בכור חסון– מורה דרך של משלחת שנרצח בסיני

11.8.1882 – עין אבו-רג'ום (סיני)

לונדון, כנסיית סנט פול ב- CRYPT CENTRE  D 19/20   [בין האדמירל הוראשיו  נלסון לדוכס מוולינגטון  הוא ארתור ולסלי המפקד העליון של כוחות הקואליציה בקרב טרפלגר 1815, מימין לשביל המרכזי]

תעתיק:

In memory of three brave men,

Professor Edward Henry Palmer,

Fellow of St. John's College,Cambridge.

Lord Almoner’s Readr in Arabic and

a Scholar and Linguist of Rare genius:

Captain William John Gill, R.E.

An ardent and accomplished Soldier

and a distinguished Explorer:

Lieutenant Harold Charrington,

R.N. of H.M.S. Euryalus, A young

officer of high promise:

Who when travelling on public duty

into the Sinai desert were trearcherously

and cruelly slain in the Wady Sadar

August 11^th, MDCCCLXXXII.

Their remains, after the lapse of

many weeks, having partially

recovered  and brought to England

were deposted here with Christian

Rites April 6^th MDCCCLXXXIII.

This tablet has been erected by

the country in whose service they

perished, to commemorate their names

their worth and their fate.

That tragic fate was shared by two

faithful attendants, the Syrian Khlil

‘Atik and the Hebrew Bakhor Hassun

whose remains lie with theirs.

“Our Bones lie scattered before the pit,

as when one breaketh and cleaveth

wood upon the Eart, but our eyes

look unto thee O Lord God"

Ps, CXLI

בתרגום חופשי:

זיכרון לשלושה אנשים אמיצים,

פרופסור אדוארד הנרי  פאלמר,

חבר בקולג' סנט ג'ון קאמברידג',

ע"ש לורד אלמונר, מרצה בערבית

מלומד חוקר ובלשן גאוני:

קפטן ויליאם ג'ון גיל  מחיל ההנדסה המלכותי,

חייל נלהב ומושלם וחוקר מצוין:

לויטננט  הרולד צ'רינגטון, מהצי המלכותי,

איש אניית הוד מעלתה איריאלוס, קצין צעיר

ומבטיח רבות.

במסעם בתפקיד ציבורי

במדבר סיני נשחטו בבגידה

באכזריות, בוואדי סאדר

ב - 11 לאוגוסט 1882.

שרידיהם שנמצאו בחלקם כעבור

שבועות רבים, הובאו לאנגליה

והונחו כאן, לפי מנהגי הנוצרים,

ב- 6 באפריל 1883.

טבלה זו הוצבה

על-ידי הארץ

שבשירותה נספו,

למען זכור את שמותיהם,

ערכם וגורלם.

בגורל טראגי זה שותפים שני

מלווים  נאמנים הסורי ח'ליל

עתיק והעברי בכור חסון,

ששרידיהם מונחים יחד עם האחרים.

"כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול, כי אליך ה' אדוני עיני;"

תהילים, קמא, ז-ח;  [ככתוב במקורותינו]

בשנת 1805 מוחמד עלי [מהמט עלי]  קצין עות'מאני  מוסלמי צעיר, יליד  מקדוניה, יוון;  ממוצא אלבני ה'וואלי' [מושל הפלך]  מטעם השלטונות  העות'מאניים תפס את השלטון במצרים והיה לחדייב [= מושל המדינה]. טבח בשליטים הממלוכיים, ביצע רפורמות חברתיות אולם, עיקר מאמציו הופנו לחיזוק הכוחות המזוינים. מצרים הפכה למדינה חזקה, מתועשת ולמעצמה אזורית.

בשנת 1831, בנו המאומץ, איברהים פאשה, הוביל את הצבא לכיבוש ארץ-ישראל וסוריה. התערבות רוסיה הצארית הביאה למשא ומתן שהסתיים בהסכם [שנת 1833] ומוחמד עלי נשאר שליט גם על סוריה וארץ-ישראל.

בשנת 1834 פרץ מרד פאלחים [ערבים עובדי אדמה] בארץ ישראל, אך דוכא במהרה על ידי צבאו של מוחמד עלי.

בשנת 1839 הסולטאן מהמוט [מחמוד] השני הובס  בצפון סוריה על ידיאיברהים פאשה. בשל התערבות אירופית בינלאומית ['הסכמי לונדון' 1841],  ויתרו מוחמד עלי ואיברהים פאשה על סוריה וארץ-ישראל.

איברהים פאשה נפטר בנובמבר 1848. את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי [בנו של טוסון פאשא]  - עבאס חלמי הראשון, עליו סיפרו, שהיה שליט חלש  ורודף תענוגות,  הוא שביטל רבים מחידושי סבו וצמצם את מספר החיילים בצבא.   מספרים כי תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים "תחת לחצים של ממשלת בריטניה הסכים לבנות מסילת רכבת מנמל אלכסנדריה לקהיר הבירה".

ביולי 1854 נרצח  עבאס [על ידי שניים מעבדיו] ודודו מוחמד סעיד פאשה, בנו הרביעי של מוחמד עלי, שלמד בפריז, היה ליורשו. הקים את 'בנק מצרים',  עשה  מספר רפורמות בענייני חוק, מסים ומקרקעין, והעניק זיכיון לאיש העסקים הצרפתי הדיפלומט והמהנדס  הצרפתי פרדיננד  מארי דה לספס לחפור את תעלת סואץ. תעלת מים מלאכותית  באורך של   162.5   קילומטרים, שתוחמת את  מצרים ממדבר סיני  על שבטיה;  תעלה למעבר אניות מהאוקיינוס ההודי לים התיכון  המקשרת את  נמל העיר סואץ לפורט סעיד ולפורט פואד.

הבריטים התנגדו לכך [הסיבה הרשמית: תת יבשת הודו הייתה ל'יהלום' בכתר האימפריה], והצליחו לדחות את האישור למשך שנתיים לשנת 1859.

בתורכיה בקונסטנטינופול  היא איסטנבול עלה לשלטון בשנת 1861 הסולטאן עבדול עזיז  -  דגל  בתיקונים לחוקה אך המשיך לחזק את הצבא. בדווי מדבר הדרום הדאיגו גם אותו.

ובמצרים, סעיד  מוחמד נפטר  בינואר 1863 ואחיינו, איסמעיל המצרי הידוע גם כאיסמעיל פאשא הבן השני [כי הבכור נפטר]  של איברהים פאשא שלט אחריו [נכדו של מוחמד עלי] יליד קהיר, אך את חינוכו  האירופי קיבל בפריז, בנה ארמונות, הגדיל  את מספר מקומות הבידור  ויצא למלחמה נגד אתיופיה שם נשבה בנו  "ומצרים נאלצה לשלם כופר גדול כדי לשחררו", נטל נוסף  על האוצר המצרי [מספרים כי קיסר צרפת נפוליאון השלישי  נתן לו  3,800,000 £ "כפיצוי על ההפסדים שיקרו בעתיד" כדי שלא יעכב את   חפירת  התעלה.] הכרייה נוהלה על ידי חברה צרפתית, עבור ממשלות מצרים וצרפת, ונמשכה 10 שנים עד 1869. בהגיע היום, בראש משט של 68 כלי שיט מכל העולם, ה'איגל' הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית אז'ני, אשתו  היפה של נפוליאון השלישי [היא אז'ני דה מונטיז'ו או בשמה המלא דונה מריה אאוגניה איגנסיה אוגוסטינה דה פלפוקס פורטוקררו דה גוזמן וקירפטריק קולסבורן, מרקיזה ד'ארדלס, מרקיזה דה מויה, רוזנת טבה ורוזנת דה מונטיז'ו].  האופרה 'אאידה'  של ג'וזפה ורדי הושרה התעלה הושקה ומצרים  המשיכה ושקעה בחובות כבדים, חוב לאומי הנאמד במאה מיליון לירות שטרלינג.

