יום רביעי, 1 באוקטובר 2014


אליהו-יהושע ריבלין – 
גוייס לצבא  התורכי  כעוזר לרוקח ונפטר מכולירע

1916. 24.5 – באר-שבע



טכסט:
פ"נ
הבחור אלי' ב'ר
אברהם בנימן
ריבלין מירושלם
נ' כ'א  אי''ר  תרע'ו
ת נ צ ב ה

אברהם לורבר איש 'חברה-קדישא' בבאר-שבע הנשוי לאסתריק'ה,  פקידה בבית החולים 'סורוקה', סיפר לי כי המצבה התגלתה באמצע שנות ה-80 כשהרסו מבנה רעוע  בעיר  הישנה. אברהם לורבר אומר לי שישנם שני ריבלנים בבאר-שבע ונותן לי כתובת של שלמה ריבלין. אני מטלפן אליו הוא לא יודע הרבה, לא מעבר למה שכתוב בספרים אבל הוא אומר לי, שהשופט ריבלין מעומר יודע הרבה יותר. אני מחפש בספר הטלפונים ואין ריבלין. המספר חסוי. מתי כהן ידידי מעומר משיג לי את מספר הטלפון ואת כתובתו מדבר עם הבת, אביה כבר בירושלים.
את המצבה מצא הקבלן אליהו גזית תושב עומר, שעסק בניקוי אחד המבנים הנטושים שהיו ברחוב טרומפלדור בעיר הישנה בבאר-שבע – ברור היה לו שלא כאן היה הקבר והמצבה הגיעה למבנה בשימוש משני.
 ספרו לו כי בתקופת המנדאט הבריטי, כנראה עם עזיבת אחרון היהודים את העיר במאורעות 1929, נהרסה חלקת היהודים שהייתה בבית-העלמין הכללי [המוסלמי] והמצבות נלקחו לשימוש משני. אומרים כי מצבתו של אליהו ריבלין מצאה את מקומה באחד מקירות בתי העיר.
תוכן המצבה לא הותיר כל ספק במי מדובר, והקבלן גזית פנה לשכנו בעומר –מר אליעזר ריבלין שהיה אז שופט בבית-המשפט המחוזי [לימים שופט בבית המשפט העליון], ונמנה ישירות על הענף  הזה של הריבלנים [הריבלינים מסתעפים להרבה ענפים ולא כאן המקום לפרט איך, למה וכמה]. "אליעזר ריבלין, איש נפלא, הוא בנו של פישל ריבלין שהיה מנהל 'בית-זקנות' בכניסה לירושלים ונכדו של מאיר ריבלין שהיה שוער בבית-החולים 'הדסה' גם כשעברו להר-הצופים" סיפר לי  הירושלמי דוד ריבלין,  דור 15 ב'ספר היחס'.
 לבקשת הקבלן פתח אליעזר ריבלין את 'ספר היחס' ומצא כי  אליהו יהושע  מתייחס לדור ה-13, [עמוד 63, ומספרו 956], ושם כתוב:  "גויס הבחור אליהו יהושע בן ר' אברהם בנימין ריבלין, נכדו  של הר' אליהו יהושע ריבלין  מת ונקבר בבאר שבע בשרתו בצבא התורכי במלחמה העולמית". וכדי לבדוק את הנושא לעומק פנה השופט אל מנחם ריבלין 'זקן השבט' [יש אומרים לחבר הכנסת  מנחם פורוש בן משה פרוש ושפרה ריבלין, יליד ירושלים]  ושמע  כי אליהו יהושע היה רוקח בצבא התורכי;  תמיד חבש תרבוש והקפיד להיות הדור בלבושו; מת מחולירע במלחמה הראשונה בתאריך כ"ו אייר תרע"ו, ידוע שנקבר בבית הקברות בבאר שבע ומקום קברו לא נודע.

הקבלן הביא את 'ראש-הקבר' למר לורבר כממונה על 'חברה-קדישא' בעיר. כ-  15 שנים הייתה המצבה בחצר ביתו ואיש לא ידע מה לעשות בה, ובשנת 1999 לקח אותה משרד-הביטחון -המחלקה להנצחת החייל, הקימו מצבה תקנית בבית-העלמין הצבאי לחללי צבא-ההגנה-לישראל בבאר-שבע [בתוכה שובצה המצבה המקורית, מצבת-קברו של החייל  אליהו יהושע ריבלין] כל הכבוד.

טכסט:




לזכר
אליהו יהושע ריבלין
בן שמחה-טויבע-יונה ואברהם-בנימין
נולד בירושלים
נפל בעת מילוי תפקידו
כ"א באייר תרע"ו 24.5.1916


אליהו-יהושע ריבלין  הוא אחיו של  אלתר-צבי [שנפטר חודש אחריו בכ"ט סיון תרע"ו וקבור בהר הזיתים, בעלה השני של אסתר מלכה לבית פרנקנטל, לאלתר ולאסתר נולדה במשותף, כנראה, רק בת אחת = שמה רבקה לימים רבקה שמואלביץ. לאסתר מלכה מנישואיה הראשונים לאברהם שמואל ספרא היו כבר קודם 5-6 ילדים] ושתי אחיות יוכבד-שפרה,  שנולדה בשנת 1913 ומרים-רבקה נישאה לדב וייסנברג-קוסובסקי, שאחד מבניהם היה אליהו-יהושע לבנון, הוא אביהם של משה-יוסף וחיים-יעקב-שבח, שנפלו במלחמת העצמאות והוא גם  אביו של יצחק לבנון – אדריכל הגנים מעומר שאע"ל].
אליהו-יהושע ריבלין  נולד, כך אומרים בירושלים,  תאריך לידתו לא ידוע [אצל הריבלינים יש לא מעט 'תעלומות']  בנם של ר' אברהם-בנימין וטויבע-שמחה-יונה לבית ליפשיץ, [שנולדה בשנת  1862 - תרכ"ב, גם היא בירושלים כבת של ליפשיץ אברהם מאיר ויגוסר ושל חנה רחל].
נכדם של ר' אליהו-יהושע ובאשה [יש אומרים בת שבע ויש אומרים חיה ראשע -  המרשעת?] -אשתו היא בת רבי אברהם בנימין [הראשון] הוא אחיו למחצה; הם בני אותו אב אך 2 אמהות שונות].
ונינו של ר' משה ריבלין 'המגיד' [יש אומרים ששנת עלייתו ארצה היא ת"ר = 1840]. משפחת ריבלין החלוצה, המתייחסת לצאצאי תלמידיו של 'הגאון מוילנה' עלתה לארץ-ישראל  ב-1808 [יש אומרים תקע"א = 1811] לצפת והתיישבה בחברון ובירושלים [יש אומרים בחברון התיישב הענף החסידי, ובירושלים הפרושים].
"מקור השם ריבלין הוא  רבק'ס" - אמר לי דוד ריבלין 'המומחה המשפחתי' מבית הכרם איש גדוש ומלא ידע, אליו הגעתי דרך ליאורה גרינהאוס, שהפנתה אותי לדודתה הירושלמית יוכבד צוריאל לבית ריבלין   -  והוסיף  "אצל הריבלנים יש כמה שמות שחוזרים – יוסף, משה, אליהו, אברהם, בנימין. . . שתדע ותזהר". אנו מוסיפים גם ראובן :
  ראובן [רובי] ריבלין נשיא מדינת-ישראל העשירי נולד בירושלים ב- 9 בספטמבר 1939, כ"ה באלול ה'תרצ"ט,  ליוסף יואל ריבלין [1889] פרופסור למזרחנות [בן ראובן ריבלין ואיטה רבקה לבית שפירא אחותו של אברהם שפירא  השומר מפתח תקווה] ולרחל ['ריי'] ריבלין [בת אליהו יוסף ריבלין ואלטע זיסענוויין] שניהם בני משפחת ריבלין שעלתה  כאמור לירושלים בעליית תלמידי הגר"א [= הגאון רבי אליהו], ונישאו זה לזו בנישואים שניים - אשתו הראשונה של יוסף יואל  היא רחל  - מתה מוות טראגי, אע"ל [ ?]   בירושלים  בתחילת 1934  בת 38, ספרדייה, בתם של הרב יחזקאל יצחק יהודה  ווידה לבית אשריקי [שאביה הרב אשריקי שמלא תפקיד ראש עדת 'המערבים'  בירושלים אחרי הרב יוסף חיים הכהן].
ראובן [רובה] ריבלין נמנה על צאצאי הלל ריבלין, שעלה לארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19.

אליהו יהושע ריבלין הסבא ה'פרושי' של העוזר לרוקח היה מייסד 'חברת משמרים', עוד חברה שסייעה לנפגעי מגפת הטיפוס והחולירע ושימש כגבאי חברת הצדקה 'ביקור חולים' שהביאה עזרה לחולים בבתיהם, הוא נפטר במגפה ביום  ו' חשוון תרכ"ו = 26.10.1865 בירושלים, זה היה בזמנו של ד"ר רוטציגל מנהל בית-חולים 'רוטשילד' שהיה לכלל החולים,  אבל עדת ה'פרושים' בחרה להקים בית חולים משלה; רכשה מגרש ועליו שני בתים ומרתף על גבול הרובע היהודי ברחוב אררט שברובע הארמני, וכך נוסד, אחרי מותו של אליהו יהושע ריבלין הסבא, בשנת 1867 בית-החולים 'ביקור-חולים' ובו 13 מיטות.

אביו של  אליהו-יהושע ריבלין - ר' אברהם-בנימין ריבלין 'סגי נהור' היה ומעסקני הקהילה; ייסד וניהל בעיר העתיקה של ירושלים בית-תבשיל. [בית התבשיל פעל עד תחילת מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן פעל כמוסד 'לחם ותה' להסעיד "חלכאים בתוככי עתות מגפות החולירע והטיפוס בירושלים"]. 
אליהו-יהושע ריבלין היה לעוזר-רוקח ועבר  מירושלים לחברון.
בשנת 1902 הוקם בית חולים בעיר חברון על ידי חברת 'שבת אחים' בנשיאותו של 'איש האלוהים' הרב חיים חזקיה מדיני, שעבר מירושלים עם מותו של רב במקום הרב חיים רחמים יוסף פרנקו.  
בשנת 1909 החלו בהקמתו של בית-החולים 'חסד לאברהם' על שם  הנדבן הגביר מבגדד  יוסף אברהם שלום  [זה שבתו נישאה לרפאל בלילוס התורם למען העדה הספרדית בירושלים] אשר הוריש את כספו [בכלכותה  שבהודו] בין השאר גם למטרה זו כשר' סאלימן אליהו מני  הבגדדי הוא רבה הראשי של חברון. 
רבים למדו את תורת הרוקחות בעת ששימשו כשוליות רופאים. הציבור העדיף לפנות אל אלה שלבשו כלבושו, דיברו בשפתו ונהגו כמנהגו. עם הרופא היהודי עבדו גם מיילדת ורוקח;
השירות הרפואי בחברון פעל מטעמם של ה'כוללים'. בהוצאות נשאו מוסדות העדות הגדולות הספרדית והאשכנזית. מספרים כי הרוקח לפי הוראת הרופא היה מכין בכל  מוצאי שבת שמן קיק וגרגרי כינין עבור 'מפוטמי השבת' שהגיעו למרפאה ביום א' בבוקר כשהם חשים בבטנם.
 היו מבני הישוב היהודי שלמדו  רוקחות באוניברסיטה האמריקאית בביירות, ב'קולג' הסורי פרוטסטנטי'  לבנון.
רוב התלמידים בקולג' היו 'ספרדים' השאר 'אשכנזים' מרוסיה, ארצישראליים מהערים חלקם מבני 'הישוב הישן' ומהמושבות, וגם ממצריים ודמשק.  
בית מרקחת עברי לא פעל בחברון, היה בית מרקחת של המיסיון הסקוטי בעיר  בו עבד הרוקח  דאעביס עבוד [1906].

נוסף לעבודתו  בחברון כרוקח יהודי היה אליהו-יהושע ריבלין מפיצו וסוכנו של עיתון 'המוריה' - יומון עברי  אותו ייסד בירושלים במרס 1910 המדפיס רבי יהודה אהרן וייס,  שיחד עם עורכו הראשי יצחק יעקב ילין יליד ירושלים רצו לתקן את ה'יישוב הישן' תוך פניה ל'יהדות החרדית'  "באופן המבטא חופש ביטוי ואובייקטיביות". [הגיליון הראשון של עיתון יצא לאור ב- 6 למאי 1910 = כ"ז ניסן תר"ע כשבועון ונסגר כיומון  על ידי הממשל העות'מאני ב-1915].

פרצה מלחמת העולם הראשונה  ב-  30 באוקטובר  1914 הסולטאן התורכי מחמד רשאד החמישי  זה שבחסות ראשי הצבא [מהפיכת 'התורכים הצעירים'], שהדיחו  את הסולטאן עבד אל-חמיד [אבדילהמיט] השני ומינו  אותו, את אחיו, יורש העצר מחמד ראס-עד  שהיה למהמט החמישי, וזה כח'ליף האיסלאם הכריז 'ג'יהאד' [מלחמת קודש] נגד הכופרים אויבי האימפריה;  תורכיה החליטה להצטרף ל'מעצמות ברית המרכז' – גרמניה ואוסטריה-הונגריה – מול מעצמות 'הברית המשולשת' – בריטניה, צרפת ורוסיה.
התורכים הכריזו, על 'מורטוריום' - דחיית תשלומי החובות. הבנקים נסגרו, ערכה של הלירה התורכית הידרדר והמחירים עלו. כן בוטלו ה'קפיטולציות' - אותן זכויות יתר שהיו לנתינים זרים.
אחמד  ג'מאל פאשא [Ahmed Cemal Paşa] שר הימיה איש ה'תורכים הצעירים' [וטובח הארמנים]  אותה כת צבאית, שהקימה ממשלה אזרחית, בעלת הכוח בממלכה, נתמנה למפקד הארמיה הרביעית העות'מאנית, מפקד כל הכוחות הצבאיים בלבנט = שמנו 100,000 איש.  ארגן מסע למלחמה לתעלת סואץ מתוך כוונה לחצות אותה ולכבוש את מצרים מידי הבריטים, ששלטו בה מאז שנת 1882.  בנה מסילת רכבת  צבאית 'סעיף מצרים של מסילת חג'אז'.  מן הצפון – דמשק - לכיוון תעלת סואץ אותה קיווה לכבוש, בשלב ראשון.
"הפחה הגדול ביקש ברוב יהירותו לחצות את תעלת מצרים בפחים ובעצים, שגזר על כל יושבי הארץ להביאם; ובגדודיו הרעבים והיחפים אמר לכבוש את מצרים כולה"  כתב יצחק ראב. 
לצורך זה גזרו השלטונות העות'מאניים גם על תושבי ירושלים היהודים מכסת גיוס;
 "בני העשירים נפדו בכסף ובמקומם נשלחו בני דלת העם, אפילו נערים בני 13 וארבע-עשרה. . "  כתב גרשון גרא.
יש  אומרים שהכופר היה בסכום חמישים נאפוליון זהב לכל נפש.   לא כולם היו חיילים לוחמים חלקם היו  'עמאלייה' = צבא-עבודה; כאזרחים, בעלי-מלאכה חויבו לצאת לעבודות כפייה בשירות הצבא התורכי – סללו כבישים, חפרו תעלות בחזית, כרתו עצים להסקת קטרי רכבות ואלה לא נשלחו לחזית, אלא  חנו ליד ריכוזים של צבא-לוחם.
וחלקם היו 'סוברא' או 'סוח'רה'  = עגלונים עם סוסיהם ועגלותיהם  שנשכרו על ידי  ועבור הצבא התורכי, אך בדרך-כלל לא שולמה כל תמורה  ולמעשה הייתה זו החרמה -  הייתה זו עבודת-כפייה, אבל נעו.
 היו גם בעלי 'ואסיקה' – 'תעודת קבלן', תעודת שחרור מהצבא. המחזיק בה נחשב לעובד אזרחי החיוני למאמץ המלחמה התורכי  [ניתן היה גם לקנותה בכסף,  מספרים כי בפתח-תקווה ניתן היה לקנותה ב מאתיים פראנק של מטבעות זהב. . . ] והיא תקפה לשלושה חודשים.

השלטונות העות'מאנים הוציאו צו גיוס כללי גם  לרופאים, רוקחים ועוזריהם – אלה, כמו בוגרי גימנסיה 'הרצליה' ביפו  וה'סמינר למורים' בירושלים, גויסו לצבא כקצינים. 
"עם פרוץ המלחמה באוגוסט 1914, גייס השלטון העות'מאני לשורותיו את רופאי ארץ-ישראל  ורוקחיה, לרבות סטודנטים שהוזעקו מביירות הסמוכה. עליהם הוטל להגיש עזרה לנפגעי הצבא ולסייע במניעת התפשטותן של מחלות מדבקות " כתב אמנון מיכלין.
כשהרופאים  והרוקחים היהודים  גויסו לצבא התורכי או סולקו מהארץ בשל היותם נתינים זרים, הרופאה הירושלמית הצעירה הד"ר הלנה כגן נאלצה לבקר  ולטפל גם ביהודי חברון ולבית המרקחת של המיסיון הסקוטי בעיר באה הרוקחת אליזבט ריצ'ארדס.
בין המגויסים  לצבא התורכי היה גם אליהו-יהושע ריבלין. הוא נשלח לשרת בבאר-שבע וסביבותיה.  שרתו כעוזרים לרוקחים: א' אלישר [אומרים שזה אליעזר ירוחם] ויהודה זיבק מירושלים, יוסף חסון מחברון  ותלמידי הגימנסיה העברית מיפו כספי ושטיין.

לשם כבוש תעלת סואץ מידי האנגלים, בנה השלטון העות'מאני מערך לוגיסטי גדול בנגב ובסיני שמרכזו העיר שזה עתה קמה באר-שבע - 'ביר אס-סבע' בפי ערביי המקום = 'שבע הבארות'. עיר מחוז מדברית שמספר תושביה  נאמד בשלושת אלפים נפש [יש אומרים – פחות מאלף], רובם 
ערבים עירונים שהגיעו מחברון וירושלים, עזה, מג'דל ואישדוד ורק מיעוטם בדוויים, מעט נוצרים – יוונים אורתודוכסים מעזה, אך גם עשירים ממצריים, פרוטסטנטים - מיסיונרים אמריקאים מירושלים, וקהילה יהודית קטנה. בית המימשל – 'הסראייה' - מבנה אבן בן  שתי קומות,  מקום מושב השלטון המחוזי שנקרא גם ה'קאימקמיא' [לימים, חלק מבניין משטרת באר שבע] סמל לסמכות הקיסרות העות'מאנית. שם ישב גם מפקח המשטרה [נט'ארת אלד'אבטה]. מסגד גדול למאמינים, לידו בית המושל הנאה, גן-נוי [לימים גן אלנבי]  ובניין העירייה -ה'באלדייה', שתי קומות לו - בו גם בית במשפט המחוזי, בית הדין השרעי, שופט השלום  והקאדי הדתי.

באר-שבע הייתה למרכז צבאי - חיילים וקצינים, עובדי-כפיה, עגלונים ופועלים רבים הגיעו לעיר אליהם נספחו בעלי-מקצוע ונותני שירותים [חייט, מבשלת ושוחט, בעלי אכסניות וכובסות].

שלטונות הצבא סללו דרך טובה בין חברון לבאר שבע לתנועת אנשים, ציוד ואספקה.
להחשת אספקה צבאית לסיני [כולל מזון לבהמות – שוורים גוררי תותחים כאלפי גמלים נושאי מים] סללו התורכים, מסילת -ברזל באורך 165 קילומטרים מתחנת ואדי סארר [לימים נחל-שורק] שעל מסילת-הברזל ירושלים –יפו עד לעיר באר-שבע. [קו הרכבת היה אמור להגיע עד ניצנה שעל גבול סיני  - הגבול שבין האימפריה התורכית לבין מצרים שבשליטת הבריטים].
מינו את מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר הידוע גם בשם מייסנר פאשה, כמנהל המבצע כפועלים מיומנים ובעלי-מקצוע הביאו יהודים, את הפיקוח על סלילת המסילה עצמה מסרו לשמואל פייקוביץ' מראש-פינה.

ואכן "במהירות מפתיעה" אמרו, ב- 17 באוקטובר 1915 הגיעה הרכבת לבאר-שבע.  התחנה הוקמה בשטחי השבט הבדווי אבו רקייק ב-  30 לאוקטובר 1915 לאחר תשעה חודשי בנייה, נחנכה תחנת הרכבת  ברוב הדר בנוכחות מפקד החזית העליון אחמד ג'מאל  פאשא מלווה במקורבים בהם גם קצינים גרמנים.
מחסנים ובתי-מלאכה לתיקון ולשיפוץ ציוד. מוקמו במבני אבן  בסמוך.
בנו בעיר בתי-מגורים בשביל הקצינים [אומרים כי  גם  הרוקח אליהו  יהושע ריבלין גר שם] ואילו מחנות הצבא  הוקמו סמוך לפסי הרכבת וכן מדרום מערב לעיר.
נחפרו בארות מים, הוקמו מאגרי מי-שתייה לבהמות עבודה: גמלים, שוורים, סוסים, חמורים ופרדות. [סוסי הרכיבה לקצינים  והסוסים ללוחמים  שתו משקתות אחרות].
הותקן גנרטור להספקת חשמל בעיקר למבני ציבור ששימשו את השלטונות והמפקדה הצבאית.  הופעל בית דפוס  לעיתון מצויר ושמו 'צול' [ ='מדבר' בתורכית] בשביל החיילים, שרובם לא ידעו לקרוא אות כתובה.
בצפון העיר נבנה שדה תעופה,  ואת בית-הספר ללימודי דת שנבנה בעיקר לילדי  השייח'ים הבדווים, בניין אבן בן קומותיים  - שיפצו והתאימו לבית-חולים צבאי – 'חסטאחאנה'  - לשירות האזור.
על אחת מטחנות הקמח הוקם בית חרושת לייצור קרח לשימור המזון, ואילו האחרת  זו שבמורד הרחוב הראשי, זו הממוכנת של מאיר שניידרוביץ וגורדון,  הולאמה והמשיכה בטחינת קמח עבור הצבא - מאיר שניידרוביץ  משה  ושמשון גורדון  המשיכו להפעיל את טחנת הקמח;

אלפי גברים שגויסו על ידי השלטון התורכי לצבא-העבודה  -ה'עמאליה'  - מכל רחבי האימפריה העות'מאנית  נשלחו לבאר-שבע  למפעלי הבנייה, הסלילה ומחנות הצבא שהוקמו מסביב לעיר,  אך כנראה שלכלכלתם לא הייתה כל  דאגה, וכל שכן לתברואתם. "במחלקה שאני עבדתי בה, מחלקת הרכבות, עבדו רבים מהם. כן היו 480 ארמנים בבאר-שבע. בזמן קצר מאוד מתו כולם ברעב ובטיפוס" כתב אברהם קריניצי. בין פועלי ה'עמאלייה' היו יהודים מיפו ומירושלים  ואילו מגויסי ה'סוח'רה' – על עגלותיהם ובהמתם רובם היו איכרים ממושבות יהודה והגליל.
חלק מהיהודים שהגיעו לעיר היו קבלני עבודות-צבא שונות: 
הקבלנים היהודים העסיקו אצלם פועלים יהודים;  פועלים אלה היו משוחררים מהגיוס לצבא עקב היותם חיוניים למאמץ המלחמתי של האימפריה העות'מאנית. אלה זכו בתעודה המיוחלת ב'ואסיקה'.
סיפרו כי כ-130 יהודים עבדו בשביל  הרכבת.  כולל בפקידות  "בהנהלת הרכבת עבדו גם שניים מתושבי קהילת באר שבע, חיפאי ורחובותי" כתבו ב'ספר באר-שבע' יהודה גרדוס ואליהו שטרן.
נוסף על  אלה היו בשירות התחנה גם 25 –30 עגלונים, שהסיעו סחורות ועצי-הסקה אל התחנה וממנה.

האחריות לאספקת עצים כדלק-קטרים לאורך כל הקו נמסרה לנגר אברהם קריניצי מתל-אביב שדאג להביא אתו פועלים יהודים הרבה ככל האפשר. בניהולו של איש 'השומר' צבי בקר הופעלה מינסרה ממוכנת, אנשיו שמרו על ערימות העצים השטוחים לייבוש ועסקו בהעמסתם על הקטרים.  היו שם  גם עגלונים שעסקו בהובלת העצים מאזור חברון.

סיפרו כי אותו מייסנר פאשה לא נתן אף איש מיהודיו לצבא, וקיבל בשביל כולם 'ואסיקות'.

קבוצת פועלים עבדה בהקמת הגשר למסילת הברזל מעל נחל באר שבע גשר אבן מקושת שאורכו 190 מטר ורוחבו 4.85 מטר.  בעבודה זו עסקו כמאה וחמישים יהודים, מהם שבעים פועלים מיפו וירושלים, רובם בעלי-מלאכה תימנים: בנאים, סתתים וחוצבים. כ'פועלים פשוטים' שימשו ערבים  ועובדי כפייה - 'עמאלייה'. קבוצה זו פעלה בניהולם של הקבלנים מיפו מיכאל ארליך ואליהו ינובסקי אשר בסוף נובמבר 1915 אף השתקעו בעיר. [הגשר נבנה  למרות המגיפות  תוך ששה חודשים והעבודה הסתיימה באוגוסט 1916].
יהודי אחד קיבל על עצמו להקים את הגשרים בדרך לניצנה, המהנדס מטעם התורכים שוב הגרמני מייסנר.

הייתה גם קבוצת פועלים שעבדה עבור קבלן גרמני בחפירת בארות כדי לספק מים לקטרים.   "בקבוצה זו עבדו שבעה-עשר פועלים, מהם שמונה פועלים חקלאים מרחובות ותשעה פועלים מן הגליל", הקבלן  מיכאל ארליך  סיפק את ה'ואסיקות'.
לאחר שנכשל  הניסיון הגרמני למצוא מים לקטרים בבאר באזור תחנת-הרכבת,  המהנדס  ברוך קטינקא ששימש כמפקח טכני ראשי בקו הרכבות צמח-סואץ   "מתחנת צמח ועד סוף השלוחה שנסללה לתוך מדבר סיני".  דאג לסלול  שלוחה לאורך נחל באר-שבע, מזרחה לעיר, שם נחפרו גבים לאגירת מי-שיטפונות וכן שתי בארות. את המים לקטרי הקיטור סיפק ישירות  מגדל מים  שהיה חלק מתחנת-הרכבת [לימים רחוב רמב"ם בשיכון א'].

קבוצה אחרת של פועלים יהודים היו עובדי 'החווה הממלכתית' שנוסדה כדי לנטוע  צמחים במדבר,  ולגדל ירקות מאכל לצבא התורכי. "במשתלה הראשית שהוקמה בבאר-שבע עבדו מגויסי ה'עמאלייה' ששוחררו במיוחד כדי לסייע בהפעלתה, ובהם כמה מבוגרי מקווה-ישראל וכמה איכרים מסג'רה" כתבה תמר אגמון.
והיו, בעלי-אומנויות שעבדו בבאר-שבע וסביבתה בסדנאות ובשירותים של הצבא – נגרים, נפחים, מכונאים  וכיוצא באלו.
אל אלו התווספו בעלי-מקצוע יהודים נוספים, כגון החייט אליהו בוגדנוב, הנגר ברזילי צוריאל והמבשלת שרה דינה ברודקין מ 'נווה- צדק' ביפו, והיו שתי אחיות מחברון.  שהתפרנסו מאפיית לחם ומכביסת לבנים בעיקר של חיילים יהודים. החברוני יעקב ליפא כהן  פתח בית מלון קטן יש אומרים כי קרא לו 'אשל אברהם'.

יהודים רבים ניצלו מרעב ומגיוס לעבודת-כפייה.
 פועלים יהודים   שמספרם נאמד ביותר מ-100, עובדי כפייה, עגלוני הסוח'רה וחיילים, שהגיעו לבאר שבע ממקומות שונים ובנסיבות שונות, החלו להתגבש לקהילה יהודית של ממש 'מרכז היהודים', שהתרכז במאחז היהודי הוותיק בעיר: סביב גרעין קבע  של 38 יהודים ובכללם 5 משפחות המונות 17 נפש. ובראשם משפחת גורדון, האלמנה בתיה בריאת הבשר, -  וצאצאיה משה [1893], דינה [1895, לימים הלוי], שמשון [1899] ציפורה [1900, לימים ליפקין]  ויהודית [1908, לימים רוזנפלד] שהיו מבעלי טחנת-הקמח ושביתם הסמוך שימש מקום מפגש ליהודים שנקלעו לעיר  [משפחתו של מאיר שניידרוביץ  השותף "המאובק תמיד" גרה במושבה באר טוביה]  גם עריקים יהודים הסתובבו שם, במיוחד  זכורים: ראובן יוסף פייקוביץ [האבא של יגאל אלון], שכטר והרשקוביץ ממסחה.
בית-כנסת סודר באחד החדרים של הבית ואילו לידו הוקמו בעידודם ובסיוע הקהילה מסעדה כשרה ובית-לינה. גם  חנויות נוספו.
מספרים כי ד"ר אהרון בנימיני, רופא בצבא התורכי,  היה נוהג, בהיותו בעיר, להיכנס לבית גורדון לשתיית תה של אחר הצהרים.  גם איסר שולמן הסוחר וספק הצבא שם.
ראש ועד הקהילה היה הקבלן מיכאל ארליך, וכמזכיר שימש אהרון הלוי, מורה 
תל-אביבי, בעלה של  דינה גורדון,  הבת של בתיה גורדון המקומית; זו שבתם [הבכורה] רבקה  נולדה בבאר-שבע בעצם ימי המלחמה העולמית [לאחר מותו של הרוקח ריבלין] בסיוע רופא צבאי "זה היה בראש השנה, לא היתה עזרה או תנאים מינימליים והלידה היתה קשה". סיפרה יהודית הבת הקטנה [לחובבי הסיפור הבלשי -  רבקה הלוי נולדה בתרע"ו 1917 מקום מגוריהם רחוב קרן קיימת  סמוך לבית החולים הצבאי. לימים נישאה לחיים ויטחובסקי].
משם, מהקהילה הקטנה של העיר אורגנה ויצאה העזרה, הסיוע והתמיכה ליהודים – אזרחים וחיילים.
למשל: בראשית ינואר 1916 נאסר אבשלום פיינברג בסיני כשניסה ליצור קשר עם הבריטים במצריים, התורכים  כלאו אותו בעיר בחנות קטנה שהסבו לכלא זמני [לימים תחילת רחוב קרן-קיימת] לאחר מתן שוחד ['בקשיש']  ולחצים שוחרר הבחור לביתו.
 את  בעיית השחיטה  הכשרה פתרו בהזמנת שוחט מחברון בשכר חודשי היה זה  מר יעקב וייס השוחט-בודק שעסק גם בטיהור המתים.

הם פנו גם אל 'וועד הסיוע האמריקאי' בחברון לעזרה כספית כדי לספק לאוכלוסיית החיילים הגדלה והולכת שירותי רחצה וכביסת בגדים, מענקים לחזור הביתה לחופשות, תמיכה בבתי-האוכל  וכן עזרה  לחולים , לרכישת תרופות ולקבורת המתים [לכך קיבלה הקהילה מענק חודשי של  50 פראנק].
לבקשתם בהשתדלותו של הירושלמי העסקן הציבורי בצלאל לפין הכהן,  'הוועד מאוחד לתמיכה אמריקנית' ארגון ה'ג'וינט' - American Jewish Joint Distribution Committee פתח 'בית-תבשיל כשר' בבאר-שבע בסכום של 10 לירות תורכיות לחודש, והקציב יותר מנות אוכל לחיילים יהודים רעבים, הוא זה שגם נענה לפניית הוועד ופעל באמצעות שליחו ר' אליהו הוניג איש הפוסטה התורכית,  להסדיר את משלוחי הדואר לחיילים היהודים בעיר וסביבתה  בפנייה אישית למנהל  דאר באר-שבע .
בסיוע 'העזרה המדיצינלית לפועלי יהודה' והאגודה היהודית 'עזרת אחים' של  יפו ושל  ירושלים פתחה הקהילה הקטנה 'בית-חולים ביתי',  ושכרו איש מיוחד שטיפל בחולים יהודים, כולל חיילים.

בעיית קבורת המתים הרבים העיקה על הקהילה, חוסר בית-קברות יהודי בעיר, חוסר תכריכים ואדם שיטפל בטהרת המת, נאלצו פעילי הקהילה לשלוח את כל החללים לחברון, [לזמן קצר קברו את המתים ברוחמה] וזאת בהוצאה כספית לא מבוטלת מקופת הקהילה, שלא לדבר על סכנת פיקוח-הנפש של היטלטלות בדרכים - שוד בדרכים  ושלטון מושחת  היו בשגרה.
במאמץ רב הצליחה הקהילה ופרנסיה להשיג קרקע לקבורה  ארעית של יהודים ליד בית-הקברות המוסלמי במזרח העיר; בחורף בסוף פברואר 1916 כשפרצה מגיפת טיפוס-הבהרות והחולירע, בהשתדלותו של נחמן הלוי פלמן מפקח על העבודה הממשלתית בצבא התורכי, ששימש בתפקיד מהנדס אספקת מים וחשמל לצבא התורכי והגרמני במדבר סיני. [במסגרת אחריותו, העסיק 500 יהודים בעלי מלאכה במתקני הצבא בבאר- שבע, עסלוג', עוג'ה- אל- חפיר ואל- עריש].
התקבל מהקאימקם - המושל התורכי  - היתר לקבורת המתים בחלקה זמנית, בפינת בית-הקברות המוסלמי בצפון מזרח העיר. היתר זה איפשר להביא לקבר-ישראל  את היהודים, כולל חיילים,  שנפטרו בבאר-שבע וסביבותיה בחורף 1916  ולא להיטלטל  עד יפו, חברון או במקרה 'הטוב' - רוחמה.

בחלקה זמנית זו נקבר  אליהו יהושע ריבלין.

בשל תזונה לקויה, תנאי סניטציה והיגיינה גרועים בצבא התורכי פרצו מחלות זיהומיות  בין החיילים; יש אומרים כי מן הצבא התפשטו המגיפות למחנות הפועלים. טיפוס-הבהרות והחולירע, שהשתוללו שם  בחורף 1916 היו למגיפות רוב הפועלים נפלו למשכב. כמעט נפסקה עבודת גשר הרכבת, והקבלנים הפכו ל'אחים רחמנים' הפועלים העברים לא הסכימו בשום אופן  להתאשפז בבית החולים  הצבאי, הקהילה סידרה חדרי-חולים בבתים פרטיים בעיר - 'עזרה ראשונה' רפואית.  משם שולחו ליפו או לירושלים או באמצעות עגלוני ה'סוח'רה' היהודים צפונה לביתם; ובכדי שלא לקבל אחריות של חיים ומוות הודיעו לבריאים: "כל איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו!" ואמנם הרוב ברחו מעיר משכלת יושביה זו.  ואמנם, אלה שלא חלו ברחו מהמקום ואפילו השוחט: "בשל התנאים הקשים והרעב לא הייתי שם אלא חודש ימים וברחתי עם השאר" סיפר יעקב פת [לימים ראש היחידה לתפקידים מיוחדים במשרד הביטחון].
בעיר 47 נשארו 47 פועלים יהודים, מהם 30 בעלי מלאכה שעבדו בבתי- המלאכה ושבעה-עשר שחטבו עצים להסקת הקטרים. אומרים כי יחד עם העגלונים הגיע  מספר הפועלים היהודים לשמונים איש.
"בקיץ 1916 נותרו רק כשישה פועלים עבריים במחנה הרכבת" כתב אילן גל-פאר.

מספר הפועלים פחת ואילו מספר אנשי הצבא – חיילים כעובדי הכפייה - עלה.

"בבית-החולים הצבאי שכבו באותה שעה 400 חיילים תחת השגחתם של רופאים ואחיות אוסטרים." דיווח סוון הדין, החוקר השוודי.

בית-החולים הצבאי בעיר היה מלא וגדוש עד אפס מקום, ותנאי התברואה בו היו גרועים  החולים היהודיים השתדלו לא לשכב בו. 
[מתחם ביה"ח שכן בין הרחובות ההסתדרות, שטרן, החלוץ ודובנבוים של היום].

"שם נפטר אליהו-יהושע ריבלין ממחלה" כתב אמנון מיכלין. 

אליהו-יהושע ריבלין, שטיפל בתוקף תפקידו הצבאי בנפגעי המגיפה נדבק במחלת החולירע, יש אומרים בעזה, נפטר הבחור, והובא לקבורה בחלקה היהודית הזמנית שבבית-העלמין הכללי בבאר-שבע.

מספרים כי בגופת אליהו-יהושע ריבלין טיפל החייט אליהו בוגדנוב משום שידע להכין תכריכים.
מספרים כי את המצבה על לוח אבן מפואר הכין אחד הפועלים – מן הסתתים המוכשרים שהובאו מירושלים.

סוף דבר
באוגוסט 1916 נכשל ניסיון תורכי נוסף לתקוף את תעלת סואץ, הפעם נעזר ג'מאל פאשא בגנרל הגרמני הברון פרידריך קרס פון קרסנשטיין [Friedrich Freiherr Kreß von Kressenstein].
הבריטים הגיבו בהתקפת-נגד  ונכנסו לסיני -  גנרל ארצ'יבאלד ג'יימס מאריי  [Archibald James Murray]  בראש חיל המשלוח המצרי .F.E. E  [Egyptian Emisary Force ] שלוחמיו היו בריטים, הודים,  אוסטרלים וניו-זילנדים, כבשו את רומאני והתחילו להתקדם מזרחה, לעבר ארץ-ישראל, באר שבע – ירושלים – דמשק.

גירוש התושבים מהעיר חל עם התקרבות הכוחות הבריטיים. היהודים יצאו  לצפון רכובים על חמורים.

מפעילי הטחנה היהודים, אזרחים יחידים, נשארו בעיר,  לטחון קמח.
ב-  31 אוקטובר 1917   נכבשה העיר באר-שבע  על ידי 'חיל המשלוח המצרי' בפיקודו של הגנרל אלנבי. ומיד הלורד בלפור הצהיר  באנגליה על מתן בית לאומי לעם היהודי. 


קישור לאתר מידע הר הזיתים
http://www.mountofolives.co.il/map.aspx?CID=293

סיפור זה הוכן על ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
 עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל  לא מן המפורסמים שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי  ילידת חיפה 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושרשים.
עזר בהכנתו יוסק'ה גרינבוים שנפטר בשנת  התשע"ד כגמלאי השירות ההידרולוגי  ונטמן בלהבים.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה