יום שלישי, 1 באפריל 2014

ריכרד וואגנר - נהרג בהפצצה כחייל בחיל-החפרים בצבא הבריטי

23.5.1941 – סודה [כרתים]



כרתים, בית העלמין הצבאי הבריטי במפרץ סודה; חלקה 7, שורה A , קבר 2.
צילם יוסק'ה גרינבוים



טכסט
[סמל חיל החפרים המלכותי]
PAL/13601 L. CPL
R  WAGNER
PIONER CORPS
23rd MAY 1941
[סמל מגן-דוד ובלבו - ת' נ' צ' ב' ה']

חיל החפריםAuxiliary Military Pioneer Corps  AMPC,    מנה יותר מאלפיים מתנדבים מארץ-ישראל שהתגייסו לצבא הבריטי כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית.
ראשי השלטון הבריטי ראו בהתגייסותם גם כהצעת עבודה למובטלים בארץ -  מסגרת סמי-צבאית לאוכלוסייה היהודית והערבית כאחת, למעשה התנדבו רק כמה מאות ערבים. הרוב היה יהודים.
 למתגייסים נתנו הכשרה צבאית דלה – רובם לא קיבלו נשק  אישי - אלא רק כלי עבודה כי הבריטים ראו בהם "חוטבי עצים ושואבי מים''.
 הם נשלחו לחזית  המדבר המערבי ושם עבדו, הקימו ביצורים, פרצו דרכים וסללו כבישים, פתחו נמלים ועסקו בעבודת סבלות, טעינה ופריקה של סחורות לצורכי הצבא – מזון וביגוד, נשק, רכבים ותחמושת. לא פעם תחת הפגזות האויב  הנאצי והפצצות מטוסיו.
עם השתפרות המצב בחזית המדבר המערבי לטובת בנות הברית נשלחו רובם ליוון, כולל האיים שבסביבתה לפרוק ציוד ותחמושת בנמלים והעברתו  באמצעות רכבות לצפון יוון, משם הייתה צפויה פלישת הגרמנים.
הפלישה הגרמנית החלה באפריל 1941. הצבא הגרמני הבקיע את חזית בעלות הברית בצפון יוון. מפקדת הצבא הבריטי של המזרח התיכון בקהיר, החליטה על פינוי חיל המשלוח מיוון. רובם הצליחו להתפנות, חלקם נפלו בשבי, בעיקר חפרים, שגם לחמו ונפלו, או נרצחו בידי הנאצים.
שרידי יחידת החפרים שהצליחו לברוח מיוון, שובצו בפלוגת חפרים 606, חלקם עברו לנמל פמגוסטה בקפריסין אחרים התנדבו ליחידת הקומנדו 51 וחלקם הועברו לאי הגדול כרתים בהם גם ריכרד וואגנר.

טר"ש ריכרד וואגנר לא היה חבר 'ההגנה' אלא  מהקומוניסטים פק''פ = פאַלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי, ובעברית – המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית.
מראשיתה הייתה האידיאולוגיה הקומוניסטית עוינת לציונות, חבריה היו ברובם נוטשי תנועות ציוניות.
חלקים ניכרים של המפלגה שהזדהו עם הבולשביקים פילגו את 'פועלי ציון'  והקימו את מפלגת יק"פ (ידישע קומוניסטישע פארטיי). גם המפלגה החדשה  מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית [מפס"ע] האמינה, שריכוז טריטוריאלי של העם היהודי נגזר מניצחון המהפכה הקומוניסטית. עקב כך, היא ויתרה על העיקרון הציוני המרכזי של ארץ ישראל, כמרכזו הטריטוריאלי של העם היהודי, שהיה מקובל על שאר הפלגים של 'פועלי ציון'.

לאחר המאורעות1921  פסקה פעילותה של מפס"ע. המפלגה, שביטאה את הקשר ל'פועלי ציון' ולעברית.
במקומה של מפס"ע קמו המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פק"פ) והמפלגה הקומוניסטית בפלשתין (קפ"פ) שנלחמו זו בזו על הכרת הקומינטרן = איגוד בינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות.
המאבקים הפנימיים הן בברית המועצות, והן בהנהגת ה'קומינטרן' השפיעו על היחס לשתי המפלגות בארץ, ולבסוף הן נדרשו על ידי ההנהגה להתאחד במסגרת אחת, כדי לא להוסיף חזית מפולגת נוספת לצד המאבקים, שהתנהלו בברית המועצות. הן התאחדו בשנת 1923 והצטרפו כפק"פ לקומינטרן בשנת 1924 והיו לחלק מהארגון העולמי.
'פועלי ציון' שמאל , הפכה בשנות השלושים להיות תנועה קטנה וחסרת השפעה ממשית.
שלטונות המנדט בארץ ראו בעצמם, שלוחה של האימפריה הבריטית, הנמצאת תחת מתקפה של הקומוניזם. בשל כך הונהגה גם בארץ מדיניות אנטי קומוניסטית, במסגרתה הוציאו שלטונות המנדט את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק, גירשו את חבריה מן הארץ, ואילצו את הפק"פ לרדת למחתרת.
הצטרפה לזירת המאבק נגד המפלגה במחתרת ההסתדרות. כבר בשנת 1922 החליט הוועד הפועל של ההסתדרות להרחיק את חברי המפלגה מן ההסתדרות. או כשפת התקופה – 'פראקציה', ממנה סולקה בשנת 1924.
משנת 1925 פק"פ הייתה המוקד הארגוני ומרכז ההדרכה גם למצרים, סוריה, עבר הירדן ועיראק. ביטאונה בערבית שירת את התנועות הצעירות בארצות אלה. שליחי המפלגה, יהודים מזרח-אירופאים דוברי ערבית פעלו בכל הארצות הללו, הדריכו את המפלגות המקומיות והיו אחראים על חלוקת התקציבים שהגיעו מהקומינטרן.
למן שנת 1933, בה עלה היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה הצטרפו חברים חדשים למפלגות הקומוניסטיות וחל שינוי במדיניות של הקומינטרן.

הדור החדש של מצטרפי פק"פ שברובו הגיע מבין עוזבי 'השומר הצעיר', ראה בכך התמודדות בסכנה הפשיסטית העולמית.
כבר מאמצע שנות השלושים גורשו מהארץ על ידי הבריטים באשמת תעמולה קומוניסטית   הרצל וקסטר מחיפה מרים הנדלר ועוד אחת מתל אביב אומרים כי הייתה זו יפה בת שמואל, צעירה כבת 23 וגם את מיכאל גולד מירושלים. הם הואשמו בהפצת כרוזים מסיתים, בהתקהלות בלתי חוקית, זיוף חותמות ופספורטים.
 באנייה 'מולדביה'  שולחו מהארץ לרוסיה  הקומוניסטים יעקב צבי קולטון ורעיתו. ובאותה אשמה גם שליט גרשמן ונחמיה סמורבאק.
הבריטים נקטו מדיניות קבועה של גירוש קומוניסטים מהארץ. הם נהגו לגרש קומוניסטים שלא הייתה להם אזרחות פלשתינאית. את מיניה פיינגלרנטר, נח ליפמן, האחים אברהם ויוסף וובר – גרשו לרומניה; אברהם גוסטמן, משה פלטקובסקי, מרדכי רוט, ישראל קורנברג, אברהם ביאליר ואשתו – לפולין; מרדכי קפלן ורבקה טנסטמן – ללטביה; ולאדיסלב קון – לצ'כוסלובקיה; קורט לביא – לגרמניה. הקומוניסטים גורשו לארצות אירופה גם לאחר עליית הפאשיזם לשלטון בגרמניה.
בתל אביב נאסרו כקומוניסטים פעילים יהושע פרידמן ויוסף שליט. גם את בתיה מייטס, המהנדס מכס היינאר את עובד חברת החשמל לאטיסלאב שאוהר  גם את חיים הירש וצבי ברמן כלאו.
ביפו נעצרה  הצעירה בתיה טראלר באשמת הפצת כרוזים לפועלים שחזרו מהעבודה.
סיפרו כי היו מפיצים כרוזים ברחובות על-ידי מכשיר מיוחד על גגות הבתים: שמים על קצה קרש כמות של כרוזים, ולקצה השני של הקרש קושרים דלי מים נקוב, כשהדלי נתרוקן מהמים נוטה הקרש לצדו השני והכרוזים נופלים לרחוב .

 בירושלים  כמאה אסירים קומוניסטים, שהגדירו עצמם אסירים פוליטיים. שבתו רעב הם סירבו ללבוש מדי אסירים ולצאת לעבודה.
בחיפה נאסרו בהדר-הכרמל - ברחוב השילוח ובדירה ברחוב פבזנר  הקומוניסטים: יעקב אינזל, נהג אצל הקבלן פוניקבר; צפורה כחולית, סוכנת של הוצאת ספרים 'מקלט' ו'הסנה'; יצחק איכלבוים מעולי צ'כיה; החשמלאי צבי וואסטאנצקי ואגמוט שין עולים מהונגריה,  האחרון - קבלן לצבעות, בא מל-אביב לחיפה  מספרים כי לפני זמן קצר היה גם בסוריה; פנינה טרוויס מעולי גרמניה; רבקה טאנצמן מעולי פולין.  ברשותם נמצא חומר הסתה בעברית, גרמנית, ערבית ואידיש, מכונת כתיבה וסטנסלים (העתקים  משוכפלים).

 כן נעצרו עוד 7 קומוניסטים שנידונו  על ידי  סגן מושל המחוז פ' גורדון להימצא תחת פיקוח משטרתי במשך 4 חודשים : אריה בורזוק, פנינה פיינהויז, איטה כץ-רפפורט, שלמה יפה, הארמנים  אראב אגפיאן  וגרניק צחקיאן  וכן ערבי בשם פואד עלמי.

 ארגון 'אנטיפא' – ארגון דמוקרטי למאבק בפאשיזם. הוקם בארץ ישראל בשנת 1935 להאבק בארגוני ימין בתוך היישוב היהודי. בשנת 1936 ארגנו אירועים לגיוס כספים וסיוע פוליטי לתמיכה ברפובליקה שנבחרה בספרד. ] לא מעט מתנועה אנטי-פשיסטית זו, אנרכיסטים וחוגי שמאל ושמאל רדיקלי - נסעו לספרד על מנת לקחת חלק פעיל במהפכה ובמלחמת האזרחים, ולהלחם נגד הפשיזם של פרנקו[. בארגון לגאלי זה פעלו גם חברי המפלגה הקומוניסטית, שבשל תנאיי המחתרת לא יכלו להזדהות.


הפק"פ הסכימה לשנות את קו הפעולה, כדי לגייס חברים ערבים לשורותיה ולהתייצב בכל מאבק בו התנגשו המתיישבים היהודים בערבים, כמו  במאורע עפולה  או בעת יישובו של עמק חפר; "השודדים הקולוניזטורים הציונים" קראו להם.
היישוב היהודי ראה בפק"פ גייס חמישי בתוכו, המשרת את כוונות המופתי. מוסדותיו האשימו את חברי הפק"פ, כי הם מבצעים פעולות טרור נגד יהודים בהוראת ה'קומינטרן'.
"הם היו פנאטים אכזריים שתמכו בפרעות, ותכננו לחדור למרכזי האינטליגנציה היהודית כדי לזרוע שם התנגדות לציונות"

שנת 1936 הייתה שנת פילוג הפק"פ. לערבים המפלגה נתנה מענה לשאיפותיהם למאבק האנטי-בריטי, שהגיע לשיאו במרד הערבי שהונהג על ידי המופתי [כהן דתי] של ירושלים.
  