 כדי להחזיר את ההלוואות הבינלאומיות לצמצום התלות בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית נאלץ איסמעיל   למכור את חלק ארצו בתעלה  בסכום של ארבעה מיליון לירות שטרלינג. בנז'מין ד'יזראלי  שר האוצר הבריטי ממוצא יהודי ספרדי  [זה שהמלכה ויקטוריה העניקה לו את התואר: לורד בייקונספילד, זה שאשתו היא  מרי אן לואיס], פיתה את שליט מצרים פושט הרגל באמצעות כסף, איים על מדינות אחרות, למשל רוסיה, באמצעות סנקציות סחר. את הכסף, לווה את מידידו  הבנקאי היהודי חבר בית הנבחרים לורד ליונל דה רוטשילד  הנשוי לברונית  שרלוט פון רוטשילד מנאפולי, ותעלת סואץ  נרכשה  על ידו בשנת 1875.  מספרים  כי העסקה נעשתה במהירות, ורק לאחר מעשה קיבל שר האוצר אישור תקציבי רשמי על כך.

בשנת 1876  ירש ב'שער העליון-הנשגב'  בבירת האימפריה העות'מאנית באיסטנבול היא קושטא-קונסטנטינופול  את כס הסולטאנות   עבד אל חמיד השני, אשר ביטל את הרפורמות והנהיג  ברחבי האימפריה מלוכה איסלאמית.

מרד הקולונל אחמד עוראבי,  מפקד גדוד בצבא המצרי היה מרד לאומני שפרץ בשנת 1879- נגד  המושל המצרי.  האירופאים  והבריטים בראש לחצו וכך נעשה - איסמעיל סולק מקהיר  מארמון עבדין לנאפולי ותופיק המצרי, בנו, היה ליורש.

מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה  כנגד יריבותיה האימפריאליסטיות.  הבריטים השתמשו במצב  שנוצר -  לדכא את מרד עראבי פאשא ולשלוט בתעלה. בין השאר  שלחו משלחת מיוחדת אל סיני, בראש המשלחת החשאית הופקד החוקר הנודע  הנרי אדוארד פאלמר [המכונה עבדאללה אפנדי], פרופסור במכללת קמברידג' ומומחה בתולדות המזרח ובתורת האסלאם, בלשן ומזרחן אנגלי. איש שהכיר יפה את סיני מנדודיו בו שנים אחדות לפני כן  - דובר בשפתם ומודע למנהגי הבדווים באזור. בשנת 1881, נפגש הפרופסור עם ראשי השייח'ים הבדווים, כדי להבטיח את אי-התערבותם נגד פעולת ההשתלטות הבריטית על מצרים, שעמדה להיערך באותה עת דרך תעלת-סואץ. לאחר שמילא בהצלחה את משימתו.  הוטל עליו  בשנת 1882 לצאת שנית אל  סיני  כדי להשפיע על תושביו  'בני המדבר' [או אבותיו] שבטי הבדווים, שלא יתמכו במרד עוראבי.  שבטים  שלא הכירו בשלטון החוק בסולטאן, או ב'וואסלים' שלו  מושלי מצריים,   ועשו ככל העולה על רוחם, במדבר כמו במדבר.

סיפרו כי מטרת המשלחת הייתה לשחד את הבדווים לתמוך בבריטים ומכיוון שהבדווים לא פזמו כל ערב "אל נצור את המלכה" צויידה המשלחת בסכום כסף גבוה לסייע במאמץ.

פאלמר לקח עמו 3,000  מטבעות זהב נכנס למדבר סיני [את שאר הכסף שקיבל  ממיניסטריון המלחמה הבריטי– 17,000 ליש"ט  השאיר בעיר סואץ] כדי לשכור או לקנות  גמלים לצרכי הצבא הבריטי, אך כולם ידעו כי בא  "להשקיט את הרוחות בחצי האי"  לשחד את השייח'ים, לקנות את  נאמנותם לאנגלים.

אל פאלמר, בן 42, הצטרפו שני קצינים בריטיים: האחד –  מחיל ההנדסה והאחר – מהצי המלכותי,  אמרו  כדי לחתוך את קווי הטלגרף בין מצרים לתורכיה. כן צירף אל משלחתו כטבח נוצרי אשורי [ארמי] בשם חליל עתיק  וכ'מורה דרך' את העברי בכור חסון, תושב יפו, [יש אומרים כמתורגמן, יש אומרים כטבח]  משלחת של חמישה איש, מלווים בדווים שהיו אמורים לדאוג לביטחונם.

מאמצינו למצוא  עובדות  לא צלחו ברובן, לכן  כתבנו סיפור  על חוקרים והרפתקנים אנגלים, על בדווים חמדנים ועיקרו יהודי אחד מיפו;  סיפור המבוסס גם על מחקרים וחיפושים -  צילמנו בבית העלמין  של יהודי רודוס,  ועד זה העתיק של יפו, נברנו בספרי 'חברה-קדישא',  עיינו במפקדי מונטיפיורי וסמילנסקי (1905), חיפשנו בעיתונות העברית ובפנקסי נישואין, שאלנו במוזיאון היהודי באתונה ובזה של רודוס,  קראנו בעיון את שהעלו באינטרנט המכונים 'עב', 'גרי', 'אד' ו 'Melitz' ואת שכתבו  ד"ר חזי יצחק ויואב אבניאון, ובעיקר -  דברי הנין יעקב גרשון מהרצליה  [בנם של בן ציון גרשון  ולאה, נכד של יוסף גרשון  וחיה-וידא בתם של בכור חסון וחאנולה] ואת אשר מצא בגנזך המדינה, חיפש בארכיון הציבורי בלונדון והתכתבויותיו עם משרד החוץ הבריטי. ועשינו כמיטב יכולתנו. תיקונים והשלמות יתקבלו בברכה.

בכור חסון נולד בשנת 1836 באי רודוס  למשפחה של יוצאי ספרד, אמרו כי השתייך למשפחתו של אברהם בנו של צדיק חסון ומי שהיה לרב אוריאל חסון, משפחות מכובדות  באי.

יש וקראו לו  בכור משה [משה על שם אביו];  מספרים כי הוריו של בכור חסון  הם  משה ורחל - הגיעו מרודוס דרך איזמיר בתחילת החצי השני  של המאה ה-19 הם וצאצאיהם  - בכור, יהודה ומנשה, התיישבו סמוך לנמל יפו.  שכנים למשפחתו  האמידה של  חיים אמזלג  מגיברלטר,  שהיה לסגן הקונסול הבריטי, אם כי  הם עניים היו.

בכור הגיע מאיזמיר  ליפו  בשנת 1858 עם משפחתו, יש אומרים שכבר היה נשוי  אשתו קאדין ובנו הקטן יאודה;  המשפחה גדלה שתי  הבנות, גרסייא ולונא,  נולדו  ביפו, אך קאדין אשתו נפטרה.  

ביפו נישא בשנית לחאנולה היא חנה שאמרו כי מן החברונים היא.  כמקצוע רשם משרת, לא עתירי נכסים היו.  ממנה נולדו  בנותיהם  - מרקאדה  יש ויגידו כי זו  מרייתא, שכנשואה ירדה למצרים ושם אבדו עקבותיה [יש אומרים: נקברה ביפו];  רחל  זו שלימים נישאה לבודמן  מ'נטורי-קרתא',  ערירים היו,  שמחה שנפטרה ביפו ערירית וחיה-וידא  - בת הזקונים,  שנולדה בשנת הירצחו  של אביה והיא שנישאה ליוסף  גרשון סבו וסבתו של יעקב גרשון  שאמר לנו כי חאנולה  היא שגידלה את ארבע הבנות.

"בכור חסון. מתושבי ירושלים ונכבדיה". הביא משה דוד גאון  [אביהם של איש העסקים בני גאון והזמר יהורם גאון]  בספרו 'יהודי המזרח בארץ-ישראל",  הוא שקושר ומציין את משפחת חסון מחברון שלפי המסורת הגיעה לעיר דרך דמשק בהפליגם מעזה לצידון - את הרב סעדיה חסון, אבי מרדכי פנחס חסון יליד חברון אשר בנו הרב חנוך חסון  יליד חברון [תרכ"ז 1867  בנה של רבקה] ואשתו קלרה  לבית פרנקו  הרב מרודוס נרצחו  במאורעות אב  תרפ"ט,  גם את  הרופא יעקב סעדיה חסון. [ תרמ"ז 1887], חיים יצחק חסון [תרנ"ד 1894], רחמים מיכאל חסון [תרס"ה 1905]  ילידי חברון, מנה." אך בחברון היו עוד בני משפחת חסון. אומרים כי וזהו ענף משפחה נפרד.

הפרופסור פאלמר  שאשתו הראשונה מתה ממחלה ולאחר שנה נישא שנית, פרש מההוראה בקיימברידג' והחל לכתוב בעיתון במשכורת נמוכה.  מצרים סערה והאינטרסים הבריטיים עמדו בסכנה. ואז, בשנת 1882 כשהיה בן 42 שנה, נקרא למשימה לחזור לסיני. פאלמר נענה ויצא בשליחות  משרד המלחמה הבריטי, מצויד ב - 20,000 לירות זהב, כדי לקנות את לב הבדווים של סיני לצד בריטניה. הייתה זו  משלחת של חמישה אנשים -  הוא בראש, איתו שני קצינים בריטיים - קפטן ויליאם ג'ון גיל ולויטננט  הרולד צ'רינגטון, טבח - ח'ליל עתיק  ו'מורה דרך' מיפו -  בכור חסון  נשוי בן 46  שחיים אמזלג  המליץ לצרפו למשלחת הבריטית הזו לסיני מאחר והכיר אותו אישית. "אדם עליז, בעל מזג טוב, אמיץ ומיטיב לירות באקדח", עברי.  אם כי סיפרו כי חסון הצטרף גם למסעות קודמים של פאלמר.

חברי המשלחת- חוקרים והרפתקנים אנגלים,  טבח נוצרי  אשורי ויהודי אחד מיפו הגיעו אל סיני, לעיר סואץ שבדרום התעלה,  התארגנו ופנו דרומית-מזרחית  לאחר שעזבו את עין-מוסה [8 באוגוסט] , הגיעו לוואדי סודאר, דרכו התקדמו אל מחוז חפצם –  נווה מדבר גדול -  קלעת א-נח'ל,  אליהם נלוו  גם בדווים חמדנים - צעירים משבטי הבדווים  עליקאת ומוזיינה; שייח' מהשבט  הבדווי עליגאת  מוביל שיירות ידוע באזור הזה  שחשש  והחליפו מישהו אחר משבט אחייוואת ספייחה, בדווי אף הוא. 

נהוג כי במקרים כאלה מי שמוביל ומנווט מתחלק בדמי ההובלה עם שאר השבטים באזור .

בדווי חווייטאת  רצו את חלקם ונפגשו  עם ההולכים בוואדי סודאר, שם התברר  כי  הבדווים משבט אחייוואת ספייחה אינם יכולים [או אינם רוצים] להתחלק איתם  בכסף, אלה אמרו כי מורה-הדרך הבדווי חטף את הזהב, ברח והשאיר את פרופסור פאלמר על כל מלוויו לחסדי השבטים  שקופחו;   וכך בהיות חברי המשלחת בקרבת המעיין  [הנקרא כיום בפי הערבים 'עין אבו-רג'ום'] – בדווים משבטי תראבין וחוויטאת תקפום מהמארב, לקחו אותם כשבויים  הובילו את חמשת חברי המשלחת האנגלית אל הצוק, דחפו אותם אל מותם ואחר-כך ירו בהם. 11 באוגוסט  1882.

 גירסה אחרת מספרת כי פרצה מחלוקת בין הבדווים המלווים בקשר לאופן חלוקת שכרם. המחלוקת נסתיימה בבריחת שני  מורי-הדרך  הבדווים עם חלק מהכסף, הבדווים שחשו מרוּ‏מים לקחו את אנשי המשלחת כשבויים. משנתברר לבדווים שהחזיקום, כי אין ביד חברי המשלחת כסף, רצחו את הזרים והשליכו את גופותיהם במורד הוואדי באזור הבריכות הנקראות 'מויית אל-גולת'.

סוף דבר

לאחר מספר ימים בהם לא קיבלו הבריטים מידע ממשלחתו של פאלמר, [ יש ויגידו כי היה זה אחר דיכוי המרד של  עוראבי  פאשה במצרים]. מיניסטריון המלחמה הבריטי שלח משלחת מיוחדת כדי למצאם ובראשה חוקר ירושלים הנודע צ'ארלס וורן  שהיה אז  ראש מחלקת המדידות בצ'טהאם, אנגליה. כקולונל יצא בראש משלחת חיפושים גדולה - בת 220 גמלים ו-370 איש, באוקטובר 1882. ולאחר חקירה מאומצת,  התברר שאכן  החמישה נרצחו, רצח שמניעיו לא הובררו – אם למטרות שוד או כפעולת תגמול פוליטית.

אחרי מאמצים  [לא מעטים]   נמצאו  שרידי  גופות ההרוגים, שרידי משלחתו של פאלמר,  טמונים באחת המערות, מעורבים זה בזה. הם אספו את עצמותיהם ושלחום ללונדון, גם את המסמכים, חלקם בערבית, כל רשימת קניות מזון.

במקום הרצח, על גדתו הצפונית של ואדי סודאר, הקים וורן  כנציג ממשלת בריטניה  גל אבנים גדול לזכרם.

אומרים כי עד עצם היום הזה המעיין הנמצא בקניון שמתחת לגלעד נקרא עין אבו רג'ום.

וורן  [אומרים כי היה זה  לאחר טבח לא קטן בבדווים], ''ציד אדם במדבר'' נכתב הספר על שליחותו של וורן, הצליח לתפוס את החשודים ברצח  ולהביאם למשפט במצרים  –חמישה מהם הוצאו להורג, ואחרים נדונו למאסר לתקופות שונות. 

שרידי גופות חברי המשלחת הובאו אל לונדון, וכעבור כשמונה חדשים מיום הרצח   ב 6.4.1883 על פי הוראות ידידיהם בבירה הבריטית  נקברו קבורת כבוד בקבר-אחים בקתדרלת סנט פול בלונדון–  על הגדה הצפונית של נהר התמזה  - בה טמונים רבים מגדולי האומה האנגלית כמו הרוזן הוריישו הרברט קיצ'נר  וגנרל צ'ארלס ג'ורג' גורדון  גיבורי קרב חרטום. במרתף הכנסייה, בקריפטת אבן רחבה, נקבע בקיר לוח גרניט ועליו טבלת נחושת  מוזהבת לזיכרם. 

בהשתדלות  משרד המלחמה הבריטי בפני  הסולטאן העות'מאני, שילמה  ממשלת התורכים  שבע מאות לירות זהב למשפחת  בכור חסון השכולה, בתורת פצויים, מספרים כי הייתה זו האלמנה חאנולה.  בשנת 1889, שבע שנים אחר הרצח החלו הבריטים לשלם גימלה לאלמנה לחאנולה [חאנולה מתייעצת עם משרד החוץ הבריטי מה לעשות בכסף, הם שולחים אותה לקונסול בירושלים  המטפל בהשקעות מסוג זה  על דעת האדמירליות,  שבראשה עמד הלורד מסלסבורי,  מרס  1889].

יש אומרים כי הגימלה שולמה עד יום מותה של חאנולה היא נפטרה  ביום ראשון ט"ז בחשוון תרע"ז 12.11.1916  ביפו.  ‏

יש מספרים, שעם  הסתלקות הסגל הדיפלומטי של הבריטים מארץ ישראל [סוף שנת 1914],  בתו  חיה וידה -  היא זו  שהמשיכה  לקבל  גימלה זו; עם בריחתם מיפו  [סוף שנת 1914- תחילת 1915] חיה-וידה  וצאצאיה,  כולם בעלי נתינות ספרדית [ספרד נשארה ניטרלית. הקונסול הספרדי בירושלים אנטוניו דה בלובר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר גירוש הקונסול האמריקאי היה לקונסול המערבי היחיד בארץ ישראל, שייצג את האינטרסים של כל מדינות המערב].  הפליגו על גבי אניית מלחמה אמריקאית, שהובילה אזרחים בעלי נתינות זרה לאלכסנדריה, שם שוכנו בארמון 'סריאט אפנדינה'. ובמצריים שלטו הבריטים.

תורכיה נכנסה למלחמה [אוקטובר 1914] לצד 'מעצמות המרכז' [ אוסטרו-הונגריה, גרמניה {ובולגריה}]. הקפיטולציות -  אותן זכויות יתר לאזרחים זרים -  בוטלו; הסולטאן עבדול חמיד השני ציווה כי אזרחי 'מדינות ההסכמה'  - רוסיה, צרפת ואנגליה יתעת'מנו או יעזבו את ארצו. בדצמבר 1914 באהא אל דין מושל יפו הועבר מתפקידו גם בשל גירוש מאות יהודים [ב- 10 לחודש 'יום חמישי השחור'] ללא אבחנה "כל המסרבים להתעת'מן" הועמסו על ספינה איטלקית [אז מדינה ניטרלית, לאחר המלחמה האיטלקית-עות'מאנית ב 1911-1912  בה עברה לוב עות'מאנית  לשלטון איטליה]  שהייתה בנמל.

אלפים אחרים החליטו לעזוב  מרצונם  רובם למצרים הסמוכה שהייתה בשליטת הבריטים.

תומס וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית [אז מדינה ניטרלית]  הורה לסיירת האמריקאית 'טנסי' לבוא ליפו ולהעביר נתינים  [רוסיים] למצרים.  ספינת המלחמה האמריקאית ' נורת קרוליינה' באה ליפו  עם 50 אלף דולר עזרת יהודי ארצות-הברית  לבני עמם. בעקבותיה הגיעו אניות נוספות -  אניית הצי האמריקאי 'וולקאן' באה ליפו [21 מרס 1915]  הביאה מזון,  ב נובמבר 1915 הספינה האמריקאית 'דה בוין' הביאה שוב כסף , סכום שהצטבר ל 700 אלף דולר

 [ארצות- הברית הצטרפה למלחמה לצד 'מדינות ההסכמה' בשנת 1917].

יש אומרים כי אניות  הקרב האמריקאיות נסעו לנמלי מצרים עם פליטי המלחמה.

יש אומרים כי אחרי מות חאנולה  הועברה הגימלה לאסייג.

 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים שעלו ממצריים את העיר יפו.

 חיה-וידה גרשון, וילדיה חזרו ארצה בתום המלחמה שהסתיימה  ב- 1 לאוקטובר 1918. זו לא 'העלייה השלישית' - אומרים שאלברט ענתבי  מקושטא דאג להם.

כוחות  צבא בריטי בחסות תותחיו של  האדמירל סר באוצ'מפ סיימור [מדיניות 'ספינות התותחים']  נכנסו לאזור  תעלת סואץ  ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים  של המלכה, אז החלה ההגמוניה הבריטית על מצרים.

ב-13 בספטמבר 1882 הביסו הכוחות הבריטיים את צבאו של עוראבי בקרב תל אל-כביר. עוראבי עצמו נעצר וגורש לאי ציילון (לימים סרי-לנקה).

הסכם בתיווך אנגלי נחתם בשנת 1884 ובו מצרים, בראשות תופיק המצרי,  הסכימה  להחזיר את השטחים שכבשה לאתיופיה.

בשנת 1886 מונה וורן לראשות ה'סקוטלנד יארד' כמפקדת משטרת המטרופולין של לונדון. תקופה של אי-שקט, והפגנות, אשר לעתים קרובות  הידרדרו להתפרעות של המון משולהב. הוא  זה שהיה המפקד בזמן הרציחות שיוחסו לרוצח הזונות  הסדרתי 'ג'ק המרטש' שמעולם לא נתפש.

איסמעיל המצרי נטמן, כאסיר ליד הבוספורוס בפאתי קונסטנטינופול בירת האימפריה העות'מאנית  בארמון  הסולטאן האֵמירגָן,  כוואלי החמישי של מצרים,  3 במרס 1895.

בית העלמין היהודי העתיק בעג'מי יפו.

צילם אודי יושע

טקסט:

מ'ק

האשה הכ' והצ' מ'

חאנולה חסון

נלב"ע ט'ז חשון

התרע"ז

תנצב"ה

מקרא :

מ'ק = מקום קבורת

הכ' = הכשרה

והצ' = והצנועה

מ' = מרת

נלב"ע  = נלקחה לבית עולמה

תנצב"ה = תהי נשמתה צרורה בצרור החיים 

גב' כרמן כהן  [Carmen Cohen],  מזכירת הקהילה היהודית ברודוס,  טרחה להטות כתף לאתר פרטים אודות משפחת בכור חסון, וכתבה, במאה ה 19 לא היתה חובת רישום בפנקסי האוכלוסין, ומהמצאי היום בארכיון הקהילה,  אלו אודים של רשומות, ששרדו את מלחמת העולם השנייה - שואת יהודי רודוס. זאת עוד  בעיריית רודוס הארכיב מתחיל רק בשנת 1930.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת-רבקה אביבי. 

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו  בארץ ומחוצה לה  - מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא.

עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, תושב להבים, ושם נקבר.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.   

 אליהו קראוזה – שבוי שנרצח

17.5.1944 – קראקוב [רקוביצי]  פולין

הצילום באדיבות אלכס כהן

 KRAKOW RAKOWICKI CEMETERY   חלקה 8; שורה A; קבר 5.

טקסט:

PAL/11786 PRIVATE

E. KARUZE

PIONEER CORPS

17 MAY 1944 AGE 24

ת'נ'צ'ב'ה'

מגן דוד

הערה: 

בתום מלחמת העולם השנייה הבריטים רכזו מכל רחבי פולין את חלליהם בשלשה בתי עלמין בפולין, שהגדול ביניהם, בית העלמין רקוביצי בקרקוב,  [כלומר הקבורה הראשונה לא היתה בקרקוב]. ביניהם קבריהם של שבויי המלחמה הבריטיים מלמסדורף, סטאלאג 8 B, שאחרי 1943 נקרא סטאלג 344, בזמנו היה שם בי''ח רק לשבויים, קדם לו  בי''ח בלאנגנביאלאו אז נקברו הנפטרים בבית עלמין קתולי מקומי.

ביום 29 באפריל 1941 נכנעו לצבא הגרמני  ליד עיר הנמל קלאמאטה [Kalamata] בחוף ימה של חצי האי פלופונסוס  [Pelopónnisos] שבדרום יוון  1,383 חיילים  יהודים  מארץ ישראל  וכ- 400 ערבים, יחד עם כ-7,600 חיילים   בני לאומים שונים  ששירתו בצבא הבריטי והובלו לשבי.  החיילים  מארץ ישראל הגיעו ליוון כחודשיים קודם לכן במסגרת חיל המשלוח הבריטי שנועד לסייע ליוונים בהגנת ארצם מפני פלישת הצבא האיטלקי - עימות בין איטליה ובין יוון - עימות שסימן את תחילת המערכה הבלקנית  שרק לאחר פלישת ה'וורמאכט' [Wehrmacht] הגרמני  דרך יוגוסלביה [שהתנגדה למעבר דרך שטחה], ובולגריה [ששיתפה פעולה עם הגרמנים], הצליחו  האחרונים לכבוש את יוון.

רוב  הנופלים בשבי הנאצים בעת הנסיגה מיוון  היו מתנדבים יהודים מארץ ישראל, רובם מפלוגות החפרים. "הם היו בין האחרונים לפינוי".

השבויים הובלו ברכבות לגרמניה. הנסיעה התנהלה בקרונות בקר, 50 איש בקרון, "סבלו מצפיפות, מחוסר מזון ומים ומהעדר תנאים סניטריים בסיסיים".

ב-3 ביולי 1941 כשהגיעו השבויים לגבול אוסטריה-יוגוסלביה, הופרדו היהודים משבויי המלחמה האחרים;  אך כולם הוסעו כשבויי המלחמה ללמסדורף Lamsdorf שבשלזיה לסטאלאג [שטאלאג]= VIII B  StaLag, קיצור של Stammlager,  [לימים סטאלאג  344].

מחנה השבויים היה ליד כפר שלזי קטן בשם למסדורף לא רחוק מהעיר קראקוב  זו שעם תחילת מלחמת העולם השנייה   [1 בספטמבר 1939] נכבשה בידי הנאצים וב־  26  באוקטובר 1939 הכריזו עליה שלטונות הכיבוש כבירת ה'גנרלגוברנמן' קיצור של: Generalgouvernement für die besetzten Polnischen Gebiete – הממשל הכללי לשטחים הכבושים בפולין; שם שנתנו הנאצים לשטחי פולין שלא סופחו לגרמניה. [שטחי ה'גנרלגוברנמן' היו בין האזורים העיקריים שבהם בוצעה השמדת היהודים בשואה].

הכובשים בראשם המושל הגרמני  - האנס פרנק ישבו בטירת ואוול [Wawel]  משכן מלכי פולין בעבר הנמצאת בקצה העיר העתיקה על גדת נהר ויסטולה [[vistula. מקום קבורתו של  המלך  הפולני קזימיר הגדול  הוא קז'ימייז' השלישי   [אסתרקה מלאך היפה, היא המאהבת היהודייה שלו, משערים כי מקום קבורתה בפארק לובזוו ליד קראקוב]. 

שלזיה [ Schlesien בפי הגרמנים ] שבה כ-25%  מהאוכלוסייה מוצאם  גרמני סופחה על עשרת מיליון תושביה מיד עם תחילת מלחמת העולם השנייה לרייך השלישי.

[העיר ורוצלב היא ברסלאו כפי שקראו לה הגרמנים  שימשה בירת מחוז שלזיה תחתית]

המחנה היה מרכזם של השבויים הבריטים.  אומרים כי עברו בו  רבע מכל השבויים הבריטים שנפלו בידי הגרמנים -  כאמור קראו לו סטלג 8 ב' [לימים 344], היה זה מחנה ענק שהוקם בפאתי יער עבות של עצי מחט, מול מישור שטוח ונרחב, שכוסה בשלג עמוק בחודשי החורף והפך למקום לוהט ומאובק בקיץ.

מחנה בו התגוררו לפחות עשרת אלפים איש בו-זמנית,  מחנה שהיה למושבה בינלאומית  =   כל העמים שנלחמו בשורות הצבא הבריטי  12,000חיילים אנגלים, הודים, קנדים, ניו-זילנדים, אוסטרלים, דרום-אפריקאים, ו-  1,160 ארץ-ישראלים, לצד 7,000 בני לאומים שונים: פולנים, הולנדים, צ'כים, לוחמי צרפת החופשית ואף אנשי לגיון-הזרים. גם אזרחים של מדינות אחרות שהיו בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים הובאו למחנה, כמו בלגים, צרפתים, יוגוסלבים, יוונים, אמריקאים, קנדים ואיטלקים.  

במחנה זה שהו דמויות מפורסמות כמו דאגלס בדר "הטייס הקיטע" שחזר לאחר קטיעת שתי רגליו והיה טייס של ה-AF . או 'הרוזן מאוושוויץ' הוא הבריטי - סמל ראשון  [Staff Sergeant] צ'ארלס ג'וזף קווארד וידידו ג'ורג' פרסקי עליו אמרו כי הוא געצל פרסקי יהודי מווישניבה  שעלה לארץ עם אשתו שרה לבית מלצר ושני בניהם שמעון [לימים נשיא מדינת ישראל]  וגרשון, אך העדיף להראות כגוי .

את היהודים שלחו למחנות אחרים.

מרבית השבויים הועסקו ב'בריגאדות עבודה' שסיפקו כוח עבודה זול לכלכלת הרייך השלישי - עבודות כפייה לטוראים [על בעלי דרגות אחרות לא כפו ואילו לקצינים היה מחנה שבויים נפרד – בדרום גרמניה].

שבויי סטלג 8 ב' הועבדו במפעלים בשלזיה  שהיו קשורים  לתעשיית החימוש הגרמנית: בתי יציקה ומפעלי מתכת, מכרות פחם, מפעלים כימיים וגם מפעל לחומרי בניין ומפעל לעיבוד מזון ובית חרושת לנייר. [להוציא שבויי מלחמה יהודים יוצאי גרמניה או אוסטריה'  שלא הורשו לצאת את המחנה עם קבוצות העבודה] עבדו במכרות המלח בעיירה וייליצ'קה[Wieliczka]  השייכת למטרופולין של קרקוב שהגרמנים קראו Salzbergwerk  ובמכרות הפחם כמו זה שליד בויטן ב'ביסמארקהוטה' [Bismarckhütte].  אירעו אסונות: התפוצצויות של גז, שריפות והתמוטטויות. מנהלי העבודה היו גרמנים תושבי המקום – פאלקס-דויטשה.                     

תחילה לא ידעו הגרמנים כיצד להתייחס לחיילים יהודים במדים בריטיים שנפלו בשבי. בסופו של דבר זכו השבויים הללו, בתמיכת השבויים הבריטים, באותו יחס שניתן לשבויים הלא יהודים [יש אומרים כי חששו לגמול נגד חיילים גרמנים שנפלו בשבי], אבל מוקמו במחנה נפרד.

מחנה השבויים בויטן  [Beuten] שבשלזיה היה חלק ממחנה השבויים סטאלאג 8 ב', כאמור היה מחנה שבויים מיוחד לקצינים  בריטיים [OffLag] שמוקם בדרום גרמניה בו שלושה קצינים מארץ ישראל  סרן Captain]] נתן גרשוני,  סגן [lieutenant] שמעון כהן ; וסגן-מִשְנֶה [Second lieutenant]  יצחק בן אהרון [נוסנבאום] חבר קיבוץ גבעת חיים [לימים המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים ושר התחבורה בממשלת ישראל].

את השבויים הרוסים והפולנים החזיקו הגרמנים במחנה סמוך [סטלג 8 פ' ; 318].

המחנה סטאלאג 8 ב', היה לא רחוק ממחנות ההשמדה של אוושוויץ ובירקנאו Auschwitz-Birkenau.

בין ההולכים בשבי היו גם הארץ-ישראלים טוראי קראוזה אליהו  וחברו, בן עירו וגילו הטוראי אייזנברג ברל [דב].

אליהו בנם של פרידה בת משה חיים לבית פלדמן [ילידת 1894] וגרונם  [GROJNE] קראוזה [יליד 1889] נולד בלודז' שבפולין בשנת תרפ"א  בדצמבר  1920, אחותו היא  צפורה [נולדה  בשנת 1932].

גרו ברחוב פודזצנה. סיפרו כי לפרידה היה שם בית מסחר .

בצעירותו הצטרף אליהו לשורות בית"ר וכשבגר היה פעיל גם בברית הצה"ר - הציונים הרוויזיוניסטים

 בשנת 1939 עלה לארץ ישראל,  יש אומרים באניית המעפילים 'פאריטה'­ - ספינה שאורגנה במסגרת עליית 'אף על פי' של תנועת בית"ר,  ספינת משא בנפח של כ-1300 טון נושאת דגל פנמה. למפקד הספינה התמנה יצחק ליבוביץ' – אריאל [הוא 'ארווין' בכינויו המחתרתי] ועמו  כמה בוגרי בית הספר הימי של בית"ר [ אומרים בצ'יויטווקייה, איטליה].  רב החובל ולאדימיר ניקולאייביץ' על 15 אנשי צוותו היו גויים.

'פאריטה' יצאה לדרך ב-12 ביולי 1939 מהנמל  הרומני קונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 857 בית"רים צעירים שנחלצו מאירופה:  בעיקר מגרמניה, אוסטריה, רומניה  ופולין  ['הקבוצה הפולנית'  הייתה באחריותו של אברהם סטבסקי [נהרג ביום 'אלטלנה' - 22 ביוני 1948] כאשר לקראת ההפלגה "על החוף" נפרד מהם נציב בית"ר בפולין – מנחם בגין [לימים ראש ממשלת ישראל].

מסעה של 'פאריטה' תוכנן להימשך כשבוע, אך נמשך 42 ימים. לאחר תלאות רבות [ הטרדות ספינת מלחמה של הצי האיטלקי ושל שלטונות תורכיה] כמעט ללא מזון ומים [רודוס. סוף יולי. זכר נוסעי ספינת טיולים מפוארת שעברה לידם והעבירו להם   להוראותיה של  יהודייה אמריקאית  אבטיחים ובירה.] הגיעה הספינה לחופי תל אביב ב-22 באוגוסט 1939. הספינה  הניפה דגל כחול-לבן הונחתה ובמלוא מנועיה עלתה על שרטון חול כחמישים מטר מהחוף - מול קפה 'סאבוי' ומלון 'ריץ' [ לימים מלון 'דן']. מספרים כי  רבבות מתושבי העיר  התוססת  באו לקבל את פני המעפילים במזון, שוקולד וסיגריות.

לאחר קבלת טיפול רפואי מאנשי 'מגן דוד אדום' נעצרו  המעפילים על ידי הבריטים, הועברו באוטובוסים לסרפנד [לימים צריפין]. קיבלו סרטיפיקטים שנוכו ממכסת הסרטיפיקטים [רישיונות עלייה]  שנקבעה במסגרת ה'ספר הלבן השלישי', ושוחררו.  בו ביום פרצה  מלחמת העולם השנייה.

מיד עם  שחרורו מסרפנד נשלח לפלוגת הגיוס של בית"ר בעקרון  'צבא עבודה'  התנדבות לתקופה של שנתיים, שם הצטרף לארגון הצבאי הלאומי [אצ"ל], למדו להפעיל נשק.

"שכרו את הבית של עמנואל הלזלר ראש הכפר אחרי קום המדינה, היו להם מדים, סמלים ודגל, רקדו הורה בשבת, כשאירחו קבוצות מפלוגות אחרות עשו זאת בטקס,  סיפרו שאברהם שטרן היה שייך לפלוגה בעקרון לפני הפילוג  בשנת 1940" אמר לי עודד מנור לבית שקולניק.

"גרו בבית על ידי, היו שרים כל בוקר בעברית, שיר מסוים, איני זוכרת את המילים. הייתי ילדה קטנה" אמרה לי תלמה שחם.

"גרו בבית  ממול בשבת בבוקר בשעה עשר היו עושים מסדר, שרים את המנון בית"ר מול הדגל. לא זוכר שהיו שם בחורות.  איני יודע היכן אכלו, קראנו להם הבית"רים, עם תחילת מלחמת העולם השנייה נעלמו" אמר לי רמי פרס.

"גרו מול הרב בבית של עמנואל הלזלר, הם לא היו הרבה, אחד עבד אפילו בתור בנאי", אמרה לי אביבה לוין.

 "היו עולים חדשים, אמרו שהם בלתי ליגאליים, באו מוינה ומפולניה, עבדו אצל החקלאים וחיו בשיתוף כקבוצה בבית של הסבא של אסתר, שאביה עמנואל היה ראש המועצה, כיום אשתו של בין-נון " אמרה לי שושנה מלר.

-"גרו בפינת הרחוב היו עושים מסדרים כל שבת אחרי הצהרים", אמר לי ישראל ארקין מכרמי יוסף .

"אבא היה מריגה, היה מפקד הפלוגה בראש-פינה ועבר לעקרון, התחתן עם הבת של אליעזר לוין ממייסדי המושבה"  אמרה לי ליאורה ארנס  מבנימינה שאמא שלה - בת ציון  ילידת עקרון ואביה  בן ציון קצנלבוגן  [קשת]  היה בשנת 1937 מפקד פלוגת הגיוס  של בית"ר בעקרון  היא מזכרת-בתיה.

לקריאת השלטונות המנדאט הבריטיים, כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה, היה אליהו בין ראשוני  המתנדבים לצבאם -  יחידות צבאיות פלסטיניות   - שירות משותף של יהודים וערבים,  גיוס שלא על דעת המוסדות הלאומיים [המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, היהודים, הרוב, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן.  ה'מוסדות הלאומיים' לא שיתפו פעולה עם השלטונות הבריטיים מכיוון שסברו כי הגיוס איננו תואם את האינטרסים של הנהגת היישוב‏ שרצתה בהשתתפות רשמית במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות הקמת יחידות בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד, ורצוי לוחמות בפועל]. הם היו בית"רים.

אמרו כי רובם היו עולים חדשים אשר משפחתם נשארה באירופה והם שאפו להילחם בנאצים ויש שאמרו כי מצוקה כלכלית דחפה אותם, יש ומנו סיבות אחרות.

מתנדבים אלה זכו להכשרה צבאית דלה ורק חלקם נשא נשק. אמרו כי הבריטים ראו בהם 'חוטבי עצים ושואבי מים',  רובם הוצבו ל'חיל החפרים'.

לפי נתוני  משרד הביטחון המלכותי הבריטי 3222 איש התנדבו בארץ ל'חיל החפרים'       

  A.M.P.C. = AUXILIARY MILITARY PIONEER CORPS

אלה שעל סימלם טבעו את האימרה הלטינית:

Labor Omnia Vincit

''העבודה כובשת הכל''  - סיסמה שאומצה משירו של וירג'יל גורגיקס [Georgics  Virgil]

שיר שנכתב לתמיכה במדיניות העבודה  של הקיסר הרומי  אוגוסטוסAugustus] ] לפני כאלפיים שנה.

אליהו התגייס יחד עם דב אייזנברג צעיר ממנו בחודשיים, כטוראים - מספרו האישי היה 11786  ובעוד זה של דב  11797,   עם  קידומת PAL.

אליהו הוצב לפלוגה 605  של 'חיל החפרים'. נשלח לטירונות במחנה סרפנד המוכר לו;  קיבל כלי עבודה ויצא עם פלוגתו, מאירופה למצריים.  שם בסתיו 1940 הוקמה 'מפקדת קבוצה' Group Headquarters לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות שחנו  בארץ היאור והזימה  או נשלחו למדבר המערבי.

פלוגה 605 הוצבה בקווי חזית הקרבות במדבר המערבי.

אנשיה הועסקו בעבודות ביצורים, אך ובעיקר עסקו בעבודת סבלות: טעינה ופריקה של סחורות לצורכי הצבא - מזון, ציוד צבאי, רכבים ותחמושת. פעמים רבות הם פעלו תחת הפגזות האויב,  גם בנמל הגדול של טוברוק באזור מפרץ סולום  לא הרחק מגבול מצרים -  לוב, ובמרסה-מטרוך -  נמל  על גבול מצרים, – מול הארמיה העשירית של צבא איטליה  הפאשיסטית המתקדם מזרחה.  בסוף שנת 1940 עבר הצבא הבריטי למתקפת נגד במבצע 'מצפן', הצליח להביס את הכוחות האיטלקיים, להדוף אותם משטח מצרים ולכבוש את בליטת קירינאיקה, החלק המזרחי של לוב, כולל נמלי טוברוק ובנגאזי.

במארס 1941 נשלח  אליהו ליוון עם החיל, שנועד לעצור את פלישת הפאשיסטים לארץ זו.

פלוגה 605  הוצבה באזור פיראוס. משימתה העיקרית הייתה פריקת כמויות הציוד והתחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל  והעברתן באמצעות רכבות לצפון יוון, שם הייתה צפויה הפלישה.

כעבור חודש, בסוף אפריל, נכנע חיל המשלוח הבריטי לגרמנים ומרבית אנשיו נפלו בשבי, כולל מי שנשארו מפלוגת החפרים 605 ואליהו קראוזה  בתוכם, ברכבות הובלו  הנשארים למחנה המעצר בויטן שבשלזיה, שהוא חלק ממחנה השבויים סטאלאג 8 ב', ואליהו היה לעובד כפייה במכרות הפחם, עבדו במשמרות.

סיפרו כי כבר ביום הראשון למעצרו במחנה השבויים החל לחפש דרך כדי להימלט ולחזור לחזית. התחבר לחיפאי יצחק אלקינד [בן-אלי] סמל מחיל ההנדסה מפלוגת מתפעלי הנמל; יליד קראקוב אמרו, מבוגר ממנו  [נשוי + בת  בארץ בשם רחל]. לימים הסתבר, שנולד בקובנה,  שהיה בית"רי בדאנציג אליה עבר בילדותו [ותיק בארץ ומאנשי פלוגת הגיוס של בית"ר], אך זה חלה בסרטן ונפטר כשבוי בסוף שנת 1941. היו שמועות כי רצחו אותו, הגרמנים קברו אותו בלי כל טקס, על יד גדר בית קברות הצבאי ליד בית החולים בלמסדורף  "השליכו אותו לתוך שוחה שחפרו השבויים".

למחרת הוגשה תלונה ל'צלב אדום'  באמצעות ראש השבויים סרג'נט מייג'ר שריף. נתקבלה פקודה לנהוג לפי חוקי ז'נבה. נציג הצבא הגרמני לאחר ויכוח מר , נענה.

"הוטל עליי לארגן את הטקס לפי מנהגי ישראל. המת הונח בארון עץ. על הארון הזה פרשנו דגל כחול לבן שאולתר במאמצים רבים, ודגל בריטי שהשיג שריף." סיפר יוסף אלמוגי אז יוסף-אהרן קרלנבוים [לימים שר בממשלת ישראל וראש עיריית חיפה].  

בראש צעדו שני חיילים גרמניים ובידם זר מטעם ה'וורמאכט' שבמרכזו 'צלב הקרס', אחריהם צעד משמר כבוד של 9 חיילים גרמניים חמושים ברובים וחבושי קסדות,  בהמשך נעה עגלת תותחים  נושאת הארון ובעקבותיה תזמורת צבאית. נאמרו התפילות היהודיות,  זר הצבא הגרמני הונח, ומשמר כבוד נאצי ירה שלוש אלומות אש.

לזכרו הוצבה מצבת עץ - 'מגן ובתוכו המילה 'ציון'. משני צדיו נחרטו  בעברית האותיות פ   נ, מתחת  נחרטו הפרטים המקובלים באנגלית.

[במשך הזמן הועברו עצמותיו לבית הקברות הצבא הבריטי בקראקוב-רקוביצ'י ומצבה תקנית בריטית  [c.w.g.c.]  נקבעה כמו ל- מסעוד משעלי וריכרד אלטמן].

בסוף אותה שנה יפן תקפה את הצי האמריקאי בפרל-הארבור. ארצות-הברית נכנסה למלחמה לצד בנות-הברית.

הגרמנים, כוחות השריון של ה'וורמאכט' בפיקודו של הגנרל ארווין רומל תקפו את הבריטים  - במלחמת בזק מהירה = 'בליצקריג', וביולי  1942 חצו הנאצים את גבול מצרים ונעצרו באל-עלמיין 100 ק"מ מערבית לאלכסנדריה [אומרים שאזל להם הדלק].

במקביל זכו הגרמנים ועוזריהם לניצחונות בחזית הרוסית והיפנים במזרח הרחוק.

ההמונים במדינות ערב ציפו באהדה גלויה לבואם של הגרמנים... 

הגלגל התחיל להתהפך רק בסוף אוקטובר 1942: בחזית צפון-אפריקה – הגנרל ברנרד מונטגומרי -  בראש הארמיה הבריטית השמינית יצא למתקפה נגד רומל באזור אל-עלמיין שבמצרים והצליח.

כוחות אמריקאים נחתו במרוקו, האמריקאים והבריטים תקפו גם באלג'יר כדי לחבור לכוחות הבריטיים המתקדמים מלוב שבגבול מצריים.

הצלחה הייתה לאמריקאים בקרבות גואדאלקאנאל במזרח הרחוק.

וב-31 לינואר  1943 הושלם הניצחון הסובייטי במערכה על סטאלינגראד, ה'צבא האדום' דהר לעבר ברלין.

טייסים פולנים וצ'כים יחד עם עמיתיהם בבעלות הברית הכו ללא רחם בערי גרמניה.

באותו חורף הועברו כמה מאות שבויי מלחמה יהודים מארץ-ישראל ממחנה למסדורף [סטאלאג 8 ב'] ל'יחידות עבודה' בגלייוויץ [Gleiwitz], ובלכהמר [Blechhammer], חלק מתשלובת אושוויץ, הידועה לשימצה, הייתה זו תקופה של בריחות רבות ממחנות השבויים בשלזיה, השומרים הגרמנים נעשו עצבנים וחשדנים,  החמירו את הוראות הביטחון.

עברו שלוש שנים במחנה שבויים בבויטן, אליהו קראוזה בא בדברים עם חברו מנוער ולשבי דב אייזנברג  וביום כ"ד באייר תש"ד [17.5.1944] ניסו להימלט - הם יצאו בבוקר  לעבודה במכרה הפחם,   שליד המחנה ב'ביסמארקהוטה', (Bismarckhütte) הסתלקו ונחבאו בשדה ליד פלג מים, עם ערב חשבו להמשיך, פולנית הם ידעו. השומר הגרמני של הקבוצה נוכח בשעת ספירה שחסרים לו שני שבויים. חזר בלווית הקבוצה למחנה וציווה על חייל מהמשמרת השנייה לחפש אחריהם. השומר השני מצא אותם מיד, איים עליהם ברובהו ואסרם [יש אומרים -שחוליות של חיילים גרמנים חיפשו אחריהם  כיון שהשניים לא הספיקו עדיין  ממש לברוח, העמידם בתוך קבוצה אחרת שעמדה לשוב למחנה.

בדרך אל המחנה פגשה הקבוצה בפלדפבל [סמל] נאצי ובחברו הגפריטר [רב"ט]. הפלדפבל  שבכיר היה  ציווה להוציא את הבורחים מן השורה, פקד עליהם להילוות אליו באמתלה של חיפוש שבוי שלישי שנעלם - ללכת ולהראות לו את מקום מחבואם. משהגיעו השבויים לשדה פתוח שלפו הגרמנים אקדחים וירו שלושה כדורים בכל אחד, מאחור [יש אומרים כי רק הפלדבל ירה, את כל המחסנית].

אליהו קראוזה, שנורה על ידי הפלדפבל נהרג בו במקום ונקבר במקום. הלוויה  הגרמנים ערכוה לפי כל דקדוקי הטקס הצבאי, אף ירו יריות כבוד. בהמשך הוא הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי  הבריטי בקראקוב שבפולין בלוויה צבאית בחלקת היהודים. 

דב פצוע קשה "שותת דם" הספיק לספר לחבריו את פרטי המקרה וביקש מן הגרמנים, שיעבירו אותו לבית החולים בלומסדורף [שם נפטרו החפר  הנשוי שכטר ליאון מפלוגה 608 וצבי אריה הרציג מפלוגתם], הם לא נענו לבקשתו והביאוהו למחנה  השבויים הצבאי בבויטן.

"הם רוצים להיפטר ממני, הם אינם מחליפים את התחבושות שלי, הם אינם מטפלים בי כלל" אמר דב אייזנברג לחבריו שהיו האחרונים שראוהו בחיים בבית חולים פולני בפיקוד גרמני, ליד בויטן בשלזיה בשנת 1941" -  כתבה אינגה דויטשקרון ב'מעריב' 8.3.1985.

כשלושה שבועות לאחר  שנורה נפטר מפצעיו טוראי אייזנברג [דב]  ברל  EISENBERG BERL [מ"א PAL/11797 ]  אומרים כי עקב טיפול רשלני מכוון בבית-החולים הצבאי בלומסדורף לשם הועבר בסופו של דבר.

KRAKOW RAKOWICKI CEMETERY

צילם אלכס כהן

חלקה 4; שורה A; קבר 9.

טכסט:

PRIVATE  PAL/11797

B. EISENBERG

PIONEER CORPS

28^TH JUNE 1944

מגן דוד בתוכו ת'נ'צ'ב'ה'

אייזנברג דב ברל נולד ביום  ט"ז באדר א' תרפ"א [24.2.1921] בלודז' שבפולין, לא ידועים שמות הוריו [ויש אומרים שהיו אלו חיים וחוה אייזנברג  AJZENBERG= EISENBERG שנספו בשואה]  ואם היו לו אחים או אחיות וגורלם, ממה התפרנסו והיכן למד.

פעיל היה בתנועת בית"ר גם הוא בא ארצה באניית המעפילים 'פאריטה' עם חברו אליהו קראוזה באוגוסט 1939 ערב הכיבוש הנאצי, ומאז לא עזב האחד את חברו. 
ישראל קלמן מחיפה העיד עליו, שחבר קבוץ היה טרם התגייס. ביולי 1942 כנראה, בתוך המלחמה אייזנברג  מחפש  בארץ את יוסף בליימן מכרו מלודז'.  ביום ו' בתמוז  תש"ד [28.6.1944] חודש וחצי מניסיון הבריחה.  מת מפצעיו דב  כחייל בריטי יהודי שבוי. לימים הוא הובא לקבורת עולמים בבית הקברות הצבאי  הבריטי בקראקוב שבפולין ליד חבריו.

סוף דבר

בשנה שלאחר נפילתם זכו דב אייזנברג ואליהו קראוזה לקבל ציון לשבח על "שירותים מצויינים ומרשימים" –כלומר על תעוזתם: Mention Order in Recognition and Distinguished Services ממשלת בריטניה.

ביום שבו נורו השניים נשלחו מכתבים ממחנה השבויים לארץ ולמשלחת הסוכנות היהודית בקושטא ו'הצלב האדום' נתבקש לחקור בדבר.

בקיץ 1944 הועברו מאות שבויי מלחמה בריטיים, במסגרת הכנה לחילופין עם בעלות הברית לגרמניה; 540 שבויי מלחמה יהודים נותרו במחנה סטאלאג 8 ב'.

ב-  6 ביוני  1944 פלשו בנות הברית לנורמנדי  שבצרפת ופניהם לעבר גרמניה. גם השבויים היהודים מסטאלאג 8 ב', הולכו ברגל לארץ הארורה - לגרמניה, כבר היה חורף.

לאחר שהגיעו לארץ שבויי ה'סטאלאג'  נתבקשה הסוכנות היהודית בלונדון לפעול להכללתו של המשגיח הגרמני האחראי על קבוצת-העבודה  בבויטן ברשימת פושעי המלחמה.

במפקדים נאצים זוטרים ומשתפי פעולה 'טיפלו' בעיקר ה'נוקמים' או 'חוליית המוציאים אל הפועל' שיצאו מקרב אנשי 'הבריגדה היהודית'  כמו מאיר זורע, מרדכי גיחון, ישראל כרמי, יאנוש [יוחנן] פלץ וחיים לסקוב. כמו כן פעלו בה רוברט גרוסמן, דב גורן, שייקה וינברג, מרסל טוביאס, משה בר-תקווה  הוא מונדק פסטרנק, ישראל טל, אריה עצמוני, חיים מילר וגד אשר אחרים. לקבוצה זו הצטרפו מאוחר יותר כמה מבוגרי המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח - בהם שמעון אבידן וסגנו יהודה בן חורין וגד אשר ששלטו בשפה הגרמנית, אך לא רק, היו עוד.  גם בודדים.

ממשלת המנדט העמידה את רב החובל של 'פאריטה' ואנשי צוותו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו באשמת השתתפות בכניסה בלתי חוקית לארץ ישראל, הנאשמים, מיוצגים על ידי עורך הדין יעקב שמשון שפירא, [לימים שר המשפטים בממשלת ישראל] נגזר עליהם עונש של חודש מאסר, התובע הכללי של ממשלת המנדט הגיש ערעור על פסק הדין. ב-4 בינואר 1940 נערך הדיון בערעור בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של זקן השופטים הבריטי  הארי הרברט טראסטד.  הם החליטו לזכות הנאשמים. שגורשו מן הארץ.

האנייה שנרכשה על ידי יהודים [אליהו גלעזר ואברהם סטבסקי] מבעליה היווניים נשארה על השרטון  מול העיר הגדולה וההומה תל-אביב

לאחר מספר שנים פוצץ שלד האנייה והוטבע "למניעת סכנה למתרחצים".

טקס לזכרם של 13 חיילים יהודים  ארץ-ישראלים, לוחמי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שנטמנו בבית הקברות הצבאי הבריטי בקראקוב נערך ביום 4 בספטמבר 2003 -  נשיא מדינת-ישראל [אז משה קצב, לימים אסיר בכלא 'מעשיהו'] עבר בין קברי החיילים היהודים  שם   וליד כל אחד מהם הניח דגלון  מדינת ישראל.

פרידה, בעלה גרונם  ובתם צפורה קראוזה בת י"ב  נרצחו על ידי הנאצים  בגטו לודז' בשנת 1944.

סיפור זה הוכן על ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל  לא מן המפורסמים שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

 צמרת-רבקה אביבי  ילידת חיפה 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושרשים.

עזר בהכנתו יוסק'ה גרינבוים, שנפטר בשנת התשע"ד כגמלאי השירות ההידרולוגי  ונטמן בלהבים.