יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

פדרמן שמואל (הרברט) – נפל בפעולת פשיטה מאחורי קווי האויב
24.10.1943 – קאלימאנוס






בית-העלמין הצבאי הבריטי ברודוס



טכסט:

[סמל התותחנים הבריטי]

PAL/8363 GUNNER
H. FEDERMANN

ROYAL ARTILIERY
LONG RANGE DESERT GROUP
24TH OCTOBER 1943 AGE 22


[סמל מגן-דוד ובתוכו כתוב:]
ת'נ'צ'ב'ה'


UNFORGOTTEN BY HIS PARENTS,
BROTHER, SISTER
AND MANY FRIENDS IN ISRAEL






בפרבר הדרומי של העיר רודוס, בצד המערבי של הדרך המובילה ללינדוס, שוכן בית-עלמין צבאי בריטי לחללי מלחמת העולם השנייה. בחלקה היהודית, הכוללת שני קברים בלבד, נקבר החייל הארצישראלי, הרברט פדרמן, שנפל בפעולת קומנדו באחד מאיי הדודקנס, פעולה ששימשה השראה, כך אומרים, לספר ולסרט "תותחי נברון" [ ''The Guns of Navarone'' , על פי הספר של אליסטר מקלין]

דם ואש בדודקנס
ב 24 באפריל 1920 הציעה ממשלת בריטניה להרברט סמואל לכהן כנציב עליון אזרחי ראשון בארץ ישראל - והוא נענה בחיוב. ב-30 ביוני באותה שנה הגיע הפוליטיקאי מדינאי הבכיר הרברט לואי סמואל (אליעזר בן מנחם) לחוף יפו ולמחרת נכנס לתפקידו.
לא עברה שנה, בכ"ה בניסן תרפ"א 2.5.1921 נולד בווינה שבאוסטריה, לאלינור לבית זאלץ ולד"ר זיגפריד פדרמן, מרצה לשפות, יהודי וציוני - בן זקונים; אח להאנס [ג'והן] ולאווה. האב המאושר התקשר עם לנציב העליון הרברט סמואל וסיפר לו כי החליט לקרוא לרך הנולד על שמו - הרברט סמואל. הנציב העליון הודה לו, והבטיח לסייע לבן לכשיצטרך.
לימים המשפחה עברה לצ'כוסלובקיה. זיגפריד פדרמן ששלט בשפות גרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, צ'כית ועברית, התמנה לפרופסור באוניברסיטת פילזן. מעמדם הכלכלי היה טוב; הם גרו ברחוב קארלובארסקה 30, ובבעלותם היה בית נוסף. בסופי שבוע יצאו מדי פעם לחופשות סקי בהרי הטטרא או באלפים האוסטריים –חבל טירול.

שנת 1938, תגובת המיעוט הגרמני הגדול בצ'כוסלובקיה, שהביאה בסופו של דבר ל'הסכם מינכן' האומלל, הסכם שאפשר לצבא הגרמני להשתלט על המדינה ללא קרב, הדליקה נורות אדומות אצל היהודים.
פרופ' זיגפריד פדרמן, שהתפטר מעבודתו כמורה לאחר 28 שנות הוראה וקיבל גמלה שנתית בסך 240 ליש"ט, התקשר להרברט סמואל וביקש ממנו לממש את הבטחתו, בכך שיסייע לבן הזקונים בן השבע-עשרה הקרוי על שמו, לעלות לפלשתינה, ארץ-ישראל.
באותה תקופה הוגבלה כניסת יהודים לארץ-ישראל בהתאם להנחיות 'הספר הלבן של פאספילד', גזירות, שעוררו התנגדות לא רק בקרב המוסדות הציוניים, אלא גם באנגליה עצמה. בין התוקפים את מסמך פאספילד היה גם הרברט סמואל, שישב בבית העליון משנת 1937, שעה שקיבל את התואר האצולה "ויקונט סמואל מהר הכרמל".
ואכן זכר הוויקונט סמואל את הבטחתו וקיימה - הבן, הרברט פדרמן, עלה לארץ-ישראל עם אשרת כניסה והחל את לימודיו בנובמבר 1938 בפנימייה של בית הספר החקלאי במקווה-ישראל. שם קראו לו שמואל.
בסוף אפריל 1939, חבריו, שלא זכו לסרטיפיקט, עלו בדנובה על ה'קולורדו' כתיירים משם דרך הים-השחור לחוף שפיים, שם נתפסו על ידי האנגלים והועברו למחנה המעצר בעתלית. לאחר ששוחררו, הגיעו בחלקם לכפר-רופין.