הדור החדש של מצטרפי פק"פ שברובו הגיע כאמור מבין עוזבי 'השומר הצעיר', ראה  את הסכנה הפשיסטית.  הם הצטרפו לבריגאדות הבינלאומיות, שלחמו בספרד לצד הכוחות הרפובליקנים.  "מדריד לפני חניתה"  אמר קורן  איש קיבוץ כפר מנחם ונסע להילחם שם.
עמדת היהודים במפלגה  אמרה כי הנאציזם נחשב לאויבו העיקרי של הקומוניזם והעם היהודי. החברים הערבים התמקדו בזירה הארץ ישראלית, התעלמו מהמתרחש באירופה ועסקו ב'מרד הערבי'.
אז גם הוקמה זרוע ביצועית-פוליטית של ההסתדרות שפעלה בעיקר נגד כל מי שהמרה את  החלטותיה – רביזיוניסטים כקומוניסטים

בין השנים 1939–1936  תמכה פק"פ ב'מרד הערבי הגדול' שכונה ביישוב בשם  מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט - פק"פ שהתנגדה אמנם לאלימות כנגד היהודים, טענה שהמאבק בכללו צודק. מהלך זה גרם לפרישתם של יהודים רבים. חלק מן היהודים שנשארו במפלגה התארגנו בסקציה יהודית שנקראה 'קבוצת אמת' והייתה תחת הנהגתו של שמואל מיקוניס, סקציה זו התנגדה לעמדת ההנהגה של המפלגה, דרשה להכיר באינטרסים היהודים, צידדה בשיתוף פעולה עם כוחות ציוניים 'מתקדמים', ותמכה בעלייה יהודית "מטעמים הומניטריים"
 סיפרו כי אחת ממנהיגות הפק"פ, שמחה צברי בחורה יהודייה ממוצא תימני, שהייתה בת זוגו של המזכיר-הכללי רדואן אל-חילו ['מוסא']  הנהיגה פעולות חבלה נגד הבריטים ומוסדות ציוניים ב-1936. בין הפעולות היו הטלת שתי פצצות בחיפה אחת מהן על בית הפועלים; הצתת דוכן  בתל-אביב ב'יריד המזרח'; בפעולות אלה לא תמכה ההנהגה הפלסטינית של פק"פ,  ויש אומרים כי אפילו התנגדה להם, "לאחר שברחה מהכלא הבריטי. כדי לא לעורר חשד ולהגן על החברים, קיבלה חופשה מפעילות מפלגתית" נימקו.
הכיר את סיומה ['אריה' היה שמו המחתרתי] מירוניאנסקי – מזכיר סניף תל אביב  של המפלגה הקומוניסטית [שהועלם בשנת 1941 על ידי המשטרה בריטית. לאחר שנעצר בידי בלשים יהודים שעבדו במטה הבולשת (CID) הבריטית ששכן ברחוב יפו-ת"א במחלקה למעקב אחר המפלגה הקומוניסטית, ובראשם הסרז'אנט יצחק שטיינברג, שהיה ידוע כמענה קומוניסטים.  "סטירה ממנו הייתה הורגת בן אדם" סיפר לי אריה שפק מדברי אביו אליעזר. זה שהיה נשוי לקלרה. זה שבא מרומניה והרכיב משקפיים. את אריה [לוקי] זברק ורעייתו חנה  שגרו ברחוב נחמני 48 בתל-אביב ודירתם הייתה מקום מסתור להנהגת המפלגה,  את ברכה, שעבדה כפועלת במפעל 'פלאלום', את אסתר זילברברג, שהייתה נשואה לאליושה גוז'נסקי, את  הצעירה יעל גרזון מזכירת סניף תל-אביב של נוער התנועה. [זו שבעקבות מאסר נוסף שלה ב-1940, חלתה בכלא בית-לחם בדלקת ריאות קשה. המשטרה הבריטית סירבה לשחררה מהכלא וגם לא הגישה לה עזרה רפואית הולמת. יעל גרזון מתה בפברואר 1941 בבית חולים, בעוד שוטרים שומרים עליה] גם  את דובה יופה.
הם היו מנודים כמצורעים.

מפלת ספרד הרפובליקנית וכשלון המרד הערבי הביא לאהדה של גרמניה הנאצית בציבור הערבי.
משבר קשה פקד את המפלגה הקומוניסטית  בארץ בעקבות   מאורעות תרפ"ט. מנהיגיה וחבריה הסתייגו ממעשי האלימות שכוונו נגד יהודים. הנהגת היישוב' הנהגת ההסתדרות הכללית והנהגות המפלגות הציוניות, נידו את חברי המפלגה. שלטונות המנדט הבריטי נקטו נגדם בצעדי ענישה של מאסרים והגליות מן הארץ.
בשנת 1940 חל פילוג של ממש במפלגה בין הסקציה היהודית לבין ההנהגה על רקע חילוקי דעות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי סיבה נוספת לקרע הייתה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הסכם אי-התקפה שנחתם בין שר החוץ של גרמניה הנאצית יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ  הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב] משנת 1939 שבעקבותיו הנחה סטלין את המפלגות הקומוניסטיות לשמור על נייטרליות במלחמת העולם השנייה. 'קבוצת אמת' התקשתה לעכל הנחיה זו. בולל חלוקתה של פולין בין שתי המדינות  שהגו  שני הרודנים.
חתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב וההתקפה הרוסית על פינלנד, יצרו אווירה אנטי-סובייטית בישוב העברי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המפלגה הקומוניסטית התנגדה לגיוס תושבי ארץ ישראל למאמץ המלחמה בגרמניה הנאצית'  אולם בשנת 1941, עם פלישת הנאצים לברית המועצות] , מבצע 'ברברוסה']  מצאה עצמה המפלגה עומדת בשורה אחת עם היישוב כולו בתמיכה בברית המועצות, והמפלגה הוחזרה אל שורות ההסתדרות הכללית. חבריה היהודים של המפלגה הקומוניסטית  ראו עצמם כחלק במלחמת ההגנה על ברית-המועצות ומיגור הפאשיזם.
התקפת גרמניה על ברית-המועצות הגבירה את ניכור היהודים מחבריהם הערבים.  בקרב השמאל הציוני פשטה האמונה לגבי הברית הטבעית בין העם היהודי המושמד על ידי הנאצים לבין ברית המועצות הנלחמת בהם, ועודדה את התנדבות חברי פק"פ היהודיים לצבא הבריטי.

סיפרו כי ריכרד וואגנר היה שם.

 סיפרו כי וואגנר  לחם  במלחמת האזרחים בספרד בפלוגות הגרמניות שלחמו לצד  הממשלה  הנבחרת  יש אומרים ב'טלמן', יש אומרים ב'טליגר' ואחרי הלחימה הגיע לארץ ישראל כי לחזור לגרמניה הנאצית כבר לא יכול היה  כיהודי זה בוודאי לא הוסיף.
 סיפרו כי הגיע לכאן  שכשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות יהודים. מהיכן בא – איש לא ידע גם על משפחתו לא דיבר.
ריכרד וואגנר התגייס לחיל החפרים בשנת 1940  שירת במדבר המערבי - בטוברוק  ובאזור מרסה-מטרוך. במסגרת חיל המשלוח הבריטי נשלח באביב עם יחידתו ליוון לסייע בעצירת פלישת הגרמנים. הוא הוצב באי מילוס- האי הדרום-מערבי ביותר מבין קבוצת האיים הקיקלאדים; נאקסוס, פארוס, סאנטוריני ומיקונוס.
עם קבלת פקודת הנסיגה עלה על גבי משחתת בריטית והיה עם אותם הכוחות, שהצליחו לסגת מנמל מילוס לכרתים; על משחתות אחרות  שהפליגו לכרתים  היו חפרים שהגיעו לאי המופצץ על ידי מטוסי 'הלופטוואפה' הגרמני רובם על גבי הספינה 'פנקראטיון', יש והגיעו גם בסירות קטנות – פליטים מנמלי דרום יוון – עיקרם מנמל קאלאמאטה שבדרום הפלופונס - הם פונו לכרתים, ומי שלא -  נפל בשבי הגרמנים.
במפרץ סודה שבצפון כרתים הועסק  ריכרד וואגנר  כחבריו ליחידה בפריקת מטעני אספקה. התקפות אוויר גרמניות הלכו ותכפו.
אחרי כיבוש יוון על ידי הגרמנים נהיה כיבוש כרתים, גדול האיים של יוון, צורך של הפיקוד העליון הגרמני כדי לאבטח את הקשר הימי בים האגיאי  ולספק בסיסים אוויריים כנגד הבריטים ונתיבי אוניותיהם בים התיכון.
הכוח הבריטי באי מנה כ- 28 אלף חיילים, רובם ממפוני יוון, כאשר רוב הציוד; תחמושת וכלי נשק, הושארו ביוון. קו ההגנה התבסס לאורך החוף הצפוני כדי לשמור על שדות התעופה במאלמה וריתימנון [רטימו], הנמל והמפרץ של  אירקליון והבסיס הימי במפרץ סודה;  חיל האוויר הגרמני שם היה בעל עליונות אווירית מוחלטת  כי  המטוסים הבריטים פונו מהאי.

ב-20 במאי 1941 החלה ההתקפה הגרמנית המוצנחת והמונחתת מן הים על האי- מבצע 'מרקורי' בפיקודו של הגנרל הגרמני קורט שטודנט.
זה החל עם שחר בהפצצה אווירית כבדה ממטוסי הגרמנים;  העיר אנוגייה נהרסה כמעט כליל, העיר האנייה ניזוקה קשות.
אמרו כי המטרה העיקרית של הגרמנים היא השתלטות על שדה התעופה במאלמה בפינה הצפון-מערבית של האי. הגל הראשון המונה  500 מטוסי תובלה  ו- 80 דאונים נושאי  3000 צנחנים וחיל-רגלים מובחר, נחת במקום בפיקודו של המיור גנרל אויגן מנדל. אחרי הצהריים הפעילו הגרמנים  אותה טקטיקה כנגד ריתימנון בפיקודו של המיור גנרל וילהלם סוסמן ועל אירקליון בפיקודו של הקולונל ברונו בראור, אומרים כי  נחתו שם באותו יום  7000 לוחמים גרמנים. עיקרם כוחות לחימה הררים על אופנועיהם  אבידותיהם היו עצומות; אומרים כי 50% מכוח הצנחנים המוטס עם עילית חיל-הרגלים הגרמני נהרגו בהם מפקד קבוצת המרכז וילהלם זוסמן נהרג, ומפקד קבוצת המערב אויגן מנדל נפצע קשה.
 רק במאלמה שבחזית המערב התקפתם הצליחה - אם כי בלילה, כוחות ניו-זילנדים ביצעו התקפת נגד מוצלחת אבל עם שחר, עקב הפצצה אווירית כבדה של הגרמנים, הם נאלצו לסגת.
החפר לאנס-קורפוראל ריכרד וואגנר, בין הפצועים קשה מההפצצה הגרמנית בנמל סודה, הוא פונה לבית- החולים במקום.

במשך ה- 21-22 במאי, התחולל קרב כבד סביב שדה התעופה של מאלמה, הגרמנים המשיכו לנחות ממטוסי תובלה והתקדמו לעבר העיר האנייה. בלילות שבין ה- 21-22 במאי וה- 22-23 במאי ניסיונות הגרמנים לנחות מהים באמצעות כלי שייט קטנים, הוכשל על ידי הצי הבריטי תוך גרימת אבידות כבדות לגרמנים, אולם באור היום, ספגו האנגלים אבידות מהתקפות חיל האוויר הגרמני - ה'לופטוואפה'.
הכוחות הגרמנים נתקלו  גם בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית.

טוראי ראשון  ריכרד וואגנר [13601/PAL ]   נפטר בבית-החולים הצבאי הבריטי של סודה.23 במאי 1941 -  אחרי שלושה ימי סבל. שם נקבר.
סוף דבר
קרב כבד המשיך להתנהל גם ב- 24-25  במאי שנת 1941. התקפות הגרמנים על העיר האנייה [או חאנייה]  המשיכו. – 2 בטליונים בריטים נחתו בחוף הדרומי של האי ובמסע מזורז דרך ההרים הגיעו לכוח שבעיר אירקליון והקלו מהלחץ הגרמני. הגרמנים כיתרו את ריתימנון.
  ב- 27 במאי הצליחו הגרמנים להבקיע את קו ההגנה על האנייה והשתלטו על מפרץ סודה, שבצפון האי. הלחימה נמשכה, הפצצות ה'לופטוואפה' התישו את המגינים.
מפקד האי, הניוזילנדי מיור גנרל ברנרד פרייברג, החליט על פינוי הכוחות. חוף הפינוי העיקרי נקבע בספאקייה שבדרום האי.
ההגנה על כרתים התמוטטה והחלה נסיגה כללית. הפינוי ממפרץ סודה התחיל בלילה של ה- 28-29 למאי והושלם בלילה שבין ה- 31 למאי ל- 1 ליוני. הכוחות הבריטיים חצו במסע מזורז את שרשרת 'ההרים הלבנים' ביניהם מעבר ההרים  של אימברוס והגיעו לספאקייה, לא מעט חיילים כשלו בדרך מאפיסת כוחות. עם שחר התחילה התקפת ה'שטוקות'  אותם מטוסי צלילה-הפצצה גרמנים, על הנמל הקטן של ספאקייה. יותר ממחצית הכוח שהתפנה היה משם  7000 חיילים, ניתנה עדיפות ליחידות לוחמות. החפרים היו בסוף התור, והספינה האחרונה עזבה את האי. קצין החפרים שיפמן יחד עם שני הקצינים הבריטים ועם יותר ממאה חיילים ארץ-ישראלים  נפלו בשבי הגרמני ביניהם קלר משה, אקרמן דב ומסעוד משעלי,   חלקם הועברו למחנה השבויים שבשלזיה-פולין  סטאלג  B13 שבפאתי קרקוב.
הפינוי מאירקליון Heraklion הושלם בלילה של ה- 28-29 למאי על ידי ספינות מלחמה בריטיות תוך סיכול התקפה גרמנית.
אומרים כי מספר המפונים עבר את ה 14 אלף.
הכוח האוסטרלי וחיל המצב היווני הנצורים בריתימנון, Rethymnon שלא קיבלו את הודעת הפינוי -  יש אומרים, שהדבר תוכנן, משום שלא היו מספיק כלי שיט כדי לפנות את כל הכוחות שבאי -  המשיכו להילחם, וב- 31 למאי  נכנעו.
כיבוש האי על ידי הגרמנים הושלם בראשון ליוני, חמשת אלפים המגינים שנותרו בספאקייה Sfakia, נכנעו. לא מעט פנו אל ההרים, ובשיתוף האוכלוסייה האזרחית המשיכו להתנגד לכובש הנאצי -  'פרטיזנים'.
החפרים המפונים מהאי הועברו לחיל ההנדסה המלכותי, והקימו את פלוגת תפעול הנמלים 1039. מקצת החיילים עברו לפלוגות הובלה עבריות – הסוכנות היהודית הכירה בגיוס לצבא הבריטי.
יהודי האי כרתים הועמסו על הספינה 'טאנאיס'  Tanais יחד עם יוונים ואסירים איטלקים לנמל פיריאוס בדרכם לאושוויץ. ספינה זו על  נוסעיה טובעה בים האגאי ב-9 ביוני על ידי שתי טורפדות שנורו מצוללת בריטית. 8 ניצלו.
במשך המלחמה נוצרה סתירה בין ציפיות החלק הערבי של פק"פ לעצמאות לאומית בארץ לבין תקוות היהודים למיגורה של גרמניה.
המתח שגובה במחלוקות אישיות בין פעילים מרכזיים, יהודים וערבים, הביא בשנת 1943 לפילוגה של פק"פ  - ל'ליגה לשחרור לאומי' הערבית ול'מפלגה הקומוניסטית הפלשתינית' ; התהליך שעבר על החלק היהודי בפק"פ הגיע לשיא עם הקמת 'האיגוד הקומוניסטי היהודי' בשנת 1945.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי
עודד ישראלי יליד ותושב רחובות הוא גמלאי של שירות המדינה המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם , ברצונם או שלא, חלק מן הסיפור הציוני.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה