היו מלאי גריז, והיה צריך לנקות אותם. הכדורים היו דבוקים אחד לשני בגלל חלודה. הרופא, ד"ר יזרעאלי שהבין בכימיה אמר לשטוף את הכדורים בחומצה וזה באמת הצליח". אברהם ולינסקי לקח את המכונית היחידה שהייתה בכפר, זו של הרופא חיים יזרעאלי ונסע לרחובות כדי לקנות חומצת מלח איתה ניקו בנות המושבה את כדוריהם של חמישה רובים ישנים שהיו מלאים בחלודה. לא כולם ידעו להשתמש ברובים - ד"ר יזרעאלי שהיה בצבא הצאר לימד אותם במקום. ירו באוויר. המתנפלים נסוגו מעט אחור.
השוטרים שוב יצאו, חזרו ואמרו שהמתנפלים "לא יעלו יותר".
שבו השליחים מגדרה - גדרה לא תוכל לעזור, גם מצבם רע. שני צעירים נסעו באוטו לרחובות. נתנו סוס לשוטר מה'נוקטה' שיסע לאשדוד ויודיע על המצב למג'דל ולעזה.
המתנפלים חזרו לתקוף. המגינים בעלי הרובים יצאו לקראתם, עמדו בקצה המושבה ולא נתנו להם להיכנס. המתנפלים פנו לעבר השני, אולם נהדפו גם משם. לא נשמעו יריות מצדם. צעקות – כן.
ד"ר יזרעאלי שעמד בראש ההגנה, עודד את המגינים "הוא היה הרוח החיה בראש ההודפים בחירוף נפש את התקפות הערבים" .
בני המושבה היו מפוזרים בשלוש אורוות - נדרשו להתאסף לאורווה אחת.
בשעה שלוש אחרי הצהרים כשלושים איש מהמתנפלים העזו לגשת אל הגדר מן הצד הצפוני של המושבה. השוטרים נגשו לפזר אותם, ולא יכלו.
אחדים מהמגינים החלו לירות יריות מגן. המתנפלים נהדפו. אחד מהם נפצע ברגלו, כפי הנראה על ידי אחד מחבריו להתנפלות, השוטרים רכבו אליהם ובשובם, כועסים, דרשו שהרופא ילך אתם לחבוש את הפצוע. הרופא מילא את תפקידו ואפילו הציע להוביל את החולה ליפו במכוניתו רק שיגיד את שמו. חבריו לא הסכימו. חבש ורצה לשוב .חסמו את הדרך בפניו, איימו במקלות, האוויר היה מלא קריאות משטמה. "הם רצו להרוג אותו, אחדים הגינו עליו"; "השוטר שהיה עמו הצילו". המתנפלים לקחו אתם את הפצוע והתפזרו בשדות הדורה כדי להקיף את המושבה משלושת עבריה.
השליחים לרחובות שבו ומסרו כי גם רחובות לא תוכל לתת כל עזרה. דברו בטלפון עם מג'דל ועזה, אך משם ענו לנו כי אין הם מבינים: איך זה דורשים עזרה לבאר-טוביה בשעה שהשוטר מאשדוד מסר שבמושבה שקט גמור.. . .
עד שעה חמש אחרי הצהרים התרכזו הערבים בסביבות המושבה והתכוננו להתקפה. המושבה שקטה לשעות אחדות ד"ר יזרעאלי שלח את כולם לנוח ולאכול.
בחמש החלה ההתקפה מדרום; הערבים חגו מסביב והחלו מתקרבים למושבה בטבעת ההולכת ונסגרת. קבוצה אחת פרצה ממערב בצעקות "עליהום, עליהום". . נשמעו יריות..קבוצה קטנה של ארבעה ערבים הלכה לגורן והציתה אותו. השוטרים עמדו מרחוק וצעקו אל התוקפים, כדי שיתפזרו. "ביקשנום לירות באוויר והם אמרו, שקבלו פקודה לבלי לירות".