העקרב הצהוב
במארס 1939 נטשו פרופ' זיגפריד אלינור פדרמן ובנם בכורם ג'והן (שכונה גם האנס או האנוס) את צ'כוסלובקיה - "על רקע גזעני ופוליטי" – רשמו בשאלונים שמילאו, השאירו את כל רכושם מאחוריהם, ועלו על רכבת, שנסעה דרך גרמניה והולנד. משם, באפריל של אותה שנה, הגיעו באונייה לבריטניה. פרופ' זיגפריד פדרמן היה ליושב ראש ועדת פליטי פילזן ופעיל בארגון היהודי "HICEM". בה בעת הגישו בני הזוג בקשה להגר לפלשתינה.
ביולי 1939 הבת, אווה פדרמן [פדרמנובה בצ'כית] הגיעה בעקבותיהם מפראג [מרחוב ג'רוסלימסקה 3] לבריטניה. "רווקה. יהודייה. דרכון צ'כי, יודעת צ'כית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית. מקצוע: מזכירה" - כך נרשם בטופס מטעם BCRC-CRTF – הוועדה הבריטית לפליטים צ'כים - קרן נאמנות לפליטים צ'כיים.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.

הבן, ג'והן ג'ורג' פדרמן בעל ותק של שמונה שנים בתפקידי ניהול במפעל לנשק ואחר כך במפעל לזכוכית בצ'כוסלובקיה, וקצין מילואים בצבא הצ'כוסלובקי - ביקש להתגייס לצבא הבריטי מיד עם פרוץ המלחמה. בהיותו דובר גרמנית, אנגלית, צ'כית וצרפתית, הועסק תחילה על ידי משרד המלחמה הבריטי, אך מאוחר יותר התגייס לכוחות צ'כוסלובקיה בבריטניה, לאחד מארבעת להקי האוויר הצ'כוסלובקיים של חיל האוויר המלכותי הבריטי; ג'והן שירת בלהק 311, בדרגת לייטננט ["נאדפורוצ'יק" בצ'כית], בסיורים נגד צוללות. בספטמבר 1942, מטוס ה'וולינגטון', שבו טס, ספג אש ממטוס גרמני והוא נפצע. ולאחר שהחלים מהפציעה, היה למפעיל ראדאר וקודם לדרגת קולונל ["פלוקובניק" בצ'כית].

בינתיים בארץ, התמסר הבן שמואל בשקידה ללימודים ולעבודה. בפנימייה במקווה-ישראל עבדו חצי יום ולמדו חצי יום. בנים בלבד. שני ענפי ההתמחות שלו היו רפתנות ומטעים: "אין כמו חליבת לילה, חלבו בידיים"; אהב לעבוד ב'סוב-טרופים', פה ל'סחוב' איזה מנגו שם ל'פלח' איזה אבוקדו, פירות שאיש לא שמע עליהם בארץ-ישראל הקטנה. הוא נחשב לתלמיד מצטיין ועובד חרוץ. בתקופת לימודיו זו גופו התחשל, והוא למד לחיות בחברה, להתארגן ולעבוד בצוות לביצוע משימה מוגדרת, לפתרון בעיות מזדמנות – כנדרש בחיי חקלאי.
את לימודיו בפנימייה החקלאית סיים ב-8.5.1941 וקיבל 'דיפלומה' . סיבת העזיבה, כך נרשם ביומן בית הספר - 'גיוס לצבא'. קבלת שבת האחרונה - כולם בחולצות לבנות יושבים בחדר-האוכל של הכיתה ושרים "צור משלו אכלנו..."
יש שהלכו לפלמ"ח והיו ראשוניו.

ביוני 1940 עם נפילת צרפת לידי הנאצים וסיום מבצע 'דינמו' בדנקירק הנצורה, בעוד שבריטניה ניצבת לבדה אל מול האיום הנאצי, הודיעו ראשי היישוב העברי בארץ-ישראל על נאמנות לבריטניה במלחמתם בנאצים, והציעו את עזרתם בגיוס בעלי מקצוע, תוך דרישה מהבריטים לגייס גם ליחידות חיל-הרגלים. בתחילת 1941 הוקמו יחידות ארץ-ישראליות, שאליהן גויסו גם טכנאים, נהגים ושאר מקצועות לא קרביים.
עם קריאת המוסדות לגיוס היה שמואל פדרמן מראשוני המתנדבים. עד גיוסו בפועל הוא עבר לגור בכפר-רופין עם ידידיו מצ'כיה, בהם מנחם מנצ'לס-גלעד, שהתגייס יחד איתו לצבא הבריטי.

טוראי שמואל פדרמן PAL/8363 הוצב, ככל הארצישראלים, ביחידה לא קרבית ושירת בסרפנד [צריפין]. מה ל"מקוואי" בסרפנד, בעוד אחיו הבוגר טס מעל למי האוקיינוס האטלנטי וצד צוללות אויב?... יום אחד, בעודו משוטט במחנה, נתקלו עיניו במודעה ששינתה את חייו.
באותה שנה, באביב 42', חיפשו שלטונות הצבא הבריטי מדריכים לטיפוס אלפיני. פורסם מנשר ובו הודיעו, שדרושים בעלי ניסיון כדי להדריך בקורס למדריכי סקי ואלפיניסטיקה;
צ'רצ'יל , בניגוד לדעת האמריקאים שרצו לפלוש לאירופה מנורמנדי ומסיציליה,
החליט להקים יחידות מיוחדות ללוחמה בהרים כדי לכבוש את איי הדודקאנז מידי הגרמנים, כדי לאבטח את האוניות הבריטיות וגם ללחוץ על תורכיה הניטרלית, שלטשה עיניה לאיים אלו, להרשות לבריטים להקים שדות תעופה באנטוליה. "אז החליטו לאמן כמה יחידות קומנדו בלבנון" סיפר דוד יבין [וויל בעברו] שהיה עם הרברט פדרמן עד ליום בו נפל.


מודעה כזו ראה שמואל - הוא התנדב מיד ליחידה האלפינית, והועבר כמדריך סקי לבית הספר של הארמיה ה-9 במלון "לה סדאר" ("הארזים") שבהר הלבנון, ששכן בגובה של 1000 מטר בצדו של הר מכוסה שלג בגובה של 2000 מטר. הוא יצא לשם בשמחה ובתקווה, שהוא עומד על סף פעולה צבאית של ממש.

בבית הספר שבלבנון, התקיימו בנוסף לסקי אימונים בלוחמת הרים וטיפוס סלעים, צניחה ולימוד דרכי ההישרדות בטבע האלפיני. האימונים כללו הגעה ליעד במצנח, בסירה, על פרדה או עם ג'יפ. "היו שם כמה ארצישראלים – שמואל, אני ובן דודו – אלי ארנפסט" נזכר דוד יבין.

היה על הצעירים לטפס בהרים, במסע של 130 ק"מ, כשהם נושאים 40 ק"ג של ציוד. במשך המסע קיבלו אספקה מן האוויר, וכך היה ברור להם שיישלחו אל מאחורי קווי האויב.

המדריך הראשי לטיפוס הרים היה פרופסור להיסטוריה באוקספורד. הרופא הראשי של הקורס היה ד"ר פיו [Foo שמו האמיתי היה הארפר], מומחה לפיזיולוגיה: "ד"ר פיו ניחן בכושר גופני מעולה. עשר שנים לאחר מכן היה ד"ר פיו במשלחת של הילארי וטנסינג שהעפילה לפסגת האוורסט", כתב מנחם גלעד מכפר רופין. כל מחזור נמשך חודש. החניכים הגיעו מכל קצווי האימפריה הבריטית. הרברט סמואל, הוא שמואל, נחשב כצ'כי דובר אנגלית, איטלקית וגרמנית.

בין היחידות שהגיעו להתאמן הייתה יחידת הקומנדו ה-L.R.D.G. "קבוצת המדבר ארוכת הטווח" = LONG RANGE DESERT GROUP של חיל- התותחנים המלכותי. הייתה זו יחידה מפורסמת, רבת תהילה ומעללים, שבאה מהמדבר המערבי, שסמלה עקרב עם עוקץ מונף.
בינואר 1943 נקבע עתידו של ה- LRDG על ידי פיקוד המזרח-התיכון. הם נשלחו להילחם בחזית הים האגאי. תמונת המצב בשטח: בצפון ובמערב הים - יוון, שהייתה כבושה בידי האיטלקים והגרמנים. במזרח הייתה טורקיה הניטרלית, ובדרום שכנה כרתים שנכבשה בידי הגרמנים. הרעיון היה לפתוח חזית קטנה, נוספת, בים האגאי, במטרה לתפוס את איי דודקאנז, ואז לפתוח נתיב אספקה נוסף לרוסיה דרך הדרדנלים, נתיב שיוכל לשמש גם להחדרת סוכנים, ציוד וכוחות מיוחדים לעזרתם של הפרטיזנים ביוון וביוגוסלביה.

בתום קרבות המדבר המערבי, באפריל 1943 הועברו לוחמי ה-LRDG לאלכסנדריה, לחופשה ולהתארגנות מחודשת. עם סיום החופשה הם הועברו לבית הספר ללוחמה הררית ליד ביירות בלבנון, ושוכנו כאמור במלון "ארזים". היחידה מנתה שלוש פלוגות: כוח "A" המבוסס על ניו-זילנדים [פטרולים = כוחות-סיור R ו- T] ורודסיאנים [כוח-סיור S], בעוד כוח "B" מבוסס על לוחמים בריטים [כוח-סיור G (Guards) וכוח-סיור Y (Yeomanry)]. כשהגיעו למקום, פגשו בשמואל.
הלוחמים הוותיקים, שהתאהבו במדריך הצעיר, הזמינו אותו להצטרף ליחידתם, והוא הסכים. כבוד גדול היה זה להצטרף ל L.R.D.G. שמואל הסתפח ליחידה הבריטית, לכוח "B".
כשהגיעה הוראה לצאת לדרך, הם עלו בביירות על משחתת צי הוד-מלכותו.

יתושים בלוויטה
הגנרל וויוול, מפקד כוחות הברית במזרח-התיכון, כינה את ה-LRDG בחיבה "צבא יתושים" - מטרידים בעקיצתם הבלתי צפויה.
ה-LRDG הפליגו ב-22 בספטמבר 1943 מחיפה על אוניית הצי היווני "המלכה אולגה" [VASSILISSA OLGA] והפליגו לקאסטלו רוסו, אי ליד החוף הדרומי של טורקיה, ומשם לפורטולאגו שבאי לארוס. תוך כדי נחיתתם כבר הותקפו מן האוויר. לא היה להם כל חיפוי אווירי, אם כי המפקדה הבריטית העליונה במזרח התיכון הבטיחה חיפוי אווירי במקרה שהגרמנים ינסו לתקוף. אבל לא שלחה.
משימת ה-LRDG הייתה לשמש כ"משמר האי". היה עליהם לאסוף מודיעין על תנועות הצבא הגרמני באוויר, ביבשה ובים. הם עשו זאת מן האיים קאלינו הנמצא בין האיים לארוס וקוס - סימי, סטאמפליה וקיתנוס. היו גם כוחות בקוס ובסאמוס.
גם האיטלקים הפנו את לועי תותחי החוף שלהם כלפי הגרמנים, בעלי בריתם לשעבר.
כאמור, שמואל פדרמן הוצב בלארוס. סוף, סוף ראה בשירותו הצבאי פיצוי מה לייסורים ולהשפלות, וכתב לחבריו: "בכל נקודה שכבשנו צוהלים התושבים משמחה ונושאים אותנו על כפיים". וגם: "כשישבנו בלארוס הכנו כמה ספינות מנוע להשתלט או לתקוף".
ב-4 באוקטובר הנחיתו הגרמנים 1200 חיילים על האי קוס. 900 חיילים בריטים ו-3000 איטלקים, בהם 90 קצינים איטלקים, נורו בידי הגרמנים.
לאחר שאיבדו את האי קוס, לא נשארו בידי הבריטים שדות תעופה פעילים.
אז הגיעה הידיעה כי הגרמנים כבשו גם את האי קאלימאנוס. הגרמנים השתלטו מהר מאוד על האי ועל שדה התעופה שבו, כולל האי הקטן שלידו - לוויטה.

השליטה על לוויטה נחשבה בעיני הצי הבריטי חיונית כעמדת תצפית, כך שמיד עם היוודע כי האי נפל בידי הגרמנים, הורה מפקד הגזרה [בריגאדה 234 ] ל-LRDG לתפוס את האי.
מפקדי LRDG - דרשו לערוך סיור לפני הנחתת כוח התקיפה, אבל בקשתם נדחתה, "יש לתפוס את האי מיד! " – הייתה הפקודה.

לתקוף יעד בלי לערוך סיור מוקדם לגילוי כוחו של האויב, איזה נשק יש בידיו, ובאיזה מקום לנחות - פעולות שהיו בתחום מומחיותם של ה-LRDG - היה בניגוד לכל חוקי הלחימה, שהם פיתחו. הכוח נשלח ללא כל סיור מוקדם, והכלל המנחה של ה-LRDG - "לא בכוח, אלא בתחבולה" – הופר.

"הוחלט לשלוח כוח פלישה לאי, שם הייתה תחנת-שידור גרמנית שדיווחה על תנועת הצי הבריטי. שש סירות, 8 איש בכל סירה, ביניהם שמואל. גם אני הייתי, אבל החליטו שצריך קשר נוסף, אז הורידו אותי. - אתה יהודי - אמר לי הקצין שהוריד אותי - לא כדאי לך, ואני חייב להוריד מישהו. שמואל נשאר ואני ניצלתי", סיפר דוד.

בליל ה-22 באוקטובר יצאו 48 אנשי LRDG מלארוס, על שתי סירות מנוע. 22 לוחמים מכוח "A", רובם ניו-זילנדים, שפניהם מועדות אל צפון-מזרח האי ממזרח לנמל שבחוף הדרומי, בפיקוד סגן סתרלנד, ו-26 לוחמים מכוח "B", שפניהם מועדות לדרום-מערב האי, ממערב לנמל, בפיקוד סרן אוליווי. המשימה הייתה להגיע לרמה המרכזית הגבוהה, המשקיפה על הנמל.
ליחידת הפשיטה היו 4 מכשירי אלחוט של חיל-הרגלים, כדי לקשר בין שני הכוחות וסירות המנוע, ומכשיר יותר גדול לקשר עם לארוס.
משתי סירות המנוע, שהביאו אותם קרוב לחוף הנחיתה, יצאו שש סירות חתירה, 8 לוחמים על כל סירה.
כוח "B", שעמו נמנה הרברט סמואל פדרמן, הצליח לנחות ראשון.
רוב האנשים הגיעו ליעדם כשהם סובלים ממחלת ים. הם נחתו על חוף סלעי והטמינו את סירות הברזנט.

עם שחר ה-23 באוקטובר גילה כוח "A" שאינו מצליח להתקשר עם כוח "B". הקשר בין הכוחות לא פעל.

כוח "B", שלא פגש בנחיתתו כל התנגדות, היה עם עלות השחר במרחק 150 מטר ממפקדת האויב. הם שמעו את קולות הלחימה של כוח "A" בצדו השני של האי.
אילו מפקד כוח "A" היה מצליח ליצור קשר אלחוטי עם מפקד כוח "B", והיה מוסר על מצבו, כוח "B" היה מתקדם בלי חשש שמא יפגע בכוח "A".
כוח "B", שניסה בלי הצלחה ליצור קשר אלחוט עם כוח "A" נחשף, והחל לספוג אש מקלעים ומרגמות. הכוח התפצל לשניים, כל חלק ניסה לעקוף את הגבעה מצד אחר. החלק, שניסה להגיע מצד שמאל של הגבעה, היה צריך לחצות שטח של קצת יותר מ- 100 מטר ללא מחסה. הם ניסו לחזור, כדי לתקוף מהעורף, כשמטוסים גרמנים חגו מעל, וחיילי הכוח משתדלים לא להתגלות. לפתע ראו מולם טור של 30 גרמנים מתקדם לעברם, ובו בזמן גילה אותם גם המטוס גרמני. עכשיו היו הגרמנים לפניהם ומעליהם, והם נאלצו לסגת תחת אש. לפני שהצליחו להתארגן, גילו שני מקלעים גרמנים מכוונים אליהם. לא הייתה כל אפשרות להימלט, וניתנה הפקודה להיכנע. כמה חיילים שניסו למצאו מחסה, נלכדו גם הם ונלקחו בשבי. כוח "B" חוסל, ואנשיו ברובם נהרגו או נשבו. הרברט סמואל פדרמן היה בין ההרוגים.

מצבם של החיילים הניו-זילנדים, ה"קיווי", מכוח "A" היה גרוע אף יותר. כאשר עלו על היבשה, גילו חוף סלעי שמצוקיו תלולים, ובראשם עמדות גרמניות. סירת המנוע פתחה באש על הגרמנים כחיפוי לנוחתים. הגרמנים מצדם שלחו סיור אל המצוק, אבל הוא נתפס בידי אנשי הכוח, שעכשיו היה עליהם להחזיק גם 35 שבויים גרמנים. לוחמי ה"קיווי" הסתערו על עמדות הגרמנים שמעליהם, והשתלטו עליהן אחרי לחימה קשה וקרב רימונים. מספר האבדות עלה. למרות האש, המשיכו חיילי כוח "A", להתקדם, ולפני שהאיר השחר כבשו את הרכס.
כאמור הם לא הצליחו ליצור קשר אלחוטי עם כוח "B" שהיה במרחק של 450 מטרים, כשביניהם מפריד רכס. הרץ ששלחו לצורך זה, נהרג.

עם עלות השחר גילו לוחמי "A" שמקלעים גרמנים שולטים על המצוק וכל תנועה שלהם זוכה במטר כדורים. כאמור, כוח "B " נמנע מלתקוף את הגרמנים מחשש, שיפגעו באנשי כוח "A" שמעבר לרכס. גם כוח "A" לא תקף מאותה סיבה. מצב זה הקל על הגרמנים, אשר התרכזו בלחימה כנגד כוח "B". עכשיו, משהובס הכוח, יכלו הגרמנים, שקיבלו במשך היום תגבורת, להפעיל את כל כוחם נגד כוח "A", שהחזיק ב-3 עמדות על הרכס. הגרמנים בודדו את הניו-זילנדים שעל הרכס באמצעות תקיפות מהאוויר וירי מקלעים ומרגמות. לוחמי ה-LRDG נתונים להפצצה ולירי רצחני של מטוסי 'שטוקה' גרמניים במשך כל היום. כאשר התרחקו המטוסים, החלה אש מרגמות. כשהחשיך, הגרמנים השליכו רימונים. תחמושת ה-LRDG אזלה, והשבויים הגרמנים היו לנטל. סתרלנד, מפקד הכוח, נותר בעמדתו עם האלחוטאי, החובש, הפצועים, 3 או 4 חיילים נוספים, ועם השבויים הגרמנים.

תקוותם היחידה הייתה להחזיק מעמד עד שיחשיך, ואז להימלט בסירות הברזנט. אבל הגרמנים הסתערו. אחרי שעתיים של לחימה קשה, הסירות נתפסו. כשהבינו הלוחמים, שהסירות אבדו ועמם תקוותם האחרונה להימלט, נתן סגן סתרלנד את הפקודה להיכנע. רק ארבעה לוחמי "קיווי" הסתתרו בין הסלעים וכך הצליחו להתחמק, אך הם לא הצליחו למשוך את תשומת הלב של סירת החילוץ שהקיפה את האי, והמחסור במים ובמזון אילץ גם אותם להיכנע אחרי ארבעה ימים.

בסוף הקרב הצליחו רק תשעה מבין חיילי כוח "B" להימלט. הם חולצו על ידי סירת המנוע, שהגיעה בלילה ה-24 באוקטובר, בפיקודו של מפקד ה-LRDG, סגן-אלוף איזונסמית, כדי לפנות את הכוח מלוויטה. הם מצאו במקום המפגש רק את סרן אוליווי את קצין הרפואה סרן לאוסון, ועוד שבעה חיילים מכוח "B".
מפקד כוח "B", אוליווי, ומפקד המבצע, רס"ן גילד, חזרו בלילה הבא לחפש את הלוחמים הנותרים, אבל לא מצאו אף אחד.

"הרופא הצליח בלילה להחזיר כמה פצועים בסירה. שמואל לא היה ביניהם. האחרים נשארו. בבוקר באו ה'שטוקאס', מטוסי תקיפה של הגרמנים ו'גמרו' את החבר'ה. הפגיזו אותם. חלקם אולי נפלו בשבי. אף אחד לא חזר. ידעתי ששמואל נפל, הוריו היו באנגליה. כתבתי להם", סיפר דוד.

ביום כ"ה בתשרי תש"ד (24.10.1943) נפל מאחורי קווי החזית הרברט סמואל פדרמן בקרב שווינסטון צ'רצ'יל הגדיר כ"אחת המערכות הקשות והאחרונות של בעלות הברית". בן 22 היה במותו.

לוויטה היה הקרב היקר ביותר של ה-LRDG במשך כל המלחמה. יותר מ-41 איש נהרגו או נשבו, כשליש מכוחם באיי יוון.


סוף דבר
שבויי ה-LRDG מקרב לוויטה הובלו אל למסדורף שבשלזיה עילית, לא רחוק ממחנה המוות הידוע לשמצה אושוויץ, הידוע גם כסטלאג VIII B (344), אותו מחנה בו הושמו גם חיילים ארצישראלים שנלקחו בשבי ביוון בשנת 1941.

הרברט סמואל-שמואל פדרמן נטמן על ידי הגרמנים באי היווני קוס. ביולי 1957 הועברה גופתו, יחד עם שאר החיילים הבריטים הקבורים שם, לבית העלמין הצבאי הבריטי באי היווני רודוס.

אחיו ג'והן פדרמן עבד כפקיד יצוא. לימים נשא אישה בשם מרגרט ליליאן ונשבע אמונים כאזרח בריטי ב-21.7.1947.
אחותו אווה פדרמן נישאה לבחור צ'כוסלובקי בשם זדנק ציפרה, מנהל מחלקת יצוא. הם נשבעו אמונים לאזרחות בריטית ב-12.5.1947. ארבעה חודשים לאחר מכן עקרו לארה"ב.
ההורים השכולים, הפרופ' בדימוס זיגפריד פדרמן, שכיהן כמנהל חברה יחד עם אשתו אלינור, נשבעו אמונים כאזרחים בריטים ב-5.2.1948.

ב-15 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל.

סיפור זה הוכן בידי עודד ישראלי, בעזרת יוסף גרינבוים. עריכת טקסט: עמית ישראלי-גלעד
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
עמית ישראלי-גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.
תודה מיוחדת לגד ליפשיץ מחיפה על תרומתו לסיפור.














































אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה