יום ראשון, 1 בינואר 2017


אברהם מזרחי - במקום חופה הרגוהו הערבים
20.8.1929 – ירושלים



חלקת 'הצור'  = ספרדים [ליד דרך יריחו, מול משטרת ראס-אל-עמוד]  הר הזיתים ירושלים.
צילום המצבה ופרסומה  באדיבות דניאל-צבי שני מרכז מידע הר הזיתים.

טכסט:
קשה סילוקן של בחורים לפני
הקב'ה כחורבן בית
המקדש

מ"ק
של הבחור הצעיר
במקום חופה הרגוהו
ובמבחר קברים
הובילוהו
ה'ה אברהם מזרחי ן'
רבקה נלב'ע ה' לח
מנחם אב התרפ"ט
תנ'צב'ה

מקרא:
הכותרת לפי מדרש 'איכה רבתי' [א, לז] 
הקב''ה – הקדוש ברוך הוא
מ"ק  - מקום קבורה
ה"ה  - הלא הוא
נלב"ע – נבלע נפטר לבית עולמו
[ה – חמישי ד- רביעי בעיות בפענוח הכיתוב ע"ג המצבה צ"ל- כבימינו י"ד]
לח – לחודש
רבקה - לא ברור, ייתכן ושם אמו 


סכסוך מתמשך התקיים בין היהודים לערבים על זכויות ב'הכותל המערבי' [= אַלְגִ'דָאר אֶלְעַ'רְבִּי או 'כותל הדמעות'] כותל המקודש  במסורת ליהודים ואילו הערבים המוסלמים, סונים בעיקר, קידשו את המקום שנקרא בפיהם  'חָאיִט אַלְבּוּרָאק' על שם סוסו האגדי של נביאם מוחמד שנהג לקשרו, לפי אמונתם, באותה סמטה צרה  -לידה נבניתה שכונה של מוסלמים מוגרבים (מערביים)= צפון-אפריקאים ששימשה כהקדש  למהגרים מארצות המגרב, רובם ממרוקו,  הם יושבו במאה ה- 12  על ידי השלטונות העות'מאנים מוסלמים גם הם כחלק ממדיניותם, בצמוד לחלקו הדרומי של 'הכותל'. ובכך צמצמו את מקום תפילת היהודים לקטע שאורכו 22  מטר בין רחוב השלשלת לשכונת המוגרבים, ורוחבו כ-  3 מטרים כלומר במרחק של כשלושה מטרים מן הכותל היה קיר שתחם את רחבתו - סך הכל 65  מטר רבוע. סמטה.
' כותל המערביים'  בפי הישמעאלים או 'הכותל המערבי' בפי היהודים- איש איש לאלוהיו.
סמטה אמרנו, אפילו קטנה, אך  זה הספיק.
הלך סיפור בין היהודים כי במאי 1926 פנה פרדריך-הרמן קיש יליד  הודו, 1888. בוגר הצבא הבריטי מההנהלה הציונית בעיר, אל השופט העליון הירושלמי גד פרומקין  בעל קשרים עם העולם הערבי, לרכוש שם בית  במטרה לפתוח מעבר חדש לכותל מרחוב דוד.
כשופט שלא אמור להיות מעורב בעסקים, את המגיע לפרומקין, השופט, העביר קיש בהמחאה אישית של  25 לירות, "ספק דמי-הוצאה ותווך, ספק שוחד" כתב הסופר תום שגב.  במקביל קיש שיכנע  את המיליונר היהודי אמריקאי נתן שטראוס להקציב 5000 לירות [צוק מצדה שלחוף ים-המלח  עלה  3000 לירות] לרכישת בית אחד באזור שבעליו בן למשפחת אל-ח'אלידי, שהיא אחת המשפחות הוותיקות והנכבדות ביותר בקרב הציבור המוסלמי בירושלים, הסכים למכור.                                                                             
"מותר למרוד בהנהלה הציונית  ובוועד הלאומי, מותר לצאת נגדם ולמרות פקודתם להתאפק – מותר לצעוק ולהרעיש עולמות, וברוכים יהיו האנשים אשר דמם תוסס עדיין ורותח,  אשר ירימו קול על המנהיגים ויאמרו – פנו דרך,  כי העם  בכבודו  ובעצמו, באלפיו וברבבותיו, הולך לגאול את כותלו אשר מכרתם באדישותכם והזנחתם בפוליטיקתכם" כתב להוריו בווילנה חיים-שלום הלוי הוא יפים גורדין

הורגש מתח באוויר ונראו גם סימנים לבאות.

ביום כיפור 1928 תרפ"ט  יהודי פגע ברגלו של מוסלמי. . .
קבוצות של ישמעאלים נהגו לעמוד משני צדי רחובות העיר מזויינים בעיקר במקלות [אך גם בפגיונות] וכשעבר יהודי המטירו עליו צעקות: "עליהום" ו”יאללה למאה-שערים" [שכונה גדולה, לימים חרדית, שנוסדה בשנת 1874]. 
במאי 1929 יידו פרחחים ערבים אבנים והיכו את שמש הכותל.
ובעבור חודש אילו ביוני ערבים מוסתים הפריעו לתפילת ליל-שבת ברעש תופים ובחלילים, אמרו כי זאת בהתאם למנהגם העתיק 'זיכר' . . .
ביום שישי, 16 באוגוסט 1929 = י' באב תרפ"ט, למחרת ט' באב היום הקדוש ליהודים, המופתי של ירושלים, כהן דת מוסלמי בשם  אמין אל-חוסייני הנושא גם את התואר חאג' השמור לעולים למכה מקום מקדשם,  יצא בנאום ששלהב את המוני מתפלליו –  והם יצאו לבוא בחשבון עם שכניהם היהודים.
מספרים כי בשעה 11- בבוקר התנפלו ערבים ברחוב חברון על תימני זקן, שמש בית ספר לבנות שבעיר עתיקה ופצעו אותו במקל בראשו, באותה שעה הוכה על יד שער שכם יהודי מישיבת 'תורת-חיים'.
מפגינים מוסלמים מוסתים פרצו  מהר-הבית דרך 'שער המוגרבים' אל סמטת 'הכותל' שרפו ספרי תפילה, ואחר הצהריים כשהלך יהודי כבן 60 משיח דוד בן אברהם מזרחי ברחוב הבשמים שליד באב חאן איל זית, סמוך לרובע הנוצרי פצעוהו קשה בראשו. 
ובערב כשעבר יהודי מוכר דגים ביבט שמו, על יד שער שכם הסמוך התנפלו עליו ערבים משולהבים וגם אותו פצעוהו בראשו.


ביום שבת, י"א באב תרפ"ט [17.8.1929] התקיים משחק כדורגל שכונתי במגרש ה'מכבי' שעל יד שכונת הבוכרים שמצפון לעיר העתיקה [הקרויה באזורה הדל גם שכונת הגורג'ים או בתי הגרוזינים]  ופרצה קטטה בין יהודים וערביים. 
 עיתון 'דאר היום'  דווח שקבוצת ערבים הופיעה והתנפלה "פתאום ובלי כל סיבה" על השחקנים - כמה וכמה צעירים נפגעו באותה תגרה, נדקר גם אברהם מזרחי ונפצע קשה, יש אומרים כי נפגע על ידי המשטרה, שנזעקה למקום בגין כדור שנפל בחצר ערבית. 
יש וירחיבו כי הבחור בן ה-י"ז נרצח מפני שהכדורגל ששיחק בו, לא הרחק מהכפר הערבי ליפתא, התגלגל  לחלקת העגבניות של מקומיים, ילדה מבני המשפחה חטפה את הכדור והחביאה אותו על גופה, מזרחי וחבריו ניסו לחלצו, הילדה פרצה בצרחות; בתוך דקות התפתחה קטטה [במצב זה די היה בתקרית קטנה להצית את האש] מישהו הלם על ראשו של מזרחי במוט ברזל וריסק את גולגולתו. ודיווח אחר כי נדקר בגבו,  נפצע קשה והועבר לבית החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים, שם נותח הניתוח הצליח אך החולה מת, עם שניים מחבריו שנפצעו קל, שם קבעו  לא מייד, את מותו- יום שלישי 20.8.1929 = י"ד אב ה'תרפ"ט, ואת סיבת המוות רשמו בטופס.
גירסא נוספת ב-18 לאוגוסט נדקר נער יהודי בעקבות קטטה שהתרחשה לא הרחק משכונת הבוכרים. במקביל, סכסוך בין ערבים ליהודים ממוצא כורדי, שקטפו קישוא בגינתם, הביא לדקירתו של ערבי. שני הפצועים הובהלו לבית חולים. שם נאבקו על חייהם.   

בו בערב פרצה קטטה אחרת ובמהלכה נפצע ערבי "כדי לשמור על הססטוס-קוו= המצב הקיים] היה רצוי ביותר  ששניהם ימותו" רשם ביומנו מפקד הצבא הבריטי בארץ, הגנרל ארצ'יבלד ויוול  שלישו של הנציב-העליון השלישי בארץ, סיר רוברט צנסלור. אלא שלא כך קרה. מזרחי מת מפצעיו ביום שלישי והלווייתו הפכה למפגן לאומי.
בתגובה עשרות יהודים התנפלו על צריפיהם של אנשי ליפתא ליד שכונת הבוכרים, שרפו כמה מהם וכמה אוהלים. חבורה של יהודים פרצה לביתו של עלי עבדאללה חסן ודקרה אותו "משפחתי מולטה לביתו של יהודי, שמעון, בעל המכולת השכונתית" העיד חסן בפני וועדת החקירה ובראשה השופט הבריטי סר וולטר  שו.

ויש אומרים כי כאשר חזרו בשבת מבית-הכנסת השכונתי [בית-שמואל] אברהם ואביו יחזקאל, ליד מגרש הכדורגל המאולתר השתוללו ערבים כנראה מפגינים או  קבוצת מוסתים, ואחד רץ ודקר את אברהם בסכין בגבו. אחד מחברי אברהם רדף אחרי הדוקר 'הצידוני' כינוהו. המשטרה, שוטרים בריטים וערבים, שהגיעו מן הצריפים שבסמוך למקום ואסרו את הדוקר ותפסו את סכינו, אמנם הגיעו, אבל לא לפני שאברהם מזרחי, עולה מפרס  [באזור שבין ארמניה לאזרבייג'אן] ואולי מירוואן שבקווקאז לימים בירת ארמניה, בנם של אסתר ויחזקאל, ויש אומרים, ששם אמו רבקה [כחקוק על מצבתו] שנרשם כנולד בעיר תיפיליס בשנת  תרע"ב [1912] ויש האומרים נולד באויאן [אולי שיבוש של איראן]. 
[ב- 26 למאי 1918 הפכה תבּיליסי {בתעתיק מגאורגית לעברית} לבירתה של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה. מדינה נוצרית, שאנו קוראים לה גרוזיה, שבשנת 1878  נולד שם בעיר גורי  אחד בשם יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי  הידוע בשם סטאלין]. 
אמרו שהשתייכו בני משפחת מזרחי לקהילת 'נאש דידן' Nash-Didan    = 'האנשים שלנו' [כורדים בלשוננו] דוברת שפת 'לישן דידן' = השפה שלנו] – שפה ארמית מזרחית הנפוצה באזור אורמיה עד ואן  'מאז ימי המקרא'. מוצאה בכפרי  אזרביז'אן הפרסית [תחום איראן]  ומזרח תורכיה, בסביבות ימת ואן  בין  אורמיה  -  עיר הבירה של מחוז במערב, בצפון-מערב איראן, לוואן - עיירה בדרום מזרח תורכיה  על הגדה  המזרחית של ימת ואן -  Van Gulu.

לא נזכיר כאן את הצבא הגרמני ואו את הצבא הבריטי בגמר מלחמת העולם הראשונה  ואחריהם את ה'צבא האדום' – הרוסי -  
בהיות אברהם בן 8 שנים עלה עם משפחתו לארץ-ישראל  כולל  אחיו רפאל, ואחותו טובה  והתגוררו בירושלים בעיר העתיקה [שמעון בן הזקונים טרם נולד, כשעקרה המשפחה לשכונת 'שמעון הצדיק'  נולד שמעון, האח הקטן]. 
אמרו שאברהם  בילדותו, למד בישיבה היוקרתית 'פורת-יוסף' כשבראשה עמד הרב המקובל  והדרשן אפרים-זילכה הכהן מיוצאי פרס  אך יליד בגדד שנת 1885 [לימים 'זקן המקובלים']. שהיה בעיראק מתלמידיו של רבי שמעון אגסי [= רשב"א, מגדולי רבני  בגדד,  שיכלו  מילדיהם {הרבנית צ'לחה לבית בחר והרב שמעון אגסי}, את הבכור אהרון וכן את הבאים אחריו - מנשה  וששון-חי]. בשנת ה'תרפ"ד עלו הרב אפרים-זילכה הכהן ומשפחתו  לארץ ישראל והשתכנו בירושלים  מתלמידיו: הרב המקובל יצחק כדורי וגם מרדכי אליהו לימים הרב הראשי והראשון-לציון ואמרו שגם חכם ניסים כדורי חזן [לימים רב לעדת הבבלים בירושלים] והראשון -לציון הרב הספרדי והסוחר יצחק נסים.
 [לימים בנו ותלמידו הרב שלום כהן  היה לראש ישיבת 'פורת יוסף' ונשיא מועצת גדולי התורה של תנועת ש"ס =מפלגת ש"ס, או בשמה הרשמי: התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה, היא מפלגה חרדית-ספרדית בישראל, שהוקמה בשנת 1982  והאותיות שנבחרו היו ש"ס [ברמז לששה סדרי משנה], ומכאן ואילך זה היה שמה של המפלגה בפי כל.

בגיל 15 עבד אברהם לפרנסת המשפחה  במוסך  של חברת 'קדימה' [כנראה ברח' בר אילן בירושלים] חברה פרטית להסעת תיירים במרחבי הארץ וארצות המזרח התיכון בחברה עבדו כנהגים בנימין עדין וגרשון יוסלביץ לימים החברה שינתה שמה לחברת אכספרס  – כהגיע לגיל נרשם אברהם חבר בהסתדרות במועדון 'מכבי' בירושלים.
אברהם נדקר והובל לבית החולים הממשלתי  שבמגרש הרוסים [בית החולים הרוסי לשעבר, לימים 'בית אביחיל], ביום ב'  בלילה, לשאלות העיתונאים את צוות בית החולים למצבו, נאמר כי, הניתוח מהדקירה הצליח ועוד הוסיפו וכתבו שהוא מתאושש ואין נשקפת סכנת חיים, אבל מסתבר כי אחרי שלשה ימי סבל הוא מת שם מפצעיו ביום שלישי בשבוע בשעה 8 וחצי בערב י"ד אב ה'תרפ"ט 20.8.1929, שני חבריו שוחררו בפקודת הרופא. השלטונות העלימו הידיעה מהציבור. לפניות העיתונאים שצבאו לפתח בית החולים כל העת האחות התורנית והרופא המטפל סירבו לענות ורק בשעה  11 וחצי בלילה הודיע המייג'ור סנדרס כי ההלוויה תתקיים עם שחר בשעעה 5-6 למחרת.  אומרים כי באי כח ההנהלה הציונית והועד הלאומי באו במשא ומתן עם הורי המנוח בדבר קבורת בנם ומסלול ההלוויה, להתרחק מהכותל המערבי כרוחו של קצין המשטרה דוגלאס דאף הבריטי,  ומסע ההלוויה רחוב יפו עד בית הדאר, שער שכם ומשם להר הזיתים וזה מוסכם. אברהם הובא למנוחת-עולמים בחלקה הספרדית של בית-העלמין שעל הר-הזיתים, בחלקת 'הצור' שלא הייתה חלקה 'נחשבת' במיוחד. אך לא לפני שהלוויתו שאמורה היתה להיערך לבקשת השלטונות בצנעה ב 5-6 בבקר, צברה קהל, לחץ ציבורי הביא שמאות ליווהו בדרכו האחרונה, המשטרה נאלצה  ללוות את מסע ההלוויה, ואף להקצות שוטרים, בתחילה היה הכח מעורב וכלל שוטרים ערבים, אך משהחלו הרוחות לסעור הודרו השוטרים הערבים.  במהלך הפרות הסדר כ 24 נפגעו חלקם הוחשו לבית החולים. רק כתשעה שבועות מהאירוע הובאו לבית המשפט החשודים בפיגוע  אחד מהם מליפתא אך לימים בית המשפט שחררו. 

 סוף דבר 
סיפרו  כי ביום ב' בערב ה- 20.8, רצה יהודי לגשת לכותל-המערבי, השוטר הערבי שעמד שם עצר בעדו באמרו "בִּלֵּיל מַמְנוּעַ"= בערב אסור.
ניסיונות משטרת ירושלים להביא להלוויה מצומצמת כשלו, וכך בשעה 9 בבוקר מאות נהרו ללוות את ההרוג בדרכו האחרונה. המשטרה הטילה שורה של הגבלות על הלווית אברהם מזרחי, הלוויה הייתה להפגנה [מי שדאג לכך היה  דוגלאס דאף קצין בריטי ומפקד משטרת ירושלים. – "איש אלים, גזען, שונא נשים, וטיפש" כפי שתיארו תום שגב בספרו 'ימי הכלניות בארץ ישראל בתקופת המנדט'.
וראש המועצה המוסלמית העליונה חאג' אמין אל חוסייני במלון הרצליה בחיפה נפגש בה בשעה ושוחח עם מבקרים ערביים מהעיר ומהסביבה בנושא הכותל המערבי והר הבית.
במהלך עימותים עם השוטרים, נפצעו באותו יום כך אומרת ההודעה הרשמית של ממשלת המנדט הבריטי 24 איש.  לווייתו הפכה להפגנה בה  נשמעו גם קריאות נקם כלפי הערבים. נציגי הישוב שבקשו לשאת דברים הוסו.  "יהודים חיללו את המסגד בנבי עוכשה [לימים שכונת זיכרון-משה], הרסו חלקים ממנו ופגעו בכתבי הקודש והפרוכות" העיד יוסף הכט מפקד 'ההגנה' בירושלים ו"בזזו את ביתו של האימאם המקומי"  העיד גם שלמה זאבי  [הוא וולקוביץ, אביו של האלוף רחבעם זאבי].

למחרת הלווייתו הסוערת של אברהם מזרחי, עורך-הדין היהודי יליד אנגליה  שלום הורביץ מבכירי עורכי-הדין בארץ,  ונציג המופתי עורך-הדין עאוני עבד אל-האדי יחד עם נציגי-ציבורם היהודי יצחק בן-צבי והערבי ג'אמל אל-חוסייני באו אחר-הצהריים לביתו של האנגלי הארי-צ'רלס לוק המזכיר-הראשי וממלא-מקום הנציב-העליון [סיר רוברט צ'נסלור ששהה כאנשי ממשל רבים שלהי הקיץ בחופשת מולדת באנגליה] לארגן שביתת נשק. "היהודים הסכימו הערבים סירבו, לוק צלצל לעמאן וביקש  תגבורת" הוסיף תום שגב בספרו 'ימי הכלניות'.
טבח חברון אירע בשבת בבוקר ב-  י"ח מנחם–אב תרפ"ט ימים ספורים לאחר מותו של הצעיר אברהם מזרחי.
'טבח חברון' בוצע על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר חברון והסביבה ביהודי העיר כחלק ממאורעות תרפ"ט בארץ-ישראל.  "בטבח נרצחו 67 יהודים, והוא הוביל לחיסול היישוב היהודי בחברון, שהיה קיים 400 שנים.", כתבו ב'ויקיפדיה'.  
עבדאללה אפנדי מושל העיר, מפקד משטרת חברון בעת הטבח היה הבריטי ריימונד אוסוואלד קפראטה, שהגיע לחברון שלושה שבועות לפני הטבח. [אמרו כי הוא הראשון שפתח באש על המתנפלים]
נאזים חושימו אפנדי מפקד המשטרה בחברון [באופן זמני]
איברהים ג'רג'ורה מפקד המשטרה בחברון [היה בירושלים]
עלי רושוש שוטר בחברון [מספרו האישי 1065] הוצב החל משש בבוקר באותה שבת בבאב-אל-זוויה [קרוב לרחוב היהודים] מקום שם חנותו של הנאשם [נראה כבן 38] באדר איבן אחמד ג'אז'אווי, אשתו, ואחיו הצעיר [נאשם ברצח אף הוא], מקום בית-הכנסת, ומגורי יהודים.


עברו ימים מעטים ורעים וטמנו שם בהר-הזיתים בירושלים בחלקת 'הצור' הספרדית את אורו גרשון היא זהבה [אורו מלאדינו/ ספניולית=  זהב] ילידת  שנת תרמ"ט=1889, סופיה, בולגריה. עלתה לארץ בימי ילדותה, עם הוריה ג'מילה לבית אמוזג ושאלתיאל לוי, ולהם עוד 4 צאצאים: אסתר, אברהם-אברמינו, שמואל ואשר. אישה משכלת וחרוצה; נישאה כאשה שנייה  לרב בן-ציון גרשון [אשתו הראשונה היתה ונטורה לבית אלקלעי] מהקהילה הספרדית מלומד, שהגיע מתורכיה שם נולד וגם למד רפואה. 
בשנת 1878 בא לחברון כרופא ורוקח של בית-החולים 'חסד לאברהם' =הגביר יוסף אברהם שלום יהודי יליד עיראק שחי בכלכותא שבהודו והקדיש מהונו העצום למען מפעלי-חסד ובריאות בארץ-ישראל. 
ובהם גם בית חולים בחברון  {שנת 1908} ששכן בקומה אחת מעל משפחת גרשון בבניין הקדשי הקהילה היהודית החברונית. בית החולים שימש גם מרפאה שבה ניתן ללון.
אך מיום  [משנת 1929] שהפך לנכה "כשנפל ממדרגות בית-החולים ושבר את רגלו, לאחר זמן, בעלותו לבית-המרקחת,  נשברה הרגל שנית והרופאים החליטו לקטעה כדי למנוע הרעלת דם" כתב עיתון 'דאר-היום' [1.11.1929 ].

אורו פתחה בית-כביסה; עבודה מפרכת אך מספקת כדי אוכל לבני ביתה, ועל כל זאת הקדישה מזמנה ומכוחה לטיפול בחולים יהודים וערבים בו מצאו הם ואבותיהם וילדיהם רפואות חינם, במשך עשרות בשנים, "במשך ארבעים שנה, חבש וריפא את מחלות הערבים הכי משוקצות, על הרוב שלא על מנת לקבל פרס, כי  קיבל את משכורתו דרך הקהילה ו'הדסה'. מאות ואלפים ערביים הציל במרוצת השנים מלמות  במחלות השונות – מלהסתמא ומלחיות בעלי מומים". כתב אמנון מיכלין בספרו 'מעשי רוקחים'.
והם שפרצו לביתם, התעללו בבן-ציון והמיתוהו, "נרצח במיטתו, כשהוא קורא ב'תהילים' מזמורים"  כתבו ב'יזכור' של משרד הביטחון.
יחד עמו נרצחה בתו, והשניים הובאו למנוחות בחברון. יש ויגידו שניקרו את עיניו, קטעו את ידיו, ולעיניו אנסו את בתו אסתריקה ילידת חברון 1907 שהתגוררה בחדר ליד ה'אולם' [חדר השינה שליד המטבח] אשר קיבלה כתופרת המסייעת בפרנסת המשפחה [בו תפרה גם בגדים בחינם לעניים וליתומים.] שלושה חודשים לפני המאורעות בחברון התארשה, יום נישואיה נקבע לחג הסוכות והיא החלה בהכנת בגדים וחפצים לכך.
"ולאחרי מעשי גבורה אלה, עלו לקומה השנייה וישרפו גם את בנין בית החולים היהודי" דיווח עיתון 'המצפה' ביום 6.9.1929.

אורו נפצעה בפרעות חברון -  שבת י"ח מנחם-אב=24.8.1929  [למרות שעל המצבה חקוק כ"ד באב], כשהתנפלו הפורעים על ביתם החזיקה בדלת שלא יחדרו לתוכו, אך גרזניהם שברו את הדלת. אורו ניסתה להסתיר את  ילודי רחמה במטבחם  מנופץ הזכוכיות מאבנים שנזרקו בכוונה לפגוע.

הפורעים תפשו את בנה בן התשע נסים ואמרו להרגו לעיני אביו הנכה בחדר השינה הגדול -  ה'אולם' בו שתי מיטות. "שיהאדי היכה בפגיון את אחי ניסים  ואמי ניסתה להצילו", מסרה בעדותה  איסטריה הבת הצעירה של אורו ובן-ציון  והיא בת 11.
"זה אותו הנגר שיהאדי הבן של פטמה, זה שמתפרנס מהם ותמיד הוא אצלם, זה שנכנס יום יום לביתם ולבית הרב חסון"  אמרו לאורו.
אורו, אחזה בכל כוחותיה בבנה נסים, להוציאו מידי המון הרוצחים,  בהם באדר אחיו של הנגר, היא נמחצה בראשה ובגבה באלה מסומרת. בחרבות, בפגיונות, ובסכינים קטעו את ידיה: אחת תלויה הייתה ממש על עור היד, וכך הובאה לבית-החולים של המיסיון האנגלי בעיר ירושלים [אז ברחוב הקרוי אררט 2 בעיר העתיקה לימים העתיק משכנו מחוץ לחומות לרחוב הנביאים  82] המנוהל על ידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים.

הילדים שנותרו נפצעו אך נשארו בחיים. 
הותירה: שלושה ילדים [יהודית הקטנה מנסים יליד 1920, איסטריה והנערה עדה-מזל  ילידת 1914], אורו נפטרה בראש חודש אלול תרפ'ט [6.9.1929]  בבית החולים.
"את בן-ציון רצחו באדר איבן אחמד ג'אז'אווי, ג'יברין חמיד ג'אז'אווי, ושיהאדי איבן אחמד עווידה, את  אסתריקה רצח שאקר עבדול רוחמן קוואסמי"  פרסם עיתון 'דבר' [26.9.1929].


 אורו נפצעה כאמור ביום שבת  יח' באב תרפ"ט הובאה לבית-החולים האנגלי למחרתו , יום א' 25.8 = י"ט אב] טיפל בה והעיד על כך ד"ר אורווינג, "היא הובאה כשהיא סובלת מפגיעות ממאירות בגפים העליונות  שם נאלצו לקטוע את ידה הימנית,  התפתח זיהום = אילוח דם] היום בו נפטרה ונקברה הוא יום שישי 6.9 =א' באלול] מזיהום ומאבדן-דם.
"ראיתי מחלון המטבח הפונה לחדרה, החלון שנופץ עוד בבוקר,  את שאקר מכה את אחותי הגדולה אסתריקה בידה ובפניה, " העיד הילד נסים.

"לפני שהלכו לאחותי הגדולה, דקרו את אבי בסכין בעין, בצד, ובחזה" שמעתי את אחותי אומרת  בערבית  "הנני משביעך בכבוד אשתך לעזוב אותו." העידה האחות הצעירה. אחר כך שדדו, והלכו…

"ברחתי ונחבאתי תחת המיטה בחדר שבו הרגו את אחותי" העידה הבת עדה-מזל ושמעתי את אמי אומרת "אל תכו את ילד". 
"הם הכו את אסתריקה בסכינים עד שמתה, וכאשר חזרו אלי למטבח לא יכולתי לדעת מה שהיה"  הספיקה להעיד במשפט האם זהבה=אורו, [בלאדינו זהב ספניולית] שפה ותרבות.

"אחרי שהלכו, בא ילד כבן 10, ישמעאלי, ושאל אם יש  מבוגרים? לקח את התרנגולות והלך"  העיד במשפט חכם חיים בג'איו מחברון, אמר שביקרה בבית החולים האנגלי. מהנאשמים שחלקם שנידונו  למיתה הומתקו גזרי הדין שלהם.
קברו באותה חלקה גם את יוצא תימן צליח מג'חת; אומרים כי זהו הרצען הנודד, הסנדלר סליימן מגהז גר בשכונת שמעון הצדיק שליד המערה, שכונת עוני בשולי השכונה הערבית שייח' ג'ראח.
 תלמיד-חכמים שהיה סובב בכפרי הערבים ו"נורה בראשו בביתו בשתותו קפה של בוקר" ככתוב בעיתון 'דאר היום' [2.10.1929] .  הוא הובא לבית החולים 'הדסה' בירושלים ושם מת. יש אומרים כי זה  סליימן  מג'חת מעולי תימן,  [כנראה ג'חת וגהז אלה שמות מקומות {או מקום אחד} בתימן]. 

הוחלט שבמותם חללי המאורעות צריכים להיקבר יחדיו, ואכן, אזרחים יהודים חללי פעולות האיבה, פרושים וחסידים, גורג'ים, תימנים, ומקדונים, כולם נקברו בקבר-אחים, או זה לצד זה, כולל אותם פצועים, שהובלו מחברון ומהישוב מוצא לירושלים  ונפטרו לאחר מכן.  הם נקברו בגוש 'קברות הקדושים' שבהר-הזיתים, כפי שהחלקה נקראה מאותו יום ארור ואילך.

"לאחר מלחמת העצמאות הירדנים הורידו מצבות והשתמשו בהן לצרכים אחרים. לאחר מלחמת 'ששת-הימים', נסעתי עם הדודה שלי טובה בן-עמי, לברר על מיקום הקבר. לא מצאנו כלום. בררתי בחברת קדישא, ועדיין מקום קבורתו של אברהם מזרחי לא נמצא. ידענו רק את תאריך רציחתו - ט"ו  מנחם אב תרפ"ט 1929".  סיפר האחיין מאיר מזרחי מפתח-תקוה, בהם גם דברים ששמע מאביו רפאל.  

"כשנתקלתי פתאום בקבר של אברהם מזרחי, שאותו אני מחפש כבר שנתיים, ידעתי שיום אחד אני אספר את הסיפור הזה והסיומת 'ואז מצאתי' תהיה קצת אנמית, אז החלטתי שהסיומת תהיה – "פצחתי בריקוד קצרצר והקפתי את הקבר פעמיים". כך כתב דניאל צבי שני ממרכז מידע הר הזיתים.



צילום המצבה, של אורו שהתגלתה בדרך מקרה, אולם המלל שעליה אומר :


מ"ק
אורו גרשון נ'ע
נפצעה בחברון
בכ'ד אב
ונ'פ ר'ח אלול תרפ'ט


גוש  'צור'  מהספרדים, חלקה  א',  שורה  ט',  קבר  4   כתב שמואל לוין ממרכז מידע הר זיתים. 

תאריך הפציעה היה שונה ואינו כחקוק על המצבה [שמא מצבה חדשה?], יש לנו את עדויותיהם הנאמנות  בדיון בבית המשפט משל ד''ר  אורווינג על הגעתה לבית החולים ב 25.8.1929 ושל  הרב חיים באג'יו שבקרה באשפוזה בתאריך 28.8.1929 עוד טרם תאריך הפציעה החקוק על המצבה.


הפרעות בחברון היו בי"ח אב וזה מתייחס גם למה שכתב מאיר מזרחי לגבי הרצחו של אברהם מזרחי [ט"ו אב].



מרכז מידע הר הזיתים:
http://mountofolives.co.il/he/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D




סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, גם באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.