עם ערב כונסו הנשים, הזקנים, החולים והטף באורווה של האלמנה דבורה קורובקוב לבית לוין. ילידת עקרון. מבנה אבן עם דלתות ובריח וגג רעפים. ד"ר יזרעאלי נשבע לאשתו שאת הכדורים האחרונים הוא ישאיר בשבילה ובשביל ילדיהם שלא יתעללו בהם הערבים ולשאר הנשים אמר: "אנחנו לא נמכור אותכן בזול". היו איכרים שאיחרו להימלט לאורווה והוכו במקלות. שרגא פייבוש כהן כבן ששים, ממייסדי המושבה נפצע בסכינים בעברו את הרחוב מחצרו לאורווה. הרשיל רוזין לא הוכנס לאורווה מאחר והיה לא שפוי והתנהג בצורה מוזרה, לפעמים היה אלים והשתולל. "רוזין לא רצה לצאת מהבית-כנסת" נימקו. הוריו היו שם.
המגינים הבינו כי כך לא יוכלו להחזיק מעמד; פינו את הרחוב, נסוגו אל החצר, סגרו את השער והתבצרו באורווה. כעשרה מצעירי המושבה ארגנו את הגנת המקום. "שררו סדר מופתי ומשמעת. כולם נכנעו לפקודות ההגנה". לכל אחד מהמבוגרים נתנה את חפירה, העמידו אותם סמוך לדלת האורווה והורו להם "אם מישהו ייכנס יש לחבוט בראשו". בעליית הגג הוצבו שני בחורים להגן על שני השערים מהמון המתנפלים ואחד כתצפיתן.
שלחו את הנהג של ד"ר יזרעאלי היהודי הספרדי-בולגרי מיפו בן-ציון אסא צעיר כבן 20 דובר ערבית. עם האוטו ושוטר מזוין למג'דל; כדי להשגיח על השוטר ולוודא כי ימסור לקצין במג'דל את המצב כמו שהוא. ברגע זה עזבו שני השוטרים האחרים את המערכה והסתתרו במחסן
התוקפים נכנסו למושבה, בצעקות "עליהום" ו"איטבח". באו עד הבתים הראשונים, החלו מנפצים את הזגוגיות ועטים על השלל בית אחר בית. הנשים והטף שנלוו אליהם בזזו את כל מה שיכלו לשאת - גם את המיטות לקחו עם הבקר והסוסים. בין העדר השדוד נמצאות גם פרותיו של הסופר משה סטבסקי בעל רפת התל-אביב הפורעים החלו שולחים אש בבתים. ענני עשן מלאו את המושבה "מדורות אש ענקיות תמרו לרקיע, וצעקות הערבים היו עצומות", ניסו להתקרב ולפרוץ לחצר האורווה, אולם המגינים ירו דרך אשנבים בגג אל כל הקרב אליה. מספרים כי אהרון כהנסקי ירה מאחד הרובים הממשלתיים והרג יותר מ - 30 ערבים. . .
שתי המכוניות באו והביאו פחים עם בנזין. נראתה אש, המתנפלים הציתו את המושבה, גם הגורן בערה.
מישהו צעק שיש פצוע אצל הערבים – "אבא יצא לחבוש אותו. וכנראה בלילה, בחליפה לבנה כדרכו, זה היה קל, ירו בו". דברי שרה.
ד"ר יזרעאלי, שלמעשה פיקד על כל השומרים והמגינים הלך וחבש פצועים ערבים שהכירו אותו ולא פגעו בו. כשחזר עם חשכה, ליד החצר, קרוב לבנין האורווה שבו רוכזו התושבים. עמד עם שנים מהצעירים ועוד מספר אנשים. "בדממה מלאת המתח שברפת, נשמעה פתאום קריאת הצופה "הרופא! הרופא חוזר בריצה! - הוא מוקף פורעים ערבים האוחזים אותו ופוגעים בו, הנה נפל שדוד!" כך כתב לימים מי שהיה שם בתור ילד - עמרם כהן. ד"ר יזרעאלי נורה, נפל ונאסף פנימה.
שכנא אייזנשטט, ראה במו עיניו כיצד ירה השוטר בד"ר יזרעאלי, והרגו במקום -"מפקד השוטרים הוא שירה ברופא". ולינסקי ידע לספר כי שני השוטרים היו אלו שהרגו את הרופא "רק לשני השוטרים היה נשק חם. ירו בו מבאר המים היכן שהסתתרו שני השוטרים".
הדבר נודע לדינה מייד, הגה לא הוציאה. עצרה את דמעותיה בזמן שאהוב ליבה מוטל מת בחצר, כדי שלא לרפות את ידי המגינים ."הרופא היה מוטל מת בתוך החדר ששם הניחו אותו, משום שהפורעים ניסו לשרוף אותו".
השוטרים הערבים שחזרו ירו ופצעו את האיכר ליב פפר כדור פגע בבטנו. ובריחוק מה נהרג הרשיל רוזין - הומת בירייה, אחר כך שחטוהו, עטפו את גופתו בגוויל של ספר-תורה שרפוהו והלכו לשלול שלל.
בהמות העבודה השדודות נרתמו מיד לעגלות, בהן העבירו המתנפלים את הביזה יחד עם הרוגיהם ופצועיהם. את הפרות שלא יכלו להוציא מן הרפתות שחטו והטעינו על העגלות, שפכו בנזין ונפט שסופקו להם ושרפו את כל בתי המושבה עד היסוד .
בלילה כבר חסרו מים לנצורים.
הנהג בן-ציון אסא עשה את המוטל עליו הגיע למג'דל וסיפר על המתרחש. קצין, מפקד המחוז, ערבי, עלה למכונית עם ארבעה שוטרים. השוטר מה'נוקטה' לא רצה לנסוע. נסעו עד פלוג'ה, צרפו עוד שוטר ובאו בחצות לילה לבאר-טוביה.
סביב האורווה תמרות-עשן ומדורות אש. שמעו מכונית מתקרבת. הנהג חזר! ואתו עזרה של חמישה שוטרים ערבים ומפקדם הקצין מוסטפה סעיד חסן .
בשעה שבאו השוטרים למושבה, נמצאו בה עדיין כמה שודדים, הם לא תקפו את האורווה, היו עסוקים בשלל; עלו על שכונת 'הקרן-הקיימת', שרפו את הדלתות ולקחו את כל מה שנמצא שם "צעקותיהם היו איומות" . שוטרי הנוקטה' התחבאו במחסן.
הקצין הודיע לנצורים שהוא רק עובר כאן ואינו יכול להישאר, הוא בא רק לראות. דרש את הנשק ולא קיבל. עבר עם שוטריו ברחוב, ירו לצדדים "עשו עצמם כמגרשים אותם". הערבים העמיסו את יתר הביזה על גמלים וחמורים ועזבו את המושבה. הקצין ושוטריו עזבו.
בלילה בין שעה 3 ל- 4 באו אל המושבה קצין המשטרה הבריטי ליבס וחיילים בריטיים, הם אמרו כי יישארו במקום עד עבור הסכנה.
עם שחר שלח הקצין הבריטי את הנהג מחופש בבגדי שוטר עם שוטר מזוין לתחנת אשדוד להזעיק עזרה מהצבא הבריטי בעזה - שבע משאיות ביקש להעברת הנצורים למקום מבטחים. השניים שבו משם והודיעו שבשעה 10 בבוקר יישלחו מכוניות לחילוץ הנשים והילדים.
מוסטפה סעיד חסן .שב ועימו שני שוטרים ערבים "כדי לשמור על הסדר". השוטרים הערבים לא נתנו לצאת מהמושבה. התוקפים המשיכו לשדוד מן הגורן בגמלים ובחמורים.
5 בחורים נושאי נשק. עמדו כל הלילה באורווה ושמרו על שני הבתים. למגינים היה ברור שלא יוכלו לעמוד עוד לילה אחד בפני המתנפלים, "עוד לילה כזה וכולנו נשכב שחוטים כצאן".
עד אור הבוקר המכוניות הבריטיות לא באו. הערבים חזרו להתנפל על המושבה. . חסרו למגינים כדורים, חיכו לגרוע מכול.
בשעה שמונה נראה אווירון . נורו נורים לסימון. המטוס התחיל יורה בתוקפים במכונת ירייה "הם ברחו כמטורפים". הוא הסתובב כשלוש פעמים מעל ראשי המחנות של הערבים ירה, זרק שתי פצצות על הגורן והתעופף בחזרה, "יצאנו כולנו והניפונו בכובעים".
על פתח החצר שכב הרשיל רוזין הרוג בתוך ספר-תורה כשאגרופיו מכווצים וכל גופו שרוף באש.. זיהה אותו אייזנשטט שמשפחתו התגוררה כשנה אצל משפחת רוזין.
מרחובות ראו את האש, הזעיקו את האנגלים.
בצהרים באו שתי משאיות, החלו טוענים את הנשים, הבוגרים והטף שהיו מרוכזים באורווה, כ - 25 משפחות, והוסעו בחוסר כול לרחובות .ליד הכפר מרר רדפו אחריהם ערבים במקלות וזרקו בהם אבנים. הקצין הבריטי עם חייליו יצאו מהמכוניות, ירו בהם, הרגו מהם והבריחו אותם. גם על יד עקיר ניסו להתנפל על הפליטים אולם יריות החיילים הניסו אותם . הגיעו לרחובות, .אל 'בית-העם'.
"לאמא נקרע השרוול בשמלה... אחרי גדרה, ליד מרר, המכוניות ירדו פתאום מהכביש והיו המון ערבים סביבנו. היה פיצוץ והמכוניות חזרו לכביש ונסענו לרחובות. רק אחרי זמן סיפרו לי שזה היה מארב, הנהג היה ערבי והוא הוביל אותנו לטבח מתוכנן. אבל היה שם שוטר אנגלי - אז באה קבוצה של אנגלים מאוכספורד לחפירות ארכיאולוגיות בארץ והם גויסו למשטרה הבריטית כשוטרים מוספים, האוכספורדי שהיה הממונה על ההוצאה מבאר-טוביה, הבין מייד במה מדובר, זרק רימון ואחר כך איים על הנהג בנשק והכריח אותו לנסוע חזרה לכביש ולרחובות - ככה ניצלנו.
ברחובות כבר חיכו לנו עם כדי חלב קר ומים קרים וכיכרות לחם טרי ועגול וענבים - היינו רעבים לא אכלנו מאתמול. פליטים. משפחת לנדאו אספה אותנו אליהם , הם היו ידידים של אבא עוד מהתקופה שלמד רפואה בברלין. השאר שוכנו בבית-ספר 'מזרחי' שהיה ריק כי היה חופש גדול" סיפרה לי שרה:
120 מפוני באר טוביה שהוגלו לרחובות פגשו את מפוני כפר-אוריה שהגיעו מספר ימים קודם. "מר משה סמילנסקי היה ממונה עליהם" העיד דויד'קה פרס ממזכרת-בתיה. גם הנשים והילדים של קבוצת-שילר וחברי גבעת-ברנר שזה עתה עלו לאדמתם היו שם. "כסגנו של סמילנסקי. שימש גדליה בק" קיבלו אותם באהבה וסיפקו את כל הנצרך לפליטים המגיעים.
5 בחורים נשארו במושבה השרופה בפקודת הקצין הבריטי עם אחד מחייליו ביניהם האורח - נעמן סטבסקי, בנו של הסופר-הרפתן משה סטבסקי.
חלק מהרכוש לא נשדד; המטלטלים, הבגדים והתכשיטים שהוכנסו לאורווה וחלק מן הבהמות והתבואה שהיו בסביבת החצר המוגנת ניצלו. הצעירים שמרו עליהם.
הערבים התחילו חוזרים למושבה לקחת. צבא בריטי הגיע והבריח אותם.
"המכוניות נסעו, והנה הופיע אחד מן הנעדרים - סיפר נעמן - הבחור קרקובר לא הצליח לחזור לאורווה והתחבא במחסן תבן עד חצות הלילה, עבר בזחילה דרך שדות המושבה עד שהגיע לבאר בכניסה לכפר סוואפיר. שם הרגישו בו השודדים והחלו רודפים אחריו. אחדים מאנשי הכפר יצאו להגן עליו. אחרי מלחמה בינם לבין הרודפים, הצליחו להכניסו לכפר והגינו עליו. למחרת, כשהופיעו הבריטים, הלבישוהו בגדי ערבי והביאו אותו לצעירי המושבה".
בשעה חמש חזרו המכוניות מרחובות. לפנות ערב באה דרישה מהצבא שגם הצעירים יעזבו את המושבה. לא הועילו כל הבקשות להישאר ולהגן על המעט שנשאר. ונאלצו להתפנות ולהשאיר את המעט בידי השוטרים הערבים. הבריטים הגיעו עם כמה טנדרים למושבה והצעירים עלו לתוכם והוסעו לגדרה. "קיבלנו פקודה לעלות על האבטומוביל. לא נתנו לנו לקחת מאומה מלבד הרובים. עלינו ונסענו, ערומים מכול יצאנו מהמושבה"
"בהתנפלות על באר-טוביה השתתפו עשרה כפרים ערבים - דיווח הקצין אטקינס - . אנשי סאוואפיר לא לקחו חלק בהתנפלות". את הרכוש הנותר העבירו הבריטים לשייח' של סוואפיר כפיקדון.
בסביבות גדרה נראו עדרי גמלים וצאן והמונים מתגודדים. "הפורעים הערבים הקיפו אותנו והקצין האנגלי לקח את האקדח שלו וירה תשעה כדורים. כמה פורעים נפלו והקצין חזר לטנדר והדליק לעצמו מקטרת".
את הד"ר יזרעאלי וחלקי גווית רוזין השרופה קברו החיילים "על המקום על יד האורווה". כל מה שהיה בבתים ובעליותיהם נשרף לחלוטין - נחרבה באר-טוביה .
אחד מצעירי באר טוביה אמר לשמואלי בגדרה "אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו נראה את אשר יעשה עם ישראל...."
סוף דבר
חמשת מגיני באר-טוביה גויסו על ידי הממשלה והועברו עם הנשק לגדרה, שם נשארו בתור מגינים עד יום חמישי, שבו קבלו רשות מן הצבא לעזוב את המקום.
למחרת הפינוי, טס הנציב העליון מעל המושבה וראה את ההרס .
גופות המתים הובאו לקבורה רק ביום רביעי, עשרה ימים אחר מותם. בלווית משמר בריטי קברו ביום ג' כ"ט אב את שני הרוגי באר-טוביה, שהתגוללו כעשרה ימים בחצר האורווה. "לאורך הרחוב לוחות קרשים חרוכים משחירים, נפצי זכוכיות, גולי ספרי תורה שרופי הקצוות מקמטים), גלגל עגלה, כנף מכונה, תמונה משפחתית, מחברת תלמיד - כל אלה התגוללו פה ושם.. . . פגר סוס מעלה ריח צחנה, גמל שרוף".
אספו את גוויות המתים המרקיבות ועם חשיכה הובלו לבית-העלמין של המושבה. לאור פנסי המכוניות הורדו ההרוגים לקברם בארונות. אחד הצעירים אמר "יתגדל ויתקדש", "אל מלא רחמים" נשא אחד מזקני המושבה. מלים מעטות חמות וכואבות אמר חבר לזכרו של ד"ר יזרעאלי. תם הטכס - נסתם הגולל.
"הכל הלך - אין אבא, וכשזינב באה לבקר אותי התחבאתי בארון הגדול וסירבתי לצאת למרות שהיא התחננה ובכתה ואמא הסבירה לי שהיא לא אשמה בזה שאבא נרצח ושהיא טובה ואוהבת אותי ושאני אצא אליה כי היא זו שהצילה אותנו, אין ערבים רעים - מי שטוב טוב ומי שרע רע.
אמא אישה חכמה גיבורה ומאוד יפה.
לא עזר כלום אני לא יצאתי ומאז לא ראיתי את זינב לעולם...
מאז היום הרע אמא לבשה שחורים. צעירה ויפה. . . " סיפרה לי שרה
פליטי באר-טוביה הועברו מ'בית-העם' לבית הספר, שם הוקצה לכל משפחה חדר
שרגא פייבוש כהן נפצע קשה והיה מוטל חולה ימים רבים. בנו, אמציה שהיה כבר חבר קיבוץ רמת-יוחנן, נחלץ לעזרת הוריו שנעקרו ממושבתם ועברו לרחובות
בתחילת אוקטובר בקרו עורכי הדין מטעם ההנהלה הציונית ועיריית תל-אביב ובררו במקום את פרטי הנזקים. התברר שהנזק בבאר-טוביה עולה על ארבעים אלף לא"י.
כל משפחה קיבלה פיצוי בסך 250 לירות מצריות ממשלת המנדט לצורכי שיקום.
פלוגת צבא עברה בכפרים. נמצאו כמה פרות ופרדים ומעט מן החפצים השדודים שאין להם ערך רב. כשהחלו החיפושים, גירשו הערבים מן הכפרים את הבהמות השדודות "המהלכות על פני השדות בלי הבעלים".
בכפר בית דאראס נאסרו ארבעים ותשעה איש.
במשפט הפורעים הצביע שכנא אייזנשטט על השוטר שהרג את הרופא בדם קר. השוטר הערבי התעלף ונלקח למאסר.
מספרת בתו של שאול איזנשטט: "אני שמעתי את הסיפור מפי אבא שלי שאול אייזנשטט ז"ל, שהיה הבן של שכנא אייזנשטט. למשל הוא סיפר שמי שירה ברובה היה רק כהנסקי. כל השאר לא ידעו לירות, ואחד הרס רובה בנסיון לירות. לא הזכרתם את קורצ'יק שהיה המוכתר, ושהרובים היו בביתו. ולא הזכרתם שהשוטרים שיתפו למעשה פעולה עם הפורעים. כמו כן, אבא שלי זוכר את הקריאות "איטבח אל יאהוד, אל דאולה מענה" שמשמעותן ''טבחו ביהודים -הממשלה איתנו!'' [הכוונה כמובן לממשלה הבריטית].

אביגיל יזרעאלי הייתה לאביגיל גלבוע. ואחותה לשרה הוז.
הסוכנות היהודית קנתה מתושבי המושבה את אדמתם. קבוצה של אנשי "השומר" רובם מוותיקי תל-חי בהם אלמנתו של יחזקאל ניסנוב - רבקה, הקימו בי"א באדר, תשע שנים לאחר מאורעות תל-חי מושב עובדים בשם באר-טוביה. היה זה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל,
בשנות ה-40 חזר משה סטבסקי להתגורר במושב באר-טוביה. סבב בכפרי הערבים כקניין תבואות ולמד את אורחות חייהם. בתקופה זו פרסם את ספריו 'בן השמן מבגדד' ו'הכפר הערבי' המתארים את הפולקלור וההווי הערבי. יש וחתם בשמו הספרותי אבו נעמן כמנהג הערבים. מספרים כי משה עברת את שמו מסטבסקי לסתוי מאחר ואחד החשודים ברצח חיים ארלוזורוב נקרא סטבסקי. . .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסקה גרינבוים וצמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים יליד קריית-חיים, היה גמלאי של השירות ההידרולוגי, הלך לעולמו ונטמן בלהבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

